על טירות נעות ובתים דוממים

זה עומד להיות הפוסט האחרון לזמן מה שאינו קשור ישירות לסיפור של ליאו, ואני רוצה לנצל אותו לטובת כמה שאלות למחשבה שעלו לי לאחרונה - ושאתן מוזמנות לענות עליהן עבורכן.

מה מגדיר בית, בשבילכן? ואפילו יותר מזה - מה המינימום שצריך להתקיים כדי שמקום ייחשב לבית?

באגדות ובפולקלורים שונים, בית יכול להופיע כארכיטיפ של מקום לברוח בו מהסכנה שבחוץ. בין אם זה יער חשוך, מפלצות או חיות טרף - הבית יכול להוות מקלט. אבל הוא גם עלול להיות מלכודת דבש (או מלכודת ממתקים, אם אתם שני אחים שגורשו מהבית לא מזמן ואתם כבר ממש רעבים) או מקור לקללות. הבית הארור נמצא במרכז עלילות של אינספור סרטים הוליוודים. אולי חלק מהקסם והפחד שברעיון קשור בכמה בטוח אנחנו מצפים שיהיה המקום שאליו אנחנו בורחים מהעולם.

בספרה המרתק של דיאנה וויין ג'ונס "הטירה הנעה", לבו של הבית הוא האש שבמרכזו. במקרה הזה המשמעות יותר מיסטית, אבל היא עומדת על יסודות אמיתיים - מקום שבו יש אש הוא מקום שבו יש חום, שאליו חיות טרף לא יתקרבו ובו אפשר להתכרבל מול היסוד הפראי והמנחם הזה ולספר סיפורים זה לזה. אבותינו היו מחווטים מאוד כלפי הרעיון.

אבל מה לגבי היום? האם העיר בעיניכן עדיין שורצת חיות טרף, כמו היער באגדות? האם הקירות מספקים הגנה? חום? חמלה?

ואולי - לא הקירות חשובים, אלא החפצים שאתן מפזרות בחלל, שהופך אותו לשלכן? השינויים שאתן עושות בו - צבע על הקירות, החור מהפעם שניסיתן לתלות את המדף שם?

או שכל אלו בכלל לא רלוונטיים,

שהם בקושי תפאורה למה שחשוב באמת,

שמי שבאמת משנים, הם החיים שנעים דרך החלל הזה - בין אם הם הולכים על שתיים, ארבע, שש או אפס.

והם אלו שמביאים, לכל מקום, את הבית בשבילכן?