הרשומות של ליאו - פרק 25

8.8

אז ניסיתי להתחיל שבוע נורמאלי. אתה יודע, בלי לחשוב כל הזמן כמה אני רוצה מישהי שאסור לי לגעת בה. הלכתי עם אוֹלי לאיזה בר בראשון בערב. ניסיתי לאבד את הראש כמוהו. חשבתי לי באופטימיות – אם אני מצליח להירדם, למה לא להשתכר? היה יכול להיות מעולה אם יורידי הייתה מחזירה לי את היכולת הזאת.

רק שזה לא קרה, ובמקום ערב של שכחה מבורכת, נתקעתי עם אוֹלי בגרסת השיכור שלו. אני שוכח כמה קשה להיות אתו כשהוא שותה. כשסגרו עלינו את הבר, הייתי צריך ממש לאיים עליו להיכנס למונית.

אבל אני כן מרגיש את השינוי. משהו קורה בגוף שלי. לא רואים את זה על פני השטח. בדקתי את העיניים והשיער. הכל נראה רגיל. אבל ביום שני, בשעות הבוקר בערך, מצאתי את עצמי מתעורר על הספה. כאילו מישהו כישף אותי. אני לא שם לב כשזה קורה. רגע אחד אני עסוק בתמונות שיורש השאיר על השולחן, של הנייבי החדש שמצטרף רשמית. ברגע הבא אני מרוח על הספה, מתעורר בבהלה של מי שהבית שלו עולה באש.

עוד לא התרגלתי למוזרויות האלה. יותר מזה, היה לי קשה במיוחד עם הגלולה המרה שיורידי כפתה עליי. לא משנה מה ניסיתי, לא יכולתי לנער את התשוקה בשום מחיר. הכרתי כמה בנות באותו בר. כשאוֹלי היה שיכור הוא לפחות היה עסוק בשטויות שלו ויכולתי להתמקם לידן בנינוחות ולהתחיל בהופעה. אבל לרוע המזל, לשחקן הראשי לא היה שום חשק לשחק את המשחק. הבנתי שאני מסתכל על זאת שמולה אני יושב – ברונטית חמודה ומתולתלת עם עיני דבש – ומנסה לחבב אותה. או את מה שהיא אומרת. או למצוא סיבה מספיק טובה למה אני שם, ולא בשולחן הסמוך. ואני לא מוצא, אז אני קם, ועובר לשולחן הסמוך. מנסה לפתח שיחה עם השתיים שיושבות שם. ואני לא יודע מה קורה לי לאחרונה. כאילו אני מפתח אלרגיה חדשה לצביעות. שנים אני מתנהל עם לקוחות וקולגות כאלו בלי בעיה. אומר לעצמי שכל העולם במה וכולנו שחקנים. חלקנו שחקנים גרועים, חלקנו שחקניות בודדות ונואשות שמחפשות אהבה. ואחת מאיתנו, שהיא אולי עדינה מדי לעולם הזה, כבר מצאה, לטענתה, את המקום שלה.

ופתאום משחקי האגו מעייפים אותי. הנשים משעממות הלקוחות טרחניים. ואז אני מתחיל להרגיש טעם של אפר כשאני יושב בין שקרנים ומבין שמצפים ממני לומר את השורות שלי בתסריט המאוס הזה.

כל הזמן הגוף שלי כמה אליה, גם כשהראש שלי במקום אחר. אני לא זוכר סתירה כזו חזקה בין החלק האנושי והשד שבי מאז היום הראשון. השד אומר – סתום את הפה ותמשיך כרגיל. אנחנו צריכים למצוא תשובות, לא לאבד את הראש בגלל זוג עיניים יפות.

האדם שבי כואב את המשפט הזה. את המרחק מהעיניים היפות. את המחשבה שלא יוכל להסתכל בהן בלי ללכת לאיבוד. הייתי אומר שהוא בעיקר כואב. הוא בעיקר המשיך וחישב והמשיך ותהה מה אפשר לעשות. כי אפילו לו הייתי משכנע אותה שכדאי לה לצאת איתי, מה היינו עושים? הרי לא הייתי יכול לגעת בה חוץ מהדקות הבודדות של בין ערביים. אלו המחשבות שעברו לי בראש בתחילת השבוע. וואלה, אני חושד שהתחלתי להשתגע.

כבר רציתי להתקשר אליה 500 פעמים. כבר תירצתי לעצמי לפחות 400 מתוכן שהיא בעצמה ביקשה שאתקשר. אבל אני טיפוס מאופק. ואמרתי שאני אכבד אותה. והבטחתי שאני מוציא אותה מהראש.

הצלחתי להחזיק מעמד 3 ימים.

כשסוף סוף התקשרתי, סולדד ענתה. ולא הסכימה למסור לה את הטלפון. בארבע הפעמים שהתקשרתי היא טענה שיורידי בעבודה. שקר ברור. משהו היה מאוד לא בסדר. ''היא כועסת עליי?'' ניסיתי לחלוב ממנה מידע. משכתי אותה במילים. ביקשתי יפה. ביקשתי בשקט. התחלתי משחקי ניחושים. שמעו עליה שאין לה לב לנתק לי, אבל היא גם לא רצתה לומר.

''תפסיק להתקשר, ליאו.'' ביקשה ברוך והניחה את השפופרת.

מקס ענה לי בשיחה החמישית. לפני שפתחתי את הפה הוא קיצר תהליכים: ''אני לא יודע מה איתך, אבל החום שלה עלה ל37 מעלות.'' הטון שלו היה קשה.

''זה... טוב, לא?''

''לא בשבילה. אם החום הרגיל שלה הוא 35, שתי מעלות יותר זה חום של מחלה. אחד רציני.'' הוא שתק רגע. ''אם המצב שלה ימשיך להידרדר, היא לא תחזור להכרה.''

לא לקחתי כלום חוץ מהנייד כשנכנסתי אל החשיכה. לקח לי יותר משעה וחצי, ואת כולה העברתי בתוך נהרות של חושך. במהירות שיא. ידעתי מה אני מתכוון לעשות מהרגע ששמעתי אותו. נכנסתי לתוך המעון, גולש מהצל של הארון. הסלון היה ריק. סולדד ומקס דיברו בקולות מהוסים בקומה השנייה, מול החדר שלה. התווכחו על ההחלטה של מקס לספר לי. הם שמעו את חריקת המדרגות כשעליתי. כשראיתי אותם, סולדד כבר הייתה מוכנה. חסמה לי את הדלת עם מבט נחוש בעיניים, כאילו היא מינימום אמא שלה. כאילו אי פעם הכאבתי לילדה הקטנה שלה.

''אל תרגיזי אותי!'' המוח שלי פמפם שאסור לבזבז זמן. לא ראיתי בעיניים. כמעט דחפתי אותה כלפי הדלת. היא הפכה ללא יותר ממכשול בדרך.

''אתה לא חושב בהגיון.'' התעקשה. היא שלחה שתי ידיים קדימה כדי לבלום אותי ומקס תפס לי את הכתף. כנראה כבר הבין שאני אפגע בה אם היא תמשיך להתנגד לי. ''אתה לא רופא!" הייתה דחיפות בקולו, "מה תעשה? התרופה היחידה בשבילה כרגע היא מנוחה.''

''אני התרופה היחידה!'' שאגתי, שרוף עד קצות העצבים מההתנהגות המטומטמת של שניהם. סולדד רעדה מפחד, אבל לא זזה מהדלת. ניסיתי להעיף אותה משם, אבל מקס נעמד לידה. התחלתי להשתולל. צעקתי עליהם שהם לא מבינים איזה נזק הם עושים. שהם מבזבזים זמן יקר. ''אתה בעצמך סיפרת לי!'' דחפתי את מקס, ''למה אתה מצטרף לטיפשות שלה?!''

''כי היא צודקת,'' הוא לפת לי את הזרוע באחיזת ברזל. ''אתה לא חושב בהגיון! ואם אני לא אעזור לה, אתה עלול להרוג את שתיהן!''

כשהוא אמר את זה, נעצרתי. לקחתי (מנטלית) נשימה עמוקה. הוא צודק, השד הפנימי אמר. איבדתי את קור הרוח. בדיוק, הסכים האדם, למה אני מתעמת איתם? אני יכול לפתור את זה הרבה יותר בקלות. ולפני שהיה לשד רגע לטעון טיעוני נגד, לקחתי שני צעדים לאחור וימינה והתמוססתי לתוך החשיכה של הקיר הסמוך.

הדלת לחדר של יורידי הייתה נעולה. הם נעלו אותה, ועכשיו הזדרזו למצוא את המפתח.

דחפתי כיסא מתחת לידית והסתובבתי אליה. היא הייתה חיוורת מאוד. כל הפנים שלה כוסו זיעה. היה לה קשה לנשום. איך הם חשבו להחזיק אותה ככה? כבר מזמן הייתי מאשפז אותה!

היא לא הגיבה כשהתיישבתי. לבשתי את הכפפות בחיפזון. האור היה חזק בחדר ובחוץ, אבל לא יכולתי לקחת את הסיכון שהיא תיפצע. רכנתי אל פניה. דיברתי אליה. הייתה לי הרגשה שזה יעיר אותה. בנשימות תשושות קראה בשמי. הריסים שלה רטטו. אפילו לפקוח את העיניים לא היה לה כוח. חשבתי שלא תתנגד, אבל טעיתי. יורידי נשארה נאמנה לאמונות שלה עד טיפת הכוח האחרונה. היא הסיטה את הראש כשהתקרבתי. ''בבקשה אל...'' התחננה. ''אל תעשה לי את זה.''

''זאת הדרך היחידה! אני אבריא אותך!'' הסטתי קווצת שיער לחה מפניה. האנרגיה החלשה שזרמה סביבה התנגדה לי בכל ישותה. פחדתי שאם אנסה, היא תילחם בי וזה יכריע אותה סופית. ''אל תתנגדי לי,'' ביקשתי, אבל היא המשיכה למלמל, אחוזת דיבוק. ''אתה לא תוכל לעצור. אתה לא תצליח לעצור!'' וכמה שניסיתי להרגיע אותה שיהיה בסדר, שאני אעצור ברגע שהיא תתאושש, היא סירבה לשתף פעולה. לא יכולתי להמשיך לשכנע אותה מצד אחד, ולהחזיק את עצמי, קרוב כל כך, מצד שני. הגוף שלי השתגע. בשנייה אחת שיחררתי את המושכות. תוך כדי הפצרות שלא תתנגד לי, הטיתי את הראש שלה ונישקתי אותה.

אני לא רוצה לתאר משהו כמו פיצוצים או זיקוקי דינור. אני רק יכול לומר שנישקתי הרבה בנות. המון. ותחושה כמו זו שמילאה אותי באותו רגע בחיים לא עברתי. הרגשתי את האנרגיה שלה, ומן קרירות מרגיעה ומתוקה שעטפה אותי ומשכה אותי עוד ועוד אליה. האדם הפנימי עשה מעין ריקוד ניצחון קטן בבית החזה שלי. השד נדרס כליל תחת התודעה האנושית. כל הגוף שלי רצה אותה, ולא יכולתי לעשות כלום חוץ מלהמשיך לנשק אותה – עד שהזיזה את הראש לרגע, בנשימה מאומצת, וביקשה שאפסיק. היא לא התנגדה כמו שחששתי. אין לי מושג כמה זמן עבר, אבל הרגשתי את הגוף שלה מתרכך. את מגע השפתיים שלה. את האנרגיה שנדחפה אל הגוף שלה בעוצמה שהפתיעה גם אותי. ואולי זה היה פסיכולוגי, אבל זה לא הרגיש חד צדדי. להפך, הרגשתי כאילו האנרגיה פועמת לשני הכיוונים בו זמנית.

מחזקת גם אותי. מחברת אותי למשהו ישן שחיכה בתוכי שנים. כאילו לא אני אלא היא זאת שנותנת לי מהכוח שלה. השרירים פעמו בחיות והלב שלה ענה כהד, משיב להם פעימות שהלכו והאיצו.

או אולי זה היה הלב שלי.

יכול להיות שאיבדתי את עצמי באותן דקות. עובדה, לא הצלחתי לשלוט בשום דבר יותר. הצורך התובעני לקבל עוד מהתחושה המסממת הזו השתלט לי על המוח ודחף רק להמשיך. להיות יותר קרוב אליה, ולהקטין את המרחק עוד. לא עזרו המילים שלה. לא עזרו הבקשות, הלחישות, התחינות שאעצור. היא צדקה. לא יכולתי לעצור. הייתי מסוחרר מהתחושה המשכרת, המדהימה, של הביחד שלנו. לא שמתי לב שהיא התפתלה. שניסתה למנוע אותי. עברו דקות שלמות עד שהבנתי שאני מכריח אותה. שלא משנה כמה נדמה לי שהיא נהנית כמוני, היא מתחננת שאעצור. כל מה שיכולתי לעשות היה ללחוש לה, כשנאבקה בי, ''תעצרי אותי בכוח. תעצרי אותי כי אני לא יכול.'' ושוב לנסות לנשק אותה. היא התחזקה לאט, אבל כבר יכלה להתנגד לי. זה היה עניין של החלטה בלבד, אבל היא לקחה את הזמן. הניחה לי להרים אותה, להקיף את הגוף שלה בשתי ידיים ולאחוז בעדינות. שלא אשבור אותה. ולהמשיך לנשק. גם כשידעתי שמשהו עובר עליה. גם כשהיה לי ברור שהיא הייתה נסערת. בדיאלוג הפנימי שהתרחש בתוכה, שני קולות צווחו אחד על השני.

זה שהיה בעדי הפסיד.

כיוון האנרגיה השתנה.

מכיוון שכבר נגעתי בה פיזית, כל התנגדות קטנה הייתה מעיפה אותי לכל הרוחות. ברגע שהחליטה, זה היה עניין של שניות עד שמחסום האנרגיה החלבי העיף אותי לאחור. התרסקתי על הקיר הנגדי.

ידעתי שהיא תעשה את זה. אוקיי, קיוויתי שלא, אבל הייתי בטוח שזה יקרה. עדיין, ההשפעה הייתה נוראית. מכאיבה יותר מכל דבר שעברתי. אני זוכר שישבתי שם, קרוע, מסתכל עליה ולא מאמין שהיא עשתה לי את זה. אומרים ששברון לב יכול להרוס אותך, אבל מה שהרגשתי לא היה מטאפורה – זה היה כאב אמיתי, צורב ומקפיא. האדם הפנימי שהתפוצץ בהתרגשות רק לפני דקה היה מוכה אלם. אני עצמי הייתי משותק. נתון לרחמיה. כשירדה מהמיטה לאט, מתנשפת, והתקרבה אליי, ראיתי שהיא מבוהלת. לא ממני – מעצמה. האלימות שבה העיפה אותי לאחור לא התאימה לה. אבל אני לא חיפשתי חרטה. רציתי את התחושה מקודם. את השפתיים שלה. וכשהיכתה בי ההכרה שזה לא יקרה – שהכאב הזה עומד להישאר ולא ללכת, הייתי חייב לברוח. התמוססתי לעולם האפל. התכוונתי לשבת שם עד שהמוח שלי יירגע. עד שארגיש קצת שקט. או עד שהכאב יעבור. הרגשתי כמו ילד שמתאהב בפעם הראשונה בילדה שלא אוהבת אותו חזרה. עצמתי את העיניים ופקחתי אותן שוב אבל החושך לא סילק כלום ולא הנמיך את הרעש בראש שלי. לא רציתי אותה פחות מקודם. יותר מזה, הכאב החמיר כי עכשיו גם הייתי רחוק ממנה פיזית.

ברגליים כושלות חזרתי לחדר שלה. לפינה שמולה ישבה, בוכה, המומה שנעלמתי. היא לא התקרבה כשחזרתי, ונרתעה כשניסיתי לעשות צעד. הרתיעה הייתה הקש ששבר אותי. התחלתי לרעוד בכל הגוף. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, רק ידעתי שאם היא תישאר רחוקה, אני אשתגע. ''אני חושב שאני הולך למות.'' לחשתי והיא טלטלה את הראש בחרדה, ואמרה שאסור לי לדבר ככה. היא דיברה בטון שנשמע לי, דרך הטירוף שלי, שקול בצורה מכאיבה. ''איך את יכולה להישאר אדישה כל כך? איך את מסוגלת להישאר רחוק ממני?'' ניסיתי להפסיק את הרעש בראש שלי, או, לכל הפחות, את הכאב בחזה. התקפלתי פנימה לתוך עצמי, אבל כלום לא עזר. רציתי למות, ממש באותו רגע. ואז, לשנייה, הרעש נפסק. יכולתי לשמוע את הנשימות שלה. קרובות. קרובות. פקחתי את העיניים והיא הייתה שם, מסתכלת עליי ממרחק של סנטימטרים. נאבקת לא לזוז. אולי פחדה להחליט את ההחלטה הזאת בעצמה. אולי התביישה לקחת את היוזמה. ואולי פחדה עליי. כל מה שידעתי באותו הרגע היה שהיא מחכה לי. משכתי אותה אליי בכל הכוח ונישקתי אותה. הכאב התנדף מעצמו. גם הרעש נעלם. היא מילאה אותי במתיקות שלה, משכרת כמו סם. הפעם לא היו דיאלוג או מלחמות פנימיות. היא באמת רצתה אותי. הידיים שלה נכרכו סביב הצוואר שלי, מחפשות את הקרבה שנגזלה מהן קודם. היא לא התנגדה לנשיקה אלא דחפה אותה בעצמה. לא הייתי צריך יותר מזה כדי לדעת שהיא לא תברח ממני יותר.

אני יודע שהייתי אגרסיבי. כשפקחתי מדי פעם את העיניים ראיתי את הסימנים האדומים שהשארתי לה על הצוואר. גם ניסיתי להפשיט אותה ככל שהנשיקה העמיקה. שם היא שמה לי את הגבול. לקחה את הידיים שלי לעצמה ונישקה אותן. אף אחד מאיתנו לא נהדף לאחור. כאילו הנשיקה הראשונית מגנה על כל שאר הנגיעות. יכולתי ללטף אותה, להרגיש את הלחי שלה, קרה וחלקה. לגעת בעור שלה שהתמסר לנגיעות. השכבתי אותה על השטיח מרוב נשיקות והיא צחקה ולחצה אותי אליה. לא דיברנו יותר, רק התנשקנו כאילו אין מחר. הפעם הראשונה שבאמת הרפיתי ממנה הייתה כשסולדד קראה לנו. הקול שלה נשמע רחוק שנות אור, אבל הוא חדר פנימה לתודעה. לי הוא בקושי הזיז, אבל היא עצרה אותי, מתנשפת, ''אנחנו... צריכים... לעצור.''

''לא, אנחנו לא.'' נישקתי אותה, אבל סולדד המעצבנת המשיכה לקרוא לה לצאת.

יורידי השעינה את הראש על הכתף שלי ככה שהלחי שלה נצמדת לי לאף. ''אני באמת-באמת-באמת-באמת-באמת-באמת חייבת ללכת!'' אחרי כל ''באמת'' שלה באה נשיקה מפייסת שריככה אותי מספיק עד שהשתחררה מהאחיזה שלי. ''אולי תבוא גם?''

''ונתנשק לסולדד מול הפנים?''

''אממ... טוב, אז... תחכה ממש כאן! בסדר?'' נישקה לי את האף ואז את הצוואר, וכבר הרגשתי את השפתיים שלה מתפתות להמשיך עוד למטה, אבל היא עצרה.

''אוקיי. ממש כאן.'' אפילו ממש בנקודה הזו על השטיח, אם תבקשי.

''אל תזוז!'' התרתה, ''אפילו לא מילימטר!''

''אפילו לא מילימטר.'' הבטחתי. בראייה לאחור, אני מבין שהייתי מכושף לגמרי. הכבוד העצמי שלי הלך להטביע את עצמו איפשהוא.

הסתכלתי על השעון. הסתכלתי – לא ממש הבנתי בהתחלה מה אני רואה – ואז המוח שלי התחיל קצת להצטלל וקפצתי על הרגליים.

אני לא יודע מה שיא העולם בנשיקות צרפתיות, אבל מבחינתי זה לא רגיל להתנשק עם בחורה 3 שעות שלמות.

כשיורידי חזרה, הייתי על המיטה שלה, שקוע במחשבות. עדיין ניסיתי לעכל את הרעיון המדהים שזה הגיוני. כלומר, אחרי הרעיון המדהים שהיא בעצם רוצה אותי.

למה לא יכולתי להבין את זה בפעם הקודמת? בלי ספק גם אז ההשפעה שלה הייתה חזקה מדי. לא הייתי שם לב גם אם פיל היה מתיישב עליי. המערכות שלי השתבשו לגמרי. הייתי צריך לזהות שהיא משקרת לי, לעצמה ולכל האידיאולוגיה שלה. הייתי צריך לספר לה שאני רואה את המצוקה שלה, ושכך או כך, אין לה ברירה. גם היא, כמוני, תפסיד לתשוקה הזו במוקדם או במאוחר.

''אני לא אמורה לעשות את זה.'' אמרה בעצב מסוים כשהתיישבה על קצה המיטה. היא לא אמרה את זה כדי שנפסיק, כמובן. המשכנו להתנשק מהרגע שחזרה. היא רצתה להבהיר לי את גודל המצוקה.

''למה את כאן, מנשקת אותי, אם את חושבת שזה לא נכון?''

התשובה שלה המיסה אותי לגמרי. בעיקר כי אמרה אותה בקול של מי שמכירה ברגשות שלה. ''נמאס לי להילחם בעצמי.'' היא אמרה. ''אני... אוהבת אותך.'' ורק כשהיא אמרה את זה הבנתי כמה מזל יש לי שזכיתי להיות הבחור הזה שהיא מוכנה לנשק. הבחור הזה שלמרות כל מה שהיא מאמינה, היא עדיין לא עומדת בפניו. היה בזה משהו ממלא. ומשעשע.

''אז מה, את סובלת מזה?'' נישקתי לה את הכתף. המקום היחיד שהרשתה לי לחשוף בבגדים שלה. קצת אחרי רצועת החזייה, בעיגול הלבן והרך של העור. היא הנידה בראש לשלילה ופלטה איזו אנחה שקטה.

''אבל... אתה שד...'' מלמלה. קפאתי לשנייה. לטשתי בה מבט נבגד, עד שהבינה שנעלבתי ובצחוק מתגלגל כיסתה לי את הפנים בנשיקות. ''לא, לא, לא! אתה לא מבין! זה אומר שאתה נמשך אליי כי זה הטבע שלך! אתה... רוצה לבלוע אותי!'' היא השתנקה מרוב צחוק, ''מזה אני מפחדת! שאתה לא מאוהב! אתה נמשך אליי... כמו לחתיכת בשר. אני לא רוצה להיות חתיכת הבשר שלך!'' ככה היא טענה וחזרה וטענה כל הלילה, ואני הסכמתי עם כל מה שאמרה, כל עוד לא הייתי צריך ממנה את הידיים. ברור שמשהו זז בתוכי בגלל הנשיקה ההיא. קודם היא הייתה הכלי שלי לחזור להיות אנושי. לא חששתי לעשות עליה מניפולציות רגשיות, לוגיות, כל דבר שיעבוד. לעזאזל, אחת האופציות הייתה לאיים שאפגע באנשים שהיא אוהבת כדי שתעזור לי.

אבל אני קורא לאחור ומבין שלא הייתי עושה את זה. כבר לפני חודש לא הייתי מוכן לפגוע בה, גם כשעיצבנה אותי, או כשחצתה גבולות שסימנתי כגבולות אדומים. הגמשתי ותירצתי את ההגדרות כדי לא לפגוע בה. ולאורך הדרך, הרגש הלך התחדד. בוודאי שהבנתי, מתישהו, שאני רוצה אותה – אבל עד שממש התנשקנו, עוד יכולתי לספר לעצמי שזה כמו עם כל אחת אחרת שהייתה לפניה. שזה לא כזה חמור. שזה יעבור בעוד יום, יומיים – חודש גג.

ציפתה לי הפתעה מרהיבה.

אולי היא צודקת, המלאכית הקטנה שלי. אולי זה קטע של משיכה מינית וזהו. בכל זאת, היא לא יכולה לומר לי לא. לא משנה מה הכוונות שלי, היא פשוט לא יכולה.

דרך אגב, שיא הנשיקות הצרפתיות נשבר שוב כבר באותו לילה. רק ב5 בבוקר הנחתי לה. היא הייתה כבר תשושה לגמרי, ועם כמה שרציתי להמשיך, היא כבר התחילה להירדם לי בידיים. נתתי לה לישון, והגנבתי רק עוד כמה נשיקות על הלסת שלה, וליד האוזן. התכרבלתי לידה והרגשתי נפלא כשהחזירה לי חיבוק מתוך שינה. הפעם, גם כשהרפיתי ממנה, הגוף שלי נשאר רגוע. הבערה הפנימית צנחה לרמות הגיוניות. כמובן, הייתי שמח להישאר לידה ולהקשיב לה נושמת כל הלילה. היא מקסימה כשהיא ישנה. רק שהייתי כל כך חסר מנוחה שלא יכולתי להישאר בשקט. בערך בזריחה התרוממתי, הנחתי את הידיים שלה בחיקה וקמתי. היא התעוררה לרגע, מרגישה כנראה בהעדר החמימות לידה, אבל הרגעתי אותה בנשיקות והיא חזרה לישון, ממלמלת משהו מתוך שינה. התגנבתי החוצה לחדר שלי כשהד פעימות חזק רועם לי באוזניים. בהתחלה חשבתי שאני שומע את הלב שלה פועם, אבל זה קצת ביזארי להאמין שאני יכול לשמוע אותו מהקומה הראשונה.

מה אני יודע, אם היה לי לב, הייתי מוכן להישבע שזה הלב שלי.

אני לומד לאהוב אותה. לאט לאט. בפעמים הראשונות הייתי מאוד אגרסיבי, אבל אני מצליח להיות קשוב אליה. לשמור את הכוח שלי לעצמי ולזכור שהיא עדינה. ושבירה מאוד. אני משתפר מנשיקה לנשיקה, והיא לא מסרבת לי בשום עיתוי. כשאני נוגע בעור שלה, אני מרגיש כמה שהוא התגעגע אליי. היא מאושרת למצוא אותי בחדר שלה כשהיא חוזרת משיעור כתיבה, או ממטלה שהייתה צריכה לעשות. נכון לעכשיו, אין לי משהו דחוף לעשות במקום אחר. את התיאומים אני עושה דרך הסלולרי. את המחשב הנייד אביא בהזדמנות. כרגע, לא בוער לי להתרחק ממנה. חוץ מהעובדה שאני קצת מטורלל מהעודף הורמונים הזה, אני באמת להוט לגלות כמה הגוף שלי ישתנה ככל שנתנשק ככה.

אתמול, בשבת בערב, ביקשה שאשאר, ואני, טיפש עם תעודות, עובר לדום מתוח. כן המפקדת, אני נשאר. זה המקום הכי חשוב שאוכל להיות בו. גם היא, אגב, עם כמה שקשה לה, לא מוכנה לשחרר אותי. סולדד לא האמינה כשראתה אותנו ביחד בפעם הראשונה. יש לה מזל שיורידי ביקשה ממני למתן עניינים כשאנחנו בין הילדים. היא לא הייתה מאמינה כמה ''הפרוייקט המיוחד שלה'' אוהבת אותי.

לפחות מקס יודע לפרגן. חוץ מזה, נראה לי ששני אלה קצת עסוקים יותר אחד בשני לאחרונה. ומקס משפיע על סולדד כמו מרכך כביסה. אין לה חשק לצעוק עליי. גם אם אני מתקיל אותה ומבקש את החדר שלי לכל השבוע. אין מה לומר, עיתוי מושלם.

אני יכול ואומר על עצמי בלב שלם – אני די בטוח שקצת השתגעתי.

אבל יורידי אמיליה אקסלרוד רואה דרך כל מי שאני ועדיין אוהבת אותי – מה שרשמית הופך אותה למשוגעת יותר.