הרשומות של ליאו - פרק 28

26.9

עבר כבר יותר מחודש מאז שהסתכלתי על הקובץ הזה.

ניסיתי כמה פעמים. באמת.

אבל כל פעם שאני פותח את הרשומות שלי בא לי להקיא. לא יכול להסתכל עליהן. אז הפעם אני מסיים עם זה. נשבעתי שאני לא מתקרב יותר לקובץ הזה. זאת תהיה הרשומה האחרונה.

אני שונא לשחזר את השבוע ההוא, למרות שהוא רץ לי בראש מאז אולי מאות פעמים. נדבק לי למחשבות. לקח לי הרבה זמן להשלים את החלקים החסרים שלא הבנתי בזמנו, ועכשיו התמונה ברורה. גם חודש אחרי, אני זוכר, מילה במילה את מה שקרה.

כשעזבתי את יורידי עם תוכניות כאלה יפות לנסוע ומה לא, שכחתי את המכשיר הנייד שלי ברכבת. 29 שיחות שלא נענו. חוץ מ3, כולן ממנה. אולי אם הכוכבים היו מסתדרים אחרת... אולי אם הייתי עונה לאחת מהשיחות האלו, לא היינו מגיעים לכאן ולעכשיו הזה.

בכל מקרה, לחסרונו של הנייד שמתי לב רק אחרי שכבר הגעתי לאי של לוקה, והייתי כל כך בהיי כזה של ''נו, בקטנה, עוד שבוע אני חוזר, אני אטפל בזה אחר כך.'' שהחלטתי להמשיך כרגיל; עשיתי מלא תכנונים למה יקרה אחרי שאני עוזב, מבחינת ההתפתחות של המפעל. יורש היה מופקד על הכל. הוא קיבל עליו את מלוא האחריות. נראה לי שהוא ידע שהיום הזה עומד להגיע. בדיעבד, היה מוקדם מדי להחליט החלטות כאלה. זה דגל אדום אחד. דגל אדום אחר שהצלחתי בטיפשות כבירה להתעלם ממנו היה שבשבוע שקדם לזה, גיליתי שמישהו פרץ לי למחשב. לא מחק שום דבר, אבל ראה הכל. וכשאני אומר הכל, אני מתכוון לכלללללל התוכניות של המפעל. לשגרה. לסדר היום. לחוקים. לתקריות. פריצה כזאת יכלה לרסק לי את הקריירה. אבל אני, אהבל ממדרגה ראשונה, לא מוטרד. לא, מה פתאום, שאני אדאג? אז פרצו. מה הם יכולים לעשות עם זה? המשמרת שלי תכף נגמרת. ביי לעולם העסקים, הלכתי לשחק במשחקי שלום עם חברה שלי. עבר שבוע וכלום לא קרה, ואני החלטתי להחליק את זה. הבטחתי לעצמי לבדוק בהזדמנות, ושכחתי. יורש כבר יעשה את זה. שלא יהיה לו משעמם.

ניסיתי ליצור קשר עם אוֹלי. את פלאשט לא יכולתי לתפוס כי יש לי את המספרים שלה רק בנייד, אבל אוֹלי מתקשר ישירות לטלפון של המפעל לרוב. בזמנו זה נראה לי קצת מוזר שהבחור לא עונה. כבר שבועיים לא ענה לי. נעלם מעל פני האדמה ממש. לא צועק, לא בודק, לא מותח אותי בטלפון. אולי הייתי קולט שזה עוד דגל אדום, אלמלא פלאשט באה לבקר.

היא הגיחה בהפתעה למשרד שלי. בלי מילים נכנסה, לבושה במן שמלה שחורה זוהרת, מחייכת אליי כאילו זכיתי בלוטו. היא לחצה לי את היד ואמרה שהיא שמחה בשבילי. היא דיברה עם יורש וכבר תיאמה איתו את כל המשלוחים לחודש הקרוב, ודברים הלכו כל כך חלק שזה לא ייאמן. במבט לאחור, אני מבין שהיא הייתה הבן אדם הכי אמין שזכיתי לעבוד אתו. לא חשבה בכלל לשקר לי. לא היה לה מה להסתיר. ויותר חשוב – היא בחיים לא הייתה מוסרת אותי.

באותו לילה, קצת לפני שהשמשות זרחו, התעוררתי בכיסא שלי שבמשרד. הייתי מבוהל מספיק כדי להתרסק הצידה וכל התדפיסים על השולחן נשפכו. אבל אני רק צחקתי, והתיישבתי, למרות שקיבלתי חתיכת מכה בגב, ועדיין צחקתי. כמו משוגע. חבל שלא היה לי את הטלפון. הייתי מת להתקשר ליורידי. לא חלמתי סתם משהו מעורפל. זאת הייתה חתיכה מהעבר שלי. נערה, בערך בגיל שלי, עם עור כהה ועיניים כהות. והמבט המתגרה הזה שאני מכיר מאז ומעולם. היא קראה לי. אני לא יודע לאן איחרנו, אבל היא באה לנזוף בי. ובכזאת קלות – אמרה את שמי. הייתי חייב להתעורר. כדי לא לשכוח יותר לעולם. רציתי לספר ליורידי, שתשמח. רציתי לומר לה שהיא תאהב אותו. שזה שם של מלאך.

אני לא מקבל את המשפטים האלה שאומרים שיש דברים שנועדו לקרות. אנשים שלא מסוגלים לקבוע לעצמם את העתיד אומרים דברים כאלה. אני לא משחק בשטויות. כשדברים קורים, הם קורים או כי אני רוצה, או כי הזנחתי פרטים חשובים. כשבחרתי לסמוך על אוֹלי ולחלוק אתו את כל הסודות של המפעל, כמו גם 30% מהרווחים שלו, חשבתי שאני על קרקע יציבה. לא הייתי מאמין בסיוטים הכי גדולים שלי שהבן אדם שסחב אותי מהרחוב באוזן ופרש עליי את חסותו ייכנע לסחיטות.

אולי אני משלה את עצמי. אולי מלכתחילה זאת הייתה טעות.

כשעברתי ביום חמישי בשער הכניסה של אפר, ראיתי את שמור האי, אותו שדון, אפר. הוא ישב, בצורה אופיינית, גבוה בראש אחד מעמודי האבן של הכניסה, משקיף על הנכנסים. הוא ירד מהעמוד כדי לפנות אליי. אולי הזיכרון שלי כבר התעוות. אולי בכלל לא היה עצב במילים שלו. אולי הוא סתם בישר לי ביובש שזאת הפעם האחרונה שאני יכול להיכנס.

''על מה אתה מדבר?''

הוא נאנח, טלטל את הראש והצביע בכיוון המעון. ''לך תעשה מה שבאת לעשות. קח בחשבון שלא תוכל לחזור. בפעם הבאה שתופיע כאן, החוקים של בני האדם יעצרו אותך.''

הבטחתי לו שאין פעם הבאה כזאת, אבל הוא זרע משהו בתוכי. חוסר שקט שהלך והתפשט כל הדרך למעון. לא הצלחתי להבין למה התחושה הזאת או למה אפרטיף מחליט להזהיר אותי. כל מה שקיוויתי היה שיורידי בסדר, ושנוכל לצאת מכאן. עכשיו, אם אפשר. לא אוהב להישאר במקום שלא רוצים אותי.

רק כשהייתי קרוב מספיק, ראיתי אותו. נשען על הקיר של המעון, כאילו העולם שלו. עם חיוך זחוח, נוטף שמחה לאיד. ידעתי שאם הוא כאן זה אומר בשורות רעות, אבל מה שיותר הטריד אותי היו סולדד ומקס, שדיברו אתו.

''מה אתה עושה כאן?'' חתכתי לעניין וניגשתי לצ'רגוסי. הבן אדם בא לחפש צרות? אין בעיה. מיד אני נותן לו. רק שהחיוך שלו התרחב, והוא שולף לי איזה נייר רשמי ומוסר לי אותו.

צו הרחקה.

''לאור פשעי מוסר מהסוג החמור ביותר,'' הוא מצטט בקול רם, ואני רואה על הפרצוף של סולדד ומקס שהם כבר שמעו אותו. הרבה יותר מדי פעמים. ''אתה מגורש מהאי של אפר עד להודעה חדשה.'' הם נועצים בי עיניים קשות, מחכים ללהטוט שלי. איך אני מוציא את עצמי מהכלוב, כשהחלאה הזה כרגע זרק את המפתח לים.

''חשבת שתצליח להעביר את זה בשקט?'' צ'רגוסי ממשיך, לא סותם את הפה, ''לעשות כאן עסקים כל הזמן הזה כשמתחת לאף של כולם אתה מעביר בצורה לא חוקית דם?''

''בסדר, אתה כועס עליי כי דפקתי לך את המפעל, אבל האשמות כאלה,'' אני מנסה לחייך, המוח שלי רץ במעגלים סביב הזנב של עצמו, ''אני במקומך לא הייתי מעז לצאת ככה נגד מישהו בלי הוכחות.''

''מי אמר שאין לי הוכחות?'' הוא אומר, ורק אז אני קולט, ונגעל מעצמי שהייתי כל כך איטי, מי פרץ לי למחשב. איך הוא הצליח? בשביל לדעת את הסיסמה הוא חייב לחלוב מידע ממישהו, ורק שני אנשים בעולם יודעים איך להיכנס לי למחשב. ועל הקבצים שנמצאים שם. ואין סיכוי שפלאשט או אוֹלי יסכימו לעזור לו...

לא נכון, קול מרושע בתוכי עונה. תמיד יש סיכוי.

''ליאו,'' מקס משלב את הידיים; העיניים שלו, צלולות מרוב חמימות בדרך כלל, עכשיו אטומות אליי. ''אני מחכה להסבר.'' אבל מהנימה שלו ברור ששום הסבר לא יספיק. הוא כבר גילה עוד קודם. כל מה שצ'רגוסי עשה היה להשלים את החתיכות שהיו חסרות לו.

''רק מישהו כמוך מסוגל לחשוב על רעיון כזה מעוות,'' סולדד מסננת, אי שם לידו. ''להרוג את התינוקות שלהם בשביל הדם. מנוול שמסתיר את עצמו מאחורי מסיכה של תמים. הייתי צריכה לדעת את זה מהרגע שהסתכלתי עליך,'' היא מתפרצת, ובפעם הראשונה אני שומע, דרך הכעס שלה, גם עלבון אמיתי. ''משהו בך לא נראה לי, אבל נתתי לך להישאר. לא הקשבתי לאינסטינקטים שלי; היית בסדר. לא חרגת מהגבולות. אבל תמיד משהו בך,'' היא מצמצמת את העיניים,''איך שאתה מסתכל עליהם... אם היא לא הייתה מתחננת בשבילך, מזמן לא היית כאן.''

שיט, אני חושב.

ואני עוקף אותם, למרות שסולדד באה לתפוס לי את היד, וצורחת עליי שהיא לא תיתן לרוצח כמוני להיכנס, וטס פנימה. הפלאפון שלי על השולחן בכניסה ובלי לחשוב אני מרים אותו. האחראי מהרכבת החזיר אותו, כנראה, חזרה לתחנה שבה עליתי. מאחורי אני עוד שומע את צ'רגוסי צועק – ''כולם כבר יודעים. כל האי מכיר את הפשעים שלך.'' הקול שלו מצלצל לי באוזניים, אבל אני בקושי מקשיב. ''אין לך עם מי לדבר פה יותר. אף אחד לא יעבוד אתך.'' ואני מזגזג מהכניסה לסלון לחדר האורחים ולמטבח. ונעצר בבת אחת, כי יורידי עומדת שם, עם הגב לכיור ומסתכלת עליי. ואני מבין מהעיניים שלה שצ'רגוסי לא שיקר. כולם יודעים הכל. וכל מי שנמצא במעון גם יודע את הפרטים. העיניים שלה אדומות מבכי של שבוע. היא קופאת כשהיא רואה אותי. ביד אחת מלטפת את המרפק שלה, והאצבעות רועדות. אני לא מצליח להוציא מילה לפני שהיא בורחת. ישר לחדר שלה. היא נועלת את הדלת, אבל מנעולים לא ירחיקו אותי.

''תקשיבי לי! תקשיבי!'' אני מחליק במהירות אל הצללים ויוצא אל הקיר שעליו היא נשענת, לחוצה כמו עכבר מפוחד. מסתכלת עליי כאילו בפעם הראשונה היא רואה אותי. לא, לא אותי. משהו אכזרי. משהו שלא היה שם קודם.

''לא האמנתי לו! אפילו לרגע לא האמנתי!'' היא אומרת בשקט, ישר לתוך העיניים שלי. הידיים שלה סוגרות על הגוף, אבל זה לא מגן טוב, והיא עדיין רועדת. אני רוצה לקחת לה את היד אבל היא לא נותנת לי לגעת.

''אמרתי לסולדד שהוא משקר,'' היא מטיחה, ''שאתה בחיים לא תעשה דבר כ-כזה.'' הקול שלה רועד, על סף שבירה, אבל היא לא מורידה ממני את העיניים. ''עכשיו תורך לומר. תגיד לי שלא עשית את זה!''

אני מחפש את שביב האהדה שאני צריך ממנה. כל הכוח שלי טמון בלהיות איתה. בלעדיה, אני הרוס. אסור לי לתת לה ללכת. אבל מה אני יכול להגיד? המוח שלי לא חושב בבהירות; הרצון הטהור היחיד שלו זה שתאהב אותו.

''לא עשיתי את זה.''

העיניים שלה מתרחבות לשנייה. הבנה מתפשטת לה על הפנים, באיטיות, ופוצעת את המבט. ''שקר.'' היא לוחשת, לא מאמינה לעצמה. ''איך אתה מסוגל לשקר ככה?!''

אני לא יכול לסבול שהיא מתרחקת לאורך הקיר ומנסה, נואש ,לתפוס לה את היד, ''זה לא כמו שמספרים לך, תקשיבי לי לרגע –''

''לא!'' הבזק של הילה לבנה, ואני עף כל הדרך לדלת. ספרים נופלים. כאב חד מתפשט בכתף שלי, ואני מעיף את הספרים הצידה, מעיף את הכיסא שמפריע לי לחצות את החדר ולהגיע אליה.

''את לא היית שם! את לא ראית אותם!''

''בכל פעם ששאלתי התחמקת! עכשיו אני מבינה... '' היא רועדת כולה, אבל הקול שלה יציב, ''אם הייתי שואלת קודם, לא היית יכול לשקר. אתה לא מסוגל לשקר לפנים שלי, ליאו. ידעת שאם תגיד לי, אני בחיים לא ארצה לראות אותך יותר –''

''כן, ידעתי!'' נמאס לי. אני לא יודע איך עוד לדבר אתה. ''אבל התכוונתי לקחת אותך לשם! להסביר לך איך החיים שם! החוקים אצלם שונים מהחוקים כאן!''

''שקר! שקר אחד גדול!'' היא מתקרבת אליי, בוערת בזעם, ''אפילו אתה לא מאמין לעצמך! אף אימא לא תסכים שייקחו לה את הילד ויוציאו לו את כל הדם ו... '' היא נשברת באמצע המשפט ומתחילה לבכות, וזה הרגע שאני מתחיל לפחד. אני רוצה לגעת בה. ללטף לה את השיער. לומר לה את כל המילים המנחמות שבעולם, רק שתפסיק לבכות. אני מת לנשק אותה, אבל היא לא נותנת לי בכלל להתקרב. עם כל צעד שלי היא הולכת אחורה עד שהיא נלחצת אל הקיר.

''הדם הזה הציל חיים של המוני אנשים.'' אני מנסה שוב, בשקט, ''אנחנו לא מוכרים אותו. זו תרומה. גם בבית החולים שאת עובדת בו –''

''אל תנסה להפוך את זה, ליאו!'' היא משסעת אותי, והקול שלה חד ופועם, ''אתה נתת להם את הפקודה הזאת. אתה קבעת שבכל שנה, פעמיים בשנה, כל האימהות חייבות למסור את התינוקות שנולדו למוות!'' היא מצביעה עליי, ולרגע, רק לשנייה, אני מרגיש כאילו מישהו למעלה מחליט להעניש אותי על כל השנים האלה. מן צדק אלוהי נשגב שתובע בחזרה את הדבר היחיד שיקר לי בעולם. ואיתו, את הסיכוי האחרון שלי לחזור לעצמי שוב.

''איך אתה מסוגל?'' היא דורשת לדעת, ''להכריח אותם להרוג את כל מי שלא מתאים למספרים שלך!'' הנשימה שלה כבדה, ''ואז לחזור לכאן, עם הדם שלהם על הידיים שלך, ולגעת בי — ולנשק אותי! איך?!'' היא צורחת ואני, שכמעט הצלחתי לגעת בה, מועף אחורה שוב. הפעם על הארון. הכל מתמוטט עליי, אבל היא לא זזה. רק עומדת שם. לוטשת בי עיניים כאלה.

''את לא מבינה,'' הראייה שלי מתחילה להתערפל. הנפילות היו חזקות מתמיד, וחולשה מחלחלת לי לתוך הגוף. הידיעה שאני לא מצליח להתקרב אליה הורסת אותי. פיזית. אבל אני חייב. אני חייב לשכנע אותה לא לסיים את זה. ''החלטנו על זה ביחד. שנים רדפו אחריהם, אני זה שמגן עליהם!''

''אבל לא על התינוקות! אותם אתה שולח למוות! מי אתה חושב שאתה?!''

''התינוקות הרסניים." הקול שלי הוא לא יותר מלחישה, ואני מרכז את כל המאמצים שתישאר שקולה. "הם לא מבינים מה זאת משמעת. אם היו נותנים להם להסתובב חופשי, הם היו הורסים את האי! הם היו גורמים לתושבים לצוד את הנייבי ולחסל אותם, לעזאזל!''

היא מטלטלת את הראש. ''אפילו אתה לא מאמין שזה נכון. אפילו לך ברור שיש פתרונות אחרים. אבל בחרת להרוג אותם. עד שיהיו בדיוק 312. ואני המשכתי להגן עליך כאן, כל הזמן הזה...'' היא צונחת, מחזיקה את הראש בין הידיים. אני גורר את עצמי אליה, מתאמץ לשלוט בעצמי. רק תני לי לגעת בך, אני מתחנן בלי קול. אז יהיה בסדר. את לא תתני לי ללכת.

''יורידי,'' אני לש את כתפה. השיער שלה קרוב קרוב, ומריח כל כך טוב. ''לא אמרתי את זה למישהי קודם והתכוונתי לזה, אבל אני אוהב אותך.'' אני חייב להיצמד אליה. לשמוע כמה מהר הלב שלה פועם עכשיו. כמה שהיא נסערת, והכל בגללי. אבל אנחנו נצא מהבלאגן הזה. היא תסמוך עליי שוב. ''את הדבר הכי חשוב לי בעולם. הסכמתי לכל מה שביקשת. הסכמתי לבוא איתך. השתניתי בשבילך.'' אני מרים לה את הראש, כל האצבעות שלי רטובות מהדמעות שנושרות לה על הלחיים. ''אל תגידי משהו שתתחרטי עליו. אל תהרסי אותי.'' ואני צופה בעיניים שלה, אגמים של עצב. היא מעיפה לי את היד וקמה, נמלטת מהמגע שלי. זה הרגע שהכאב בחזה מתחיל. אני לופת את הצלעות. כאילו מישהו עובר עליהן עם מכבש.

''עוד שקר!'' היא מתנשפת, שבורה ממני, ''אתה עדיין משקר בלי הכרה! אתה יודע בכלל מתי אתה אומר את האמת?!'' היא אומרת, ועומדת מולי. ''אתה לא אוהב אותי. אני עדיין רק כלי בשבילך. אתה לא יודע לאהוב. הייתי כמו עיוורת כשהאמנתי לך. סולדד המשיכה לומר לי מי ומה אתה ולא רציתי להאמין. חשבתי שאתה מסתיר את האנושיות שלך. חשבתי... שהצלחתי לגלות אותה.'' היד שלה מחליקה על הקיר ונעצרת, ננעצת בטיח. ''אבל בסוף טעיתי בהכל. תמיד היית אנוכי.''

''אל תעשי את זה –''

''אני לא רוצה לראות אותך. לא רוצה לשמוע אותך. אני רוצה שתיעלם.'' גם היד שלה לופתת את החזה, שכבר נרטב מרוב דמעות. אני מרגיש מטושטש. אולי מההלם. רק עכשיו ההכרה שאני עומד לאבד אותה נוחתת עליי כמו מכת מחץ. וכמה שאני מנסה לחשוב על הסברים, על תירוצים – כל דבר שישכנע אותה לא להתרחק ממני – כי אני יודע שאם אני אשאר, היא תסלח. היא תירגע. הכל יהיה בסדר – כלום לא עולה לי. הראש שלי ריק, ורק המציאות הזאת, ההזויה, שאני צריך לקבל על עצמי ,נשארת בפתח לחכות שאצא ואתמודד אתה. שאפתח את העיניים ואבין שזהו. זה נגמר. אין לי אותה יותר.

במציאות כזאת אני אמות, אני חושב, ופוקח את העיניים, ותופס אותה בשתי הידיים כשאני נשבע לעצמי שאני לא עוזב אותה בשום מחיר.

''תפסיקי! אני יודע שאת כועסת, אבל את לא יכולה לעשות לנו את זה!'' אני שומע איך אני מתחנן, ''אני צריך אותך! אני אמות בלעדייך! אסור לך להתרחק ממני, את לא מבינה?'' הייתי מת שתפסיק להתנגד לי. שתיתן לי להחזיק אותה, ולא באלימות. למה היא עושה לי את זה? אני שואל את עצמי מבפנים, והחזה שלי עונה, בקול מתפצח, שכואב לו. ואני צופה בה, כמו בהילוך איטי, מתחילה לזהור. והעיניים שלה, שקבועות בי, לא מסתכלות הצידה. ההילה שלה דוחה אותי שוב, ואני מתרסק כל כך חזק על הדלת ששומעים סימני מעיכה.

אני נשאר לשבת שם, מסתכל עליה ולא מאמין שהיא מוותרת עליי. בגלל אידיאולוגיות מטומטמות. בגלל אנשים שהיא בכלל לא מכירה ולא פגשה. אין לי כוח לקום, ורק החזה שלי פועם בכאב ומזכיר לי שיש לי עדיין את שארית החיים לפני להתמודד עם הרעיון. ושכרגע, כדאי לי לקום.

''זה מה שאת רוצה?! בסדר! שיהיה!'' במאמץ אני נעמד, מסתכל עליה פעם אחת אחרונה. ''את עוד תתחרטי על המילים האלה! את עוד תחכי שאני אחזור!'' אבל אפילו כשאני אומר את זה, אני לא חושב שזה יקרה. אני מסובב לה את הגב. לא רוצה לשמוע אותה יותר. לא רוצה לדעת כמה היא בוכה. מפחיד להאמין שהיא תתגבר עליי. ''אבל אני לא חוזר יותר. תשכחי מזה.'' אני טורק את הדלת וצולע את הדרך למטה, במדרגות. הילדים מסתכלים עליי בשתיקה. גם סולדד ומקס, שמחכים ליד המדרגות לא זזים. כולם מתנהגים כמו פסלי שעווה כשאני יוצא החוצה.

אני מרים את היד ומגלה שאני עדיין מחזיק את הפלאפון שלי. על מדרגות הכניסה למעון, באור יום מסנוור, אני חוטף בחילה מלראות אותו שם. מה אני מחזיק אותו כמו אידיוט?! ואני נזכר שנתתי את המספר ליורידי, ושהיא עלולה להתקשר, ובהתקף של ייאוש אני מרסק אותו לקיר והוא מתפרק למיליון חתיכות.

''את לא תכאיבי לי שוב.'' אני ממלמל, בעיקר לעצמי, כי אין מישהו אחר שישמע. אין אף אחד אחר.

זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את יורידי. או בני אדם כלשהם.

לא יודע... קצת איבדתי את החשק לעשות משהו. כלומר, חזרתי ליורש בסופו של דבר. שבועיים או יותר נשארתי בעולם האפל בלי לזוז. אחר כך יצאתי, במחשבה שאני שוב כמו שהייתי לפני שיורידי באה והשאירה עליי את הצלקות שלה. יורש לא שאל שאלות, וככה חזרתי.

אני לא יכול לפתוח יותר את הקובץ הזה. הוא מלא מדי בעבר שלי, ומכיוון שיש לי עוד הרבה זמן להעביר בעולם הזה ובחיים האלה, עדיף להעביר אותו בלי לחשוב עליה. אם רק הייתי יכול לכבות את הראש שלי לאיזה שנה, או להיכנס לתרדמת בעצמי, זה היה נפלא.

כל מה שאני מצליח לעשות בינתיים זה לשבת כאן. להסתכל על העובדים שלי מנסים להמשיך את העסק, למרות שהלכו לנו עכשיו איזה 50 משקיעים בגללי. לנסות לא לשקוע יותר מדי. להעמיד פנים שאני יכול ומצליח לשכוח אותה.

לנסות להאמין שנשאר לי בשביל מה להמשיך.