הרשומות של ליאו - פרק 27

21.8

עליתי סוף סוף על רכבת. אתמול איחרתי אותה, בטעות או בכוונה. אני לא יודע אם בא לי בכלל לנסוע. אין בי את הבערה לאתר את אוֹלי במשחק חדש, או לפגוש (ולפלרטט עם) פלאשט. אפילו למפעל יש לי פחות סבלנות. אבל מאיזו סיבה קוסמית, כולם החליטו להידבק אליי דווקא עכשיו.

האמת שכבר עברה לי בראש המחשבה לשכור חדר בבית מלון השבוע. להביא את יורידי לשם, ולא לצאת משם עד שאהפוך רשמית לבן אדם. במעון אין טיפת פרטיות, ודווקא השבוע, כשאני מתחיל להבין איזו חשיבות עצומה יש לקשר בינינו.

ארבעה ימים לא ראיתי את יורידי. הגוף שלי הגיב במחאה של כאב. שיחות טלפון רק חידדו את הסבל שבלא להיות לידה. אבל ניסיתי להיות המבוגר האחראי וביקשתי שלא תתקשר השבוע כדי שלשם שינוי אצליח להתרכז במשהו. התוצאה הייתה שלא הפסקתי להתרכז בדממה חסרת הטלפונים הזו.

אני לפעמים תוהה, אולי הקשר הזה באמת לא בריא. כן, ברור, אנחנו לא יכולים אחד בלי השני. אבל לפעמים גם ביחד קשה לי. לא, לא נמאס לי. הייתי מוכן להיות אתה על אי בודד כמה חודשים, בלי לראות או לשמוע מאף מאחד. הייתי מוכן להסיע אותה לאיסטניס היום בבוקר ולומר שלום למשפחה שלה. לתת לה נשיקת "נתראה בקרוב", ולהיפרד מהם בצורה אדיבה לפני שאצא לענייני. אבל זה תסריט תמים עד גיחוך. השיחה עם דודה שלה דיכאה אותה בצורה מדהימה. כשנכנסתי למעון ומצאתי אותה על המיטה שלי, התברר שהרבה ישב עליה.

''מה אם הם יגרשו אותי?'' אצבעותיה נלחצו אחת לשנייה, חופרות בעור בייאוש. לקחתי כל אחת מהאצבעות שלה ונישקתי אותן. בימים האחרונים אני חושב שאני מצליח להריח אותה קצת. זה מגרה אותי בטירוף.

''אף אחד לא יגרש אותך. ננסי בעצמה ביקשה שתחזרי.'' אני אומר, אבל האמת שהמוח שלי יצא מפוקוס בגלל הריח הזה; אסור לי להתקרב ככה לעור שלה אם אני לא בשליטה מלאה. היא משחילה את האצבעות שלה דרך השיער שלי ונותנת לי נשיקה ארוכה, משככת. מתמסרת להגיון שלי ולאמונה שהיא סתם מפחדת. כל השבוע שעבר עודדתי אותה, בלי להבין שיש משהו אחר מתחת לפחדים האלה.

''ומה יהיה איתך?'' היא שואלת.

''מה את חושבת? אני אקפוץ לבקר.'' השארתי את הידיים על הצוואר שלה. בין הכתפיים, איפה שהחזה מתחיל, אני אוהב להתחקות אחרי החוט הכסוף שמחזיק את המטבע שנתתי לה. היא עונדת אותו תמיד. מאז שקיבלה אותו. וביני לבין עצמי אני מודה שזה ממיס אותי, ואני רוצה לספר לה על כל הפעמים בארבעה ימים האחרונים שהרגשתי עקצוץ מוזר. איך בהתחלה עוד לא הייתי רגיל. חשבתי שהחושים שלי מתריעים על סכנה ואיך כשלא מצאתי אף אחד, והעיניים נעצמו לי, הבנתי שאני מתחיל להתעייף. הלילות מתקצרים ונהיים פחות לבנים; הגוונים שאני רואה משתנים קצת. אני חושב שהצבעים מעמיקים.

רציתי לשאול למה היא עדיין עצובה, אחרי ששמעה שאהיה לצידה, כשמלמלה שדיברה עם אפּר. כלומר, אָפֵּרְטִיף. זה השומר של האי. שדון קטן דמוי למור, עם חוש הומור ליצני. הוא נחשב לשומר אי מאוד חברותי, כי הוא אשכרה מדבר עם האנשים שגרים באי שלו. הבדל של שמיים וארץ מלוּקה. אפּר ניגש לכל מי שהוא לא מכיר. גם איתי הוא דיבר פעמיים, שלושה. חכם, הממזר הקטן הזה. הוא יודע הכל. הוא עלה מהר מאוד על היכולות שלי, על המפעל ועל מה שקורה סביבו. אי אפשר לרמות אותו.

אז בגלל שיורידי תפסה ממנו מישהו שמבין הכל, היא שאלה אותו, בסקרנות טהורה, על האור והחושך.

מצאה באמת את מי לשאול. הליצן דפק לה הרצאה שהייתה מרדימה אפילו את הנייבי שלי. את כל ה312. אבל לא יורידי, היא שתתה את המילים שלו, מרותקת. כבר הזכרתי שהיא מאמינה לכל דבר שמספרים לה? וכמובן, רצה לספר לי על זה. ''תראי,'' ביקשתי, ''את לא יכולה לעשות את זה. או שאת מאמינה בתנ''ך, או במיתולוגיה השנייה. אין גם וגם!'' לא שיש כזה הבדל. לפי המיתולוגיה השנייה, כשאלוהים בראה את העולם, האור והחושך לא היו חומרים – אלא ישויות בפני עצמן. האחראי על האור היה אלמוות, האל בעל עור השיש, ואחראי החושך החושך היה צלמוות, זה שפניו געשו מתוך זפת. בלבול שכל קצת שונה מהמונותאיזם הרגיל. ואז, לפי המיתולוגיה השנייה, בנוכחותו של יסוד שביעי עליון – הוא יסוד הזמן, נוצרו האדמה – מגופו של אלמוות והשמיים – מגופו של צלמוות. אלה היסודות הפסיביים. יש גם את האקטיביים. האש נוצרה מאלמוות, המים – מצלמוות. שבעה יסודות סך הכל, המיוצגים על ידי – ככה הקופיף הקטן מתעקש – שש נשמות שחיות בינינו ברגע זה ממש. היסוד השביעי, הזמן, לא מיוצג על ידי יצור חי. פעם היסודות היו בידיים של אלים, ובעקבות איזה משהו – קצת איבדתי אותה שם, אני חושב שזה היה קשור למפיסטו (כן, השטן בכבודו) – אלוהים העבירה אותם לברואים היקרים שלה. שורה תחתונה – יש יצורים אמיתיים שמסתובבים בעולם עם כוחות לשלוט באש, במים, ובמובן מסוים גם באוויר וביבשה. אבל החלק החשוב באמת – החלק שיורידי דחקה באפר להרחיב עליו – היה על הכוחות של האור והחושך.

''אה, זה עניין מיוחד.'' השיב לה הממזר, ''כי אי אפשר שמישהו יקבע מתי יהיה יום או לילה. זה לא תלוי באף אדם, נושא כוחות או לא. האור והחושך הם יסודות מיוחדים. הם שולטים על חלקים מהנשמה.'' ובמילים האלה הוא ניסה להסביר לה שתמיד קיימות שתי נטיות – לשמור על הנורמה ולשבור את הנורמה. גם לאחראי על האור וגם לאחראי על החושך יש את היכולת לתמרן נשמות. אם בפיתוי ואם בקסם אישי. אבל האור ינסה לשמור על הנורמה בזמן שהחושך ינסה לשבור אותה. ''זה האיזון.'' קבע, ועשה אותה רק מבולבלת יותר. כדי להוסיף שמן למדורה הוא סיפר לה שבעצמו כבר הכיר את בן האש ובת המים (הם תמיד באים בצמדים הפוכים של מגדרים), ואפילו את בן האדמה לפני כמה עשורים, אבל לא יצא לו לפגוש את האור או החושך. ואז, שאלת מליון הדולר של יורידי, כמובן – האם הוא חושב שהאחראי של החושך יכול להיות גם שד? מכיוון שהמציאות של השדים קיימת, כפי שהסברתי לה, במעין עולם מקביל, היא חששה שהסיפור ההגיוני כל כך שבנתה לעצמה לא מתיישב עם החוקים של העולם הזה.

כן, בטח. למה לא. אין ליצור הקטן מושג, אז זאת התשובה שהוא נתן לה – למה פאקינג לא.

''תני לי כמה דקות ואני ממציא לך סיפור יותר משכנע.''

''אבל ליאו, הוא צודק! מה אם זה אנחנו?'' היא תופסת לי את היד, חדורת אמונה ונרגשת. ''האם אז תאמין שהמטרה שלי היא לא קשקוש?''

''אין לזה שום קשר-''

''בטח שכן! לשמור על השלום, להגן על מה שקיים. זאת התכלית שלי.'' היא הסתכלה לי בעיניים ולא מצאה מה שחיפשה. המבט שהחזרתי כנראה היה תקיף בדעתו. דמעות התחילו להצטבר לה בעיניים. ''אתה לא מבין שאני צריכה אותך?''

''את יכולה לקחת את כולי,'' רכנתי לעברה. הזרוע שלי הקיפה אותה ומשכה אותה צמוד אליי, ''אבל רק לעצמך. לא לטובת המין האנושי. לא לטובת אידיאולוגיות טיפשיות.'' היא רעדה בבכי, וכמה שחיבקתי אותה חזק לא הפסיקה. לא ידעתי מה לעשות אתה. איך להסביר לה שהיא רודפת אחרי פטה מורגנה. לא רציתי – אני לא רוצה – לראות אותה מכלה את החיים שלה במאמצים לפייס בין אנשים. לא יהיה לזה סוף, ולא משנה כמה כוח יש לה וכמה מקסימה היא תהיה. גם אם היא מסוגלת להרגיע אנשים (כמו שעשתה לצ'רגוסי) או לטפל בנזקקים, אין סיכוי שתגיע לכולם. איך להסביר לה? הרהרתי. זה העסיק אותי כל הלילה. לא עבדתי במחשב. נשארתי לשכב לידה, לקוות שאיכשהוא, משהו מההגיון שלי יעבור אליה. ניסיתי לדבר איתה כשישנה. לגרום לה להבין מתוך שינה מה שהיא מסרבת לקבל כשהיא ערה. זה לא עבד, אבל היה מצחיק לשמוע את השטויות שהיא ממלמלת. היא לא מקשיבה כשמדברים אליה מתוך שינה. שאלתי אותה כל מיני שאלות. שאלתי אם היא רוצה להתחתן איתי והתאפקתי לא לצחוק כשאמרה כן.

בכל סוף השבוע שהייתי שם, הייתי רק איתה. חלקנו דאגות. היא סיפרה לי על ננסי. איך כל השנים האלה, כשלא הצליחה להזיז שריר חוץ מאת העיניים, היא הייתה באה. כל יום. מדברת איתה. מספרת לה מה קורה בחוץ. איך היה היום שלה. מה שלום המשפחה. בסבלנות אין קץ הייתה יושבת שם. שעות בכל יום. לא נטשה אותה, גם כשימים הפכו לשבועות ולחודשים ולשנים ארוכות ומתישות. היא הייתה שם לחלוק איתה את הסבל, הפחד והאהבה. יורידי יודעת עליה הכל בגלל שכל מה שיכלה לעשות בשנים האלו היה להקשיב. להקשיב ולחלום.

''לפעמים,'' סיפרה, מבוישת, ''לא הייתי בטוחה אם אני ערה או חולמת. לא הייתי מצליחה לפקוח את העיניים.'' בחלומות שלה תמיד הופיעו פרטים חדים. צבעים מרהיבים. מקומות שחצתה במשך ימים של צעידה מתמשכת. זה היה מסע ארוך, ממושך, והיא לקחה את הזמן. רצתה להכיר את כל פרטי העולם שאליו צללה כשגופה לא נשמע לה. כשהיא מספרת ככה, נשמע כמעט כאילו נהנתה מהקומה הזאת, אני מעיר, והיא משיבה שהרגישה שהייתה חייבת לעבור את זה. שהזמן הזה עזר לה להכיר את עצמה ולהבין מי היא. היא כבר לא זוכרת הרבה מגיל שש. רק את ההורים שלה, בהבזקים מסוימים. בני משפחה אתם שיחקה בצעירותה. את המריבות והצעקות באחוזה המשפחתית, שגרמו לה להתכווץ בפינת החדר ולסרב לאכול ליד השולחן. וסבא שלה, שכולם הקשיבו לו, ואהב לשים אותה על הברכיים ולדגדג אותה.

''אני לא רוצה לחזור לסכסוכים.'' היא מתוודה, ''שלוש שנים שמעתי אותם וזה הכאיב לי. ננסי הייתה מבקשת מהם להירגע, גם אם רק בשבילי – שאני לא אשמע אותם, והם היו מקללים בתשובה. חצי מהם שונאים אותי, חלק אפילו קראו לי מאומצת.''

''גם אני הייתי עוזב. עם כזאת משפחה – עדיף לחיות בלי.'' אני משלב את הידיים ופוסק. ''מי צריך את החסרי תועלת האלה.'' ומנסה להסית את השיחה למקום בטוח יותר, אז אני שואל איך התעוררה. מתי הבינה פתאום שהיא יכולה להזיז את הידיים. איך ננסי הגיבה כשפקחה את העיניים. ובין שלל הפרטים שהיא מספקת, משהו תופס אותי בעוצמה. היא מתארת יום קייצי, נעים. את הרוח שרשרשה בעץ שבחוץ. זה היה ערב, היא בטוחה. אמצע מאי.

''אמצע מאי?'' היא מהנהנת. ''לפני... שלוש שנים?'' הנהון נוסף. היא מטה את הראש הצידה, מחפשת לשווא את הסיבה להפתעה שלי. לרגע, קשה לי למצוא בעצמי את המילים. מתי בדיוק?! אני דורש לדעת, והיא מושכת בכתפיים. אני מתחיל לזרוק תאריכים, בזהירות. ב11 במאי היא נעצרת. אולי. נדמה לה. היא יכולה לשאול, רגע. ואחרי שיחת טלפון היא חוזרת, עם חיוך קטן של גאווה בקצוות. היא זכרה נכון.

כל מה שידעתי עד אז התנקז לרגע ההוא. נישקתי אותה עוד ועוד, כיסיתי לה את כל הפנים בנשיקות; ''אין דבר כזה צירופי מקרים,'' מלמלתי, והיא שאלה אם הכל בסדר איתי. הסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי, לשנייה – שאולי יש משהו במיתולוגיות. אולי יש לכוכבים סיפורים אמיתיים לספר. עליה. עליי. על הכוחות שלנו. הרשיתי לעצמי עוד כמה דקות של מסתורין שבהן התחננה שאספר לה, ואז גיליתי לה. לא יכול להיות שבטעות קרה שביום שבו הלכתי אחרי אותו שד ונבלעתי בעולם האפל, מקבל עליי קללה שעוד לא הבנתי את ממדיה, היא פקחה את העיניים, והצליחה לזוז – ולדבר. כאילו הזכרונות שלנו עשו סוויץ' והתחלפו. אני נשארתי חסר אונים בקשר לעבר שלי, והיא החלה לאסוף מחדש את שלה.

''אני מקווה שאני לא צריך לחכות שתיכנסי לעוד קומה בשביל להיזכר מי אני.''

''אבל אתה צודק, לא יכול להיות שזה מזל.'' היא נשענת על המיטה, מרימה את הראש למעלה. התקרה החזירה לה אפס תשובה.

אני מחקה אותה, מיישר את הרגליים מעל השמיכה. קצת חושש להעלות את המחשבה בקול. מחשבות, מהרגע שהן נאמרות במילים, הן משפיעות על השומעים. ואני דווקא מקווה שתאמין בתיאוריה שלי. ''מה אם,'' אני שואל, בזהירות, ''הכוח הזה שלך נועד להחזיר את הזיכרון שלי?''

היא נוטשת את התקרה ומנקבת אותי בעיניים.

''זה כבר עכשיו קורה, את יודעת. אני מצליח להרגיש עייפות. חוש הריח שלי פתאום קיים. והשמש פחות מכאיבה לעיניים שלי. אפילו גרמת לי להתחיל להיות אכפתי. ככל שנמשיך,'' בעדינות עכשיו, ליאו, בעדינות – ''אני אחזור להיות בן אדם. זה כמעט בטוח. והזיכרון שלי יחזור. בעצם, זה תלוי בהחלטה שלך. ככל שנישאר ביחד –''

''הכוחות שלי נגמרים.'' לחשה, כאילו כל האוויר יצא לה מהריאות בבת אחת. אני תופס את היד שלה אינסטינקטיבית.

''את בטוחה?'' כן, היא מהנהנת. לאט. בראש כבד. העפעפים שלה רטובים מדמעות. כן, היא בטוחה. קשה לה יותר לגייס אותם. קשה לה יותר להשפיע על מצב רוח של אנשים. קשה לה יותר להרגיע אווירה מתוחה.

אני בעצם לא אמור להיות מופתע. ככל שאנחנו מתנשקים, יותר אנרגה מחליפה מקום. וחוקי הטבע דורשים שיהיה איזון – ככה הגופים שלנו מסתדרים אחד עם השני. ככה הם נמשכים אחד לשני. עד האיזון. עד שהיא תעביר לי כל כך הרבה ממנה – ותקבל כל כך הרבה ממני – שנהיה שווים.

מה יקרה אז? אני אפסיק לאהוב אותה? כשלא אצטרך אותה יותר... מה היא תהיה? בן אדם רגיל?

יורידי לא מוכנה לזה. ''הכוח הזה ניתן לי בשביל המשימה. בלעדיו, אני לא אצליח.''

''מה אם את טועה? מה אם הכוח הזה ניתן לך כדי שתעזרי לי? מה אם זאת המשימה שלך?'' אני לא שם לב שאני מועך לה את הכתף, אבל אני נואש, ומנסה לנשק אותה. היא עוצרת אותי באותו ייאוש ובוכה לתוך הצוואר שלי.

''אתה כל הזמן עושה את זה.''

''מה?''

''חושב... רק על עצמך,'' היא נשנקת,''לפני אחרים. אני לא יכולה להיות ככה. אני לא יכולה לשים אותך שם.'' ועם העיניים הכל כך יפות שלה היא מסתכלת עליי ואני מרגיש אותה בין הידיים שלי, קרה מדי. ''אתה זוכר מה אמרתי לך שיקרה אם תעמיד אותי לפני הבחירה הזאת?''

אני לא מצליח לדבר, וצריך לעצום את העיניים ולהירגע. גם כשאני פוקח אותן, אני לא מעכל.

''אני אפסיד?''

''אתה תפסיד.''

''זה מה שתעשי? זאת ההחלטה שלך?'' היא רוצה לעצור אותי, אבל לא מספיקה לגעת בי כי אני כבר מתרחק, מזנק מהמיטה שלה. ''רוצה להסתובב בעולם ולעזור לחולים ולנדכאים? בלי לחשוב על עצמך? בלי לחשוב כמה טוב יכול להיות לך איתי?'' היא לא זזה, מפחדת שאצא. אילמת מהפחד שאעלם לה. הרעיון משתק גם אותה. אני מאחל לה באותו רגע שתרגיש את הכאב שלי בעצמה. את הלהב הקר של הסכין שהיא תוקעת לי בין הצלעות.

''אני לא רוצה להיפרד ממך!'' היא בקושי מצליחה לדבר, ''אתה יקר לי! יותר מהחיים שלי!''

נמאס לי לשמוע אותה. ''כנראה שזה לא מספיק.'' אני טורק את הדלת, אבל ככל שאני מתרחק, הרעיון של הפרידה נראה לי יותר ויותר הזוי. אין מצב שאני אפסיד. אני אשכנע אותה. אם אני כזה טוב בלתמרן אנשים, חייבת להיות דרך להזיז אותה מהדעות שלה.

מה אני עושה כדי להוציא לה אותן מהראש? אני מתיישב על המדרגות, ראש בין הידיים, וחושב לעצמי איך אני מציל אותה מעצמה. איך אני מציל את עצמי מהגורל שהיא גוזרת עליי. אני חושב הרבה ולא מצליח למצוא כלום במערבולת המתסכלת של התחושות שלי, שהופכות לעיסה לוהטת בקרביים שלי. כמו בעירה איטית. חורכות לי את העור לאט. מקלפות את הבשר. ככה אני מרגיש כשאני חושב שניפרד. לא רוצה לדמיין אותי ממשיך להסתובב בעולם בתקווה, כמו איזה קבצן, שמישהו ינדב לי זהות. שיעניקו לי שם. רציתי לספר לה שאני מתחיל להיזכר בחלקים מהעבר שלי. עמומים, אבל קיימים, ואמיתיים כמו כל זיכרון אחר. אני רואה אנשים. אולי זו אימא שלי. אלה הבזקים של שניות. ואני משתגע מהכעס ומהאימה שבלאבד אותם יחד איתה. לאבד הכל, כי היא צריכה את הכוח הזה למטרות אחרות.

היא נוגעת לי בכתף מאחור; בכל האצבעות שלה אני מרגיש שהיא רוצה להיצמד אליי, ולא נותן לה. אני מענה אותה לפעמים, גם אם זה חורך אותי יותר. היא בוכה כשהיא מתיישבת, ומבקשת ממני לא לברוח. היא לא מצליחה לומר מילה במשך דקות ארוכות מרוב שהגוף שלה רועד ומיטלטל בבכי, ואני לא יכול לראות אותה ככה ובסוף מחבק אותה. בתוך כמה שניות היא נרגעת. שואפת לאט. נושמת עמוק. מכניסה אותי פנימה, לתוך החדרים של הלב.

''בוא איתי,'' היא מבקשת. ''אני אתן לך את הכוח שלי, שתהיה אנושי שוב. אבל תבטיח שתעזור לי. בלי הכוח שלי אני לא אצליח. כולו יישאר אצלך.'' היא מנשקת את הכתף שלי, במעלה הצוואר, ומתחת לאוזן. ''בבקשה אל תאלץ אותי לבחור.'' היא מתחננת, ומצמידה את האף לאוזן שלי. קווים של אנרגיה, רסיסים מסודרים של אורות קטנים, זורמים במעלה ובמורד העור שלה ושלי. מתחככים. אם אבחר, הם ידחו אותה אחורה. אם אבחר, הם יזרמו לתוכה בעוז. אבל כל הרסיסים האלה וגם אני רוצים רק דבר אחד, שאני לא רוצה למנוע.

''תזכרי שאני לא מאמין במילה מהשטויות האלה.'' אני מבשר לאוזנה כשאני מחפש את שפתיה. לא מבטיח שום הבטחות. זה לא מפריע לה. היא אומרת שבסוף אני אאמין. שהיא תגרום לי להבין. שכשנטייל אני אראה שהיא צודקת. ושאני הבן אדם – מילים שלה – הכי משכנע בכל היקום, ואם אני אאמין, אני אגרום לכולם להאמין. לכווווווווולם.

ישבנו על תוכניות נסיעה עד שבת בלילה.

יורידי כבר הכינה את סולדד נפשית לרעיון שהיא עומדת לעזוב. שהיא חוזרת לאיסטניס. מבית החולים התפטרה, בצער רב) אישית, אני כמובן מרוצה). היא ביקשה לבנות איתי מסלול חוצה עולם. טיול אמיתי. היא רוצה שנעבור בכל העולם המחורבן בשביל להפיץ את המסר שלה. אוקיי, אני יודע, מטורללת – אבל יש לזה כל כך הרבה צדדים יפים, שאיך אפשר לסרב? להיות איתה לבד, בלי הפרעות. לטייל. לשכוח מהטיפשים המזויפים שמחכים לי באפר, או בארן. לתת ליורש את המפעל, שינהל אותו בעצמו. חופשה לא תזיק לי גם ככה. לא יצאתי לחופשה אמיתית מאז שהמפעל הוקם. ועל הדרך אני כבר אמצא פיתרון שישכנע את המלאכית הקטנה שלי לרדת מהרעיון. כשהיא תתייאש, אני אהיה לידה, להזכיר לה שהתוכנית המקורית הייתה להתחתן, להביא ילדים ולהיות מאושרת. ואת זה אפשר תמיד לעשות. אולי עד אז כבר יהיה לי שם אמיתי שתוכל להשתמש בו.

כיף לדמיין את התחזיות הורודות האלה. ומדהים להאמין בהן. אפילו עם הפרצוף הקודר של מקס, כשהוא חולף על פני. ועם סולדד מהצד, העתק עצבני יותר. הוא סיפר לה. רואים לה על הפרצוף שהיא יודעת. אבל הם לא מבינים מה או איך. יורידי כבר ניסתה להבין למה שניהם מתנהגים כאילו רצחתי מישהו. היא קיבלה את ההסבר שלי – שהם בטח מפחדים לאבד אותה – די בקלות. לא שמה לב לשקר. כנראה היא שבויה באמונות משל עצמה כבר.

אבל אני לא משקיע אנרגיה בלשכנע אותם לחזור לצד שלי. בשבוע הבא גם ככה נעזוב. היא תחזור למשפחה שלה. תהיה שם שבועיים, שלושה – ואז נצא לדרך. כבר אין לי סבלנות לחכות לרגע הזה. מזוודות ביד אחת, הרכבת שורקת ואנחנו יוצאים לדרך, קלילים, מאוהבים וחסרי דאגות. לא צריך יותר מזה. בשבילי, זאת אידיליה.