עקבות

"I guess I'm better at leaving things behind than stealing them."

- Rudy Steiner, "The book Thief".

יוצא לי לחשוב על זה מדי פעם - הרבה אנשים עסוקים בכאן ועכשיו, אחרים עסוקים בלהבטיח לעצמם עתיד טוב או לרדוף אחרי הצלחה. אבל חלק ובדרך כלל אלו אנשים שאפתניים למדי - עסוקים בעתיד הרחוק אפילו יותר. ספציפית, בזמן שהם לא יהיו כאן. במה שהם ישאירו אחריהם. הרבה מנהיגים גדולים נטו לחשוב בכיוון הזה ולהתעמק בו על חשבון החיים בהווה.

בלי להיכנס לפילוסופיות של מה נשאר אחרינו לאחר המוות, המחשבות שלי נדדו קצת יותר דווקא לכיוון היומיומי.

למשל, יצא לכם לארח אדם אהוב בבית ואז - אחרי שהוא כבר הלך - להסתכל בחיבה על עקבות שהוא השאיר אחריו? הספל שבו הוא שתה? ברכה שהיא כתבה? משקפי שמש שהוא שכח על השולחן?

מכירים אנשים שיש להם נטייה להשאיר מאחוריהם דברים?

יש לי ידיד שנוטה להשאיר מאחוריו מציתים, בחורה בבניין בעבודה ששוכחת גומיות בכל מקום, חבר טוב שכשהוא מתארח איפשהוא, את עלולה למצוא על הספה במקום שהוא היה - שטר או מטבעות.

אני חושבת שמה שאנחנו משאירים אחרינו, פיזית, יכול להעיד עלינו לא פחות ממה שאנחנו אומרים לאנשים.

יש אנשים שמשאירים אחריהם עקבות יותר גדולות. בצבא, לא משנה לאיזה חדר עברתי לישון, הייתי חייבת לבסס טריטוריה. שמתי את המצעים שלי, תליתי את המגבת, אולי הדבקתי תמונה או שתיים וסידרתי את החפצים שלי במרחב. חיילת שנכנסה לחדר זמן קצר אחרי שעברתי אליו פעם אמרה לי שזה מקסים כמה הכנסתי את עצמי לפינה הזו. בעיני זה יותר נבע מהפחד שלא יהיה שום הבדל בין ה"מקום שלי" לכל מקום גנרי אחר בכל בסיס צהל"י.

העקבות שלנו נמחקות. חלק מהפעמים מהר יותר. לפעמים ממש בכוונה. בחדר המלון נשארות אחרינו שמיכות סתורות, אולי בקבוק אלכוהול ריק מהערב של אתמול. נייר טואלט לפעמים או עטיפות. ויש אנשים שאחראים למחוק את הכל ולוודא שלבאים בתור החדר הזה ייראה כאילו אף אחד לא היה בו לפניהם.

בבית שלנו, אנחנו לפעמים בוחרים להשאיר למשך זמן רב את עקבותיו של אדם אהוב. לנוע סביבן. לא להפריע להן. גם ארבע וחצי שנים אחרי, סבתא שלי עדיין שומרת את הארון של סבא שלי עם החליפות שלו. המסמכים שלו עודם בחדר העבודה, בכל מיני מגירות. האבנים היקרות שאסף מסודרות יפה בקופסאות שלו. אמת, חלק היא מזיזה. חלק אחר היא מקבעת.

גם זה זיכרון. ואם לא את סבא שלי, לפחות את העקבות שלו אפשר להחזיק בחיים לעוד קצת.

יצא לכם לחשוב מה אתם משאירים אחריכם?

כן, גם פיזית, אם אתם אנשים ששוכחים דברים מאחור.

אבל גם בתחושה. מה נשאר אחריכם כשאתם עוזבים את החדר? הריח של הבושם או הזיעה? הד הצחוק שלכם או זיכרון השיר שכרגע שרתם? החום שבחיבוק אחרון לאבא? לאחות? אצל מי אתם משאירים עקבות שהם זוכרים גם שנים אחר כך? אצל מי אתם נעלמים מהזיכרון כל כך מהר שהם אפילו לא יוכלו לשחזר איך קוראים לכם?

בשנים האחרונות, אני מנסה להקפיד על כלל אישי, בהקשר לאנשים שאכפת לי מהם - "תמיד להשאיר אנשים במצב טוב משהם היו כשמצאת אותם".

לא תמיד זה מצליח. לפעמים זה עובד.

אני מוצאת שזה מספק בשבילי.

וממקום אנוכי לחלוטין - אולי הם יספרו סיפורים יפים עליי. כאלה שאני לא יכולה לספר מנקודת המבט העיוורת שלי.

אם הייתי יכולה לבחור, משאירה אחריי פיזית ספרים בכל מקום שאני עוזבת.

אם הייתי יכולה לבחור, הייתי משאירה אחריי מנטלית השראה. דחף לעשות משהו. חזון. מעין תנע שנובע מקצת אנרגיה ראשונית שנתתי. מהדחיפה הקלה של מוטיבציה להתחיל, שאולי תיצור את המומנטום בשבילו לעשות משהו שהוא רצה לעשות כבר מזמן.

מה איתכם?