הרשומות של ליאו - פרק 26

13.8

הייתי אומר שבגדול – ממש אחלה לי. לקחת הפסקה קצרה מהעולם ומהדאגות היום יומיות ממש נחמד לי. כלומר, זה הבונוס. הכיף האמיתי זה כשיש לי זמן חופשי לבד עם יורידי.

החיים יפים כשאתה לבד עם חברה שלך, לא?

רק חבל שאתה לא יכול לגעת בה, כי שניכם תעופו לכל הרוחות. או להפשיט אותה. או לשכב אתה. כמה זמן עד שאני משתגע? לא יודע. נתתי לעצמי שבוע. יורידי נתנה לי קצת יותר. ''אתה תתרגל,'' הבטיחה בחיוך מתוק ונישקה ונישקה ונישקה עד שהלילה ירד. עד שלא היה לה כוח לצאת מהמיטה. עדיין מדהים אותי שהיא מאוהבת, אבל רואים לה בעיניים כמה שזה ממלא אותה. רק האמונה המטומטמת שלה דוחה אותי לאחור. כל השאר רוצה אותי קרוב, אצלה, איתה. אפילו בתוכה, אני חושב. אולי עדיף ככה, בעצם. מה אם היא לא הייתה רוצה לעצור אותי? אני עלול להרוג אותה בלי לשים לב בכלל. הנשיקות שלי מעניקות לה חיים והתשוקה שלי עלולה להרוג אותה.

אסור לי לגעת. ודווקא בגלל זה אני מת. נשרף באש של עצמי בלי שותפים. אמרתי שהחיים יפים? שקר. זה כמו גיהינום שאני לא יכול לגעת ביורידי. וסולדד, בכשרון טבעי, מורחת לי יותר מלח על הפצעים כשהיא לוקחת אותה ל''שיחת בנות'' מטומטמת. היא אשכרה נתנה לה קונדום וניסתה להסביר לה מה לעשות כדי לא להיכנס להריון. אין לי מושג מה היא גרמה ליורידי להבין, אבל כשנכנסתי לסלון, היא הייתה נבוכה מאוד. החזיקה את החבילה הקטנה בין אגודל לאצבע וליכסנה אליי מבט כזה שמבקש עזרה.

''בסדר, חמודה? את תהיי זהירה?'' סולדד סובבה אותה אליה, שתישאר בפוקוס כלפיה. כאילו להסתכל עליה יאיר את המלאכית האהובה שלי בהבנה מינית.

יורידי טלטלה את הראש. ''אבל להיזהר ממה? מה עושים עם זה? ליאו?'' נשאה אליי עיניים שואלות. כמעט נעלבה כשפרצתי בצחוק. לא הצלחתי להפסיק.

''רק לך יש מחשבות כאלה בראש!'' אמרתי לסולדד, שהחמיצה פנים.

''זה מצחיק אותך, אה? נראה לך שאני אאמין שאתם ישנים ביחד כל לילה – ליאו, תעשה לי טובה! כל לילה! – ועוד לא ניסית משהו כזה? אותי לא עשו באצבע!''

''כן, בשביל מישהי בממדים שלך צריך לפחות שתי ידיים.''

היא אינסטינקטיבית זרקה עליי את הקופסה. הדבר הראשון שהיה לה בהישג יד. שמתי לב שבחורות תמיד רגישות מדי לגבי המשקל שלהן, אפילו אם הן רזות. ''בסדר, אין לך חוש הומור, הבנתי. אבל תני לי להסביר לך משהו שכנראה לא תפסת – אני לא יכול לשכב אתה!'' ייתכן שהרמתי עליה את הקול. אבל הייתי עצבני גם ככה. במקרה, זאת הנקודה הרגישה שלי. ''זה יהרוג אותה!''

''מה—סולדד, מה חשבת שאנחנו עושים?!'' יורידי, מאחוריי, סוף סוף הבינה לאן נושבת הרוח. היא קמה בלהט להגן עליי. ''הוא לא עושה שום דבר שאני לא רוצה!''

כמובן שסולדד פירשה את זה אחרת, ובפנים סמוקות הפנתה את הראש הצידה ורק מלמלה איזה ''אני רק אומרת שתחשבי טוב מה את עושה.'' אני לא מבין מה עובר לאישה הזאת בראש. יורידי בסך הכל ניסתה להסביר (לא בהצלחה כבירה), שהיא לא נותנת לי להפשיט אותה. כי היא באמת לא.

כבר אמרתי שזה היה שבוע קשה?

לפחות אני לא היחיד. באותו יום שכתבתי את הרשומה הקודמת, חיכיתי ליורידי שתחזור מהמשמרת שלה. היא באה ממש מתוסכלת.

''ידעתי שזה יקרה,'' בכתה כשנישקתי אותה. ''אני לא מצליחה לעשות שום דבר. לא לחשוב על כלום חוץ ממך.'' אצל בנות אחרות שאני מכיר זה נחשב נפלא. לצערי, החברה שלי קצת מוסרית מדי בשביל להרגיש טוב עם זה. השתמשתי בכל המילים משככות הכאבים שאני מכיר. הסברתי לה שמותר לה לשמוח בשביל עצמה. שהיא תפסיק לחשוב עליי כל כך הרבה עוד מעט, כי מרוב שאנחנו ביחד יימאס לה (אני מאוד מקווה שלא, אבל טבעי שכן), אבל זה המשיך להטריד אותה.

מצחיק, אני חושב שאצלי קורה ההפך. נהיה לי נורא אכפת. למשל, אני כבר זוכר את השמות של כל הילדים במעון. הצחקתי שניים מהם כשבכו. אפילו הלכתי לבקר את דאסטין – בלי שקבענו להיפגש. סתם ככה, ספונטני, צלצלתי לראות מה אתו והתברר שהוא חולה, אז באתי לבקר. לא ייאמן כמה פעולה פשוטה מצליחה להפתיע אנשים לפעמים. או שהוא כבר התרגל לתווית האגואיסט שהדביק עליי? הוא התרשם מאוד מהצעד הזה ואני רשמתי לי לזכור שאסטרטגיה של טוב לב, גם אם למראית עין, יכולה מאוד להועיל לפעמים.

לא שמאוד מטריד אותי מה הוא חושב. עשיתי דברים הזויים מזה השבוע. יורידי החליטה אחת ולתמיד שהיא שמה סוף לויכוחים שלי ושל המנהלת המשוגעת, והושיבה אותנו לטיפול זוגי אצלה במשרד. כלומר... ליד השולחן במטבח.

''אני רוצה שתסתדרו.'' ביקשה, אבל המעמד הזה הגביר את חילופי העקיצות בינינו. בסוף, כשלא סתמנו את הפה, דפקה על השולחן.

''די, מספיק!'' ציוותה ואנחנו, איזה פלא – השתתקנו. ''כולנו גרים כאן. אין סיבה שלא נוכל ללמוד להסתדר, נכון?'' את המשפט האחרון כיוונה במיוחד אליי.

''אני יכול לחשוב על כמה.'' אמרתי והיא תפסה לי את הזרוע ושילבה אותה בשלה. היא יודעת איזה טריקים עובדים עליי. אחר כך היא החרימה לי את משקפי השמש (אפילו שהיא יודעת שכואב לי לשבת מתחת למנורה גדולה!) ובתגובה למחאותיי פסקה – ''די, ליאו! אתה לא יודע הכל!''

סולדד רק נאנחה. ''איך יכול להיות שהיא יוצאת אתו, אלוהים.'' סיננה, כאילו לעצמה. ''מה היא מצאה בו?'' יורידי החזירה לה מבט כועס.

''זה לא הוגן שאת מתנהגת אליו ככה. הוא אולי עושה הרבה רעש ושם המון מסיכות, אבל מתחת לכל זה, יש לו לב טוב. הוא מחבב אותך, גם אם קשה לו להראות את זה.'' התכוונתי למחות, אבל היא צלבה אותי בעיני הספירים שלה. ''זה נכון ואל תנסה להכחיש. תמיד אתה ככה עם אנשים. קודם אתה חושד בהם ושונא אותם. אחר כך אתה נקשר אליהם ומעריץ אותם. אל תשקר ותגיד שלא – אני אדע.'' הדגישה. לא עניתי לה. לא כי התכוונתי לשקר. פשוט הייתי מופתע. זו הייתה נקודת מבט חיצונית מעניינת על יחסי האמון שלי עם בני אדם בשלוש השנים האחרונות. אחת שלא ראיתי בעצמי, עד הרגע שאמרה את זה. והבנתי שהיא לא טועה. ככה היה לי עם אלדן. ועם אוֹלי. ועם פלאשט. שניהם, דרך אגב, משגעים אותי בטלפונים בשבוע האחרון. למה אני לא חוזר ומה אני עושה ומה עובר עליי. ''בלעת מרכך כביסה?'' פלאשט צוחקת. ''איפה אתה, נסיך? לא ראיתי אותך איזה מיליון שנה!'' ובגלל שאני מבלה יותר מדי זמן עם יורידי, אפילו לשקר כבר נהיה קשה ואני מסביר לה שיש לי מישהי. שכן, זה רציני ולא צחוק. שלא בא לי לחזור. היא שרקה באירוניה ומיד פתחה תיק חקירה, עד שהצליחה לחלוב ממני לפחות כמה פרטים.

אוֹלי היה פחות מאושר. התחיל לנזוף בי שאני מאבד את הראש בגלל בחורה, ומי שומר על המפעל כשאני לא שם ובלה בלה בלה – זיין לי את השכל בדברים שהוא בעצמו לא מאמין בהם. הוא לא נמצא במשרד שלו כל יום. יש ימים שהוא מטיס את עצמו לאיזה אי לנופש ספונטני. אני לפחות יודע מי משגיח אצלי. אני סומך עליו. וחוץ מזה, זה לא שאני באמת גר במעון. ברגע זה אני בדרך חזרה. אני מתגעגע למגע של יורידי בכל שנייה שאני לא לידה, אבל אומר לעצמי שזה בסדר. אני יכול להחזיק. בהתחלה היה לי ממש קשה. עכשיו הרעיון כבר נסבל.

ביום שלישי היא קיבלה שיחת טלפון מדודה שלה באיסטניס. חשבתי שאני עושה לה רגשי כשהיא לא איתי, אבל דודה שלה בליגה אחרת. מהשיחה נשמע שהיא בפירוש תמות אם יורידי לא תחזור מיד הביתה. ואם אפשר בעוד שתי דקות, עדיף.

כשהניחה את השפופרת, תנועותיה נעשו כבדות. ''אני חייבת לחזור.'' אמרה. דודה שלה, ננסי, טיפלה בה מהרגע שהתעוררה. היא שמרה עליה ולימדה אותה הכל בסבלנות. ''היא לא רצתה שאעזוב כבר אז,'' לחשה לצווארי, מכורבלת בין הידיים שלי. ''ועכשיו היא מבקשת שאחזור. היא מפחדת עליי.''

''סיפרת לה עליי?''

היא נשכה את השפה. ''לא... ''.

אני מקווה שדודה שלה לא קנאית כמו שאני מדמיין אותה. לא רוצה להיתקע באיחוד המשפחתי בתור החבר הלא רצוי. יורידי אמרה שאין סיכוי שזה יקרה, אבל אני מכיר את הדודות האלה. נחמדות ומגוננות כשאתה קטן. אובססיביות מדי כשאתה גדול. בכל מקרה, הרעיון של לעזוב את המעון, העבודה והלימודים פה באפר הכאיב לה. אבל האלטרנטיבה הייתה להתחמק מהמשפחה שלה. לסרב לבקשה של ננסי ולהשלים את הלימודים שלה כאן. ההצעה הזאת, אגב, באה מסולדד. לא ממני. אני עודדתי אותה לא לפחד לחזור. ''כבר ברחת פעם אחת. אין לך שום סיבה לברוח הפעם.''

''לפני חצי שנה עזבתי בגלל המריבות הנוראיות שהיו שם.'' היא משעינה את הראש על המיטה ואני צופה בה, מוקסם מהעור שלה. חצי מקשיב וחצי מאוהב. ''קרובי המשפחה שלי לא רצו אותי. אמרו שאני לא ראויה להיות אקסלרוד.''

''אל תתני לאנשים טיפשים לקבוע לך למה את ראויה. את חלק מהמשפחה הזאת, בין אם הם ירצו ובין אם לא.'' התרוממתי לנשק אותה, ''התעוררת מקומה אחרי 10 שנים. זה נס שאת בסדר.'' אני אומר בזמן שאני מחפש תנוחה טובה להתפרש מעליה. אני משתדל לא לתת לידיים שלה להסיח את דעתי. הן מגששות במעלה הגב שלי, חופרות מתחת לבגדים. היא לא תיתן לי להפשיט אותה – זה עלול להתגלגל בלי שתוכל לעצור אותי, אבל בי היא כן נוגעת. וגם אז – רק בחלק שמכסה החולצה. ''וחוץ מזה, אל תשכחי שאני אהיה שם.'' אני מוסיף. מוכן להבטיח אלף הבטחות כשהיא מחזיקה אותי ככה. היא דיברה על משיכה לפני שבוע, אבל נראה לי שיש יותר מזה. היא צדקה כשאמרה שאני קודם חושד באנשים ואחר כך לומד לאהוב אותם, או לשנוא אותם, או במקרה הבלעדי שלה – להתאהב בהם. גם כשהיא אומרת שטויות, יש לה מנטליות שבחיים לא ראיתי. היא מאמינה במה שהיא עושה כאילו פגשה את אלוהים ודיברה אתה בעצמה. אני בטוח שכשהיא מתפללת, כל מי שצריך להקשיב מקשיב.

אבל לרוע מזלנו, הקשר הזה גם בא עם הוראות הפעלה. למשל, היא לא יכולה לגעת בי בלי לנשק אותי תוך כדי. זה כבר הוביל לאינספור פשלות השבוע. לרוב יש אור בחדר, ככה שאני בדרך כלל זה שעף לאחור, אבל גם לה יצא כמה פעמים. אני מת למשוך אותה אליי כשהיא יושבת בסלון. סתם לחיבוק. ומוצא את עצמי מתגלגל כל הדרך לדלת הכניסה. היא עולה במדרגות ורואה אותי וממש רוצה לומר לי שלום – נגיעה אחת לא נכונה ופאף – אני מסיים בסוף המדרגות. עם כאב ראש. והיא ממהרת מאחורי ו –''סליחה!'' ו–''זה בסדר.'' כי כמה שזה מעצבן, אני לא יכול לכעוס. כי שנינו לא שמים לב איפה אנחנו מניחים את הידיים שלנו. סולדד ומקס ואפילו האן כבר פיתחו אדישות מסוימת לכל הפיצוצים האלה ברקע. הכי מעט שהגענו זה שתי טעויות ביום.

זה קורה כי האנרגיה שלנו מגיבה מהר מהמחשבה, וברירת המחדל של התגובה היא דחייה. אם אני רוצה לגעת ביורידי, אני חייב קודם לוודא שלא תדחה אותי. היא צריכה להיות ערה לנוכחות שלי, להסכים להשפעה הזרה שיש להילה שלי על הגוף שלה. אלמלא הייתה אוהבת אותי, הגוף שלה היה דוחה אותי בכל פעם שהייתי באזור.

לאחרונה היא שואלת הרבה על העובדים שלי. איך הם חיים בפלוטו הרחוקה עם כל המגבלות שלה. איך הם מסתדרים בלעדיי אם אני נעלם להם ככה בהתראה מהרגע להרגע. היא אפילו ביקשה ממני לנסוע לבדוק שהכל בסדר. היא מפחדת שהיא לוקחת יותר מדי ממני לעצמה, המצחיקה. אני כבר לא יודע איך לגרום לה להפסיק לשאול עליהם. לא בא לי לריב איתה אם תגלה מה שמקס גילה.

בחמישי בערב, כשהתכוננתי לעזוב באמת, הוא בא אליי. כולו מתוח. הראה לי איזה מסמך של בית החולים שהוא ראה במקרה. משהו מסווג, שהוא לא אמור לדעת עליו, ובכל זאת הגיע לו לידיים.

''מה זה?'' הקשה. במבט ראשון, חתיכת נייר עם בלבולי מוח של בתי חולים ובירוקרטיה. במבט שני...

אני מסתכל עליו. כמה הוא הבין מזה? ''אתה הרופא כאן, אני לא מבין בניירת של בתי חולים.''

''אל תשחק איתי.'' הוא אומר לאט. המתח גורם לו להיראות יותר מבוגר. ''השם של החברה שלך מופיע פה.'' הוא מצביע על השורה התחתונה. ''וביררתי, ומסתבר שזה לא בית החולים היחיד שמקבל תרומה מהמפעל שלך.''

אני מגחך. מתפלל שההצגה הזאת תרגיע אותו. ''נכון, אפשר לומר שהעובדים שלי מקדישים את עצמם לחברה. למה זה מטריד אותך?'' אני לוקח לו את הנייר בנונשלנטיות. בא לי לקרוע את הדף האומלל לפיסות. ''כולם יודעים את החשיבות של תרומת דם, וכולם תורמים באופן עקבי.''

הוא לא זז. כשדיבר, הקול שלו התקשח עוד יותר. ''גם אם יש לך 1000 עובדים וכל אחד תורם ליטר דם, אי אפשר להגיע לכמויות כאלה.'' ופתאום הוא תופס לי את הכתף בפראות ומסתכל עליי ממרחק אפס. ''מאיפה כל הדם הזה, ליאו?'' הוא מנסה להחזיק אותי בשתי ידיים אבל אני מתחמק ונמנע ממנו. עדיף לקצר את השיחה כמה שאפשר. ומהר.

''תירגע. העובדים שלי יכולים לתרום יותר מליטר. הם גדולים מבני אדם רגילים.'' הקול שלי צונח. לעצמי אני לא נשמע בטוח מספיק כשאני מחזיר לו את הדף. ''אל תחפש רוחות רפאים במקום שהן לא נמצאות.'' אני יודע שאני מנסה להישמע ידידותי, אבל המילים יוצאות לי ציניות, ''למה שלא תשמח? לא יחסר לכם דם כל עוד המפעל שלי בשטח.'' ואני מסובב לו את הגב ומסתלק. דרך החשיכה. לא לשמוע את מה שיש לו לומר. הוא סינן שהוא לא מאמין לי, אבל אני שומע בקול שלו שהוא לא בטוח מספיק כדי להאשים אותי. ובמה הוא יכול להאשים אותי? בזה שאני מצליח לאסוף למען בתי חולים כמויות גדולות של דם? מה זה מוכיח? כלום!

לא רציתי לעזוב ככה, אבל לא הייתה ברירה. אני מקווה שלא אצטרך להתעמת אתו שוב עד שיורידי עוזבת. ממילא אחר כך היא לא תראה אותו. לא תהיה לו הזדמנות להרוס את האמון שלה בי. הוא בן אדם ריאלי. אין לו הוכחה לכלום. הוא לא יספר לה. כן, כנראה שהפסדתי אותו בצד שלי, אבל זה לא משנה כלום. ולא עומד לשנות כלום.