מחרתיים

[סיפור קצרצר, בהשראת "מלאך" של מרסדס בנד]

יש לך קסם בעיניים. הן גדולות כל כך. ומסתכלות עמוק מדי.

עדיין ילד, עם פני מלאך. הולך יפה, ישר כל כך. נופל, מרים ראש. אימא מתמוגגת. השכנים מתחילים ללחוש.

ילד כל כך יפה שזה כואב להסתכל.

היום הוא כבר הולך לגן. הגננת מתיישבת, מסרקת את השיער. מחייכים אליו, נותנים לו יד - הוא מחייך בחזרה.

הם אוהבים אותו נורא. הגננת, העוזרת, השומר שבכניסה. הוא תמיד עוצר לומר שלום. הוא תמיד צוחק, ולמרות שהוא פעוט ולא הולך כל כך מהר, להקשיב הוא כבר יודע, יותר מכל פעוט אחר.

וכשהילדה שיושבת לידו במעגל בכתה, הוא נתן לה קובייה, וסוכריה, ואמר לה שלא תבכה - שהיא חמודה. והגננת סיפרה לאימא. שתהיה גאה.

ואחרי מחר כבר הייתה לו חברה טובה בגן. ואז עוד אחת. ועוד אחד. והם שיחקו ביחד, בלי להרביץ. באמת קסם של ילד, אמרו הדודים. כבר הולך לבד לגן. ולבית ספר. וכל כך אוהבים אותו שם. ומה הסוד שלו בכלל?

אמא מחייכת חיוך מסתורי. ''הוא המלאך הקטן שלי''.

וקסם יודע טוב איך לגרום לאנשים לחייך. הוא עוד לא כותב ''שעון'' בלי שגיאות כתיב, אבל הוא יכול לספר לילד הכועס שיושב לידו איך שותלים שעועית. ולמרות שהילד כועס מתחילת השנה, כי בבית אצלו רבים בלי הפסקה, קסם גורם לו לסובב את הראש. והכעס מתיישר לסקרנות. ולעניין. וקסם כבר מפליג בתיאורים על העלים הירוקים של השעועית כשהיא בוקעת מהאדמה הלחה.

ומחר הם כבר יושבים בגינה ליד הבית שלו, ובוחנים בפליאה את הניצן הדקיק שצץ בקצה הגבעול.

שנה, חצי שנה. פתאום הוא יותר גבוה. וכבר הולך לסרט עם חברים. וכמה שהוא פופולארי! כזה קטן, אבל כולם מדברים אתו! הנה, למשל, הבת של השכנה, שברחה מהבית למקלט השכונתי. היא איימה שהיא לא תחזור אף פעם. אבל קסם פגש אותה שם והיא נרגעה. מה הוא אמר לה? אלוהים יודע. אבל היא חזרה.

שנה, חצי שנה. בית ספר, חטיבה.

אחי, יש לך דקה?

תקשיב, יש משהו שמטריד אותי...

לא אכפת לך שאני מדברת כל כך הרבה?

האמת שרציתי להתקשר לנועה, אבל מצאתי את עצמי מחייגת את המספר שלך ו... אני ממש מצטערת... זה בסדר? לא ידעתי לאן ללכת, קסם... אין לי למי לפנות...

זה לא אחד, לא חמישה. זה חמישים. זה חמש מאות. ולקסם יש סבלנות שלא נגמרת. הוא מתיישב, מקשיב, מהנהן. משתתף בצער. הוא מחבק ונותן נשיקה ומבטיח שיהיה טוב יותר, ומזהיר - שלא תעזי לוותר על עצמך, את שומעת?! וכשצריך - הוא נותן כסף. וכשצריך - הוא מכין תה, או משהו מתוק אחר. שב, שתה קצת מים. מה עובר עליך? ספר, אבל לאט. יש לי זמן, זה בסדר. אני לא ממהר.

וגם כשהוא יוצא למסיבות, זה לא בשביל הריקודים. תמיד הוא בצד, יושב עם אנשים. חלק צוחקים, חלק קוראים לו פסיכולוג. אבל לקסם יש סבלנות. המון סבלנות. ועיניים שרואות עמוק מדי.

הוא נער כל כך יפה שזה כואב להסתכל.

וגם אם תתקשרי בשלוש בלילה, הוא יענה לך. והוא אף פעם לא יצעק שתראי מה השעה, או יגיד לך שאין לו כוח. והוא לא משקר או עושה את עצמו – רואים שאכפת לו, באמת!

ובחטיבה, הוא היה הראשון שהייתה לו חברה. והם נפרדו כי היא עברה דירה לעיר רחוקה. וקסם אפילו לא כעס כשהיא עברה. והבטיח שיתקשר, ולא ישכח אותה. ובאמת עשה! וכל יום הוא מדבר עם המון אנשים בטלפון. מרגיע, מחזק. לפעמים הם שואלים אותו –ומה אתך? אצלך הכל בסדר? והוא עונה - תודה לאל, כן. הכל בסדר גמור. והם אומרים לו –קסם, אתה בן אדם נדיר. אין עוד אנשים כמוך.

וקסם מחייך. הוא כל כך יפה כשהוא מחייך, חושבות הבנות. ויש לו חברה חדשה. הם מדברים כל יום. שמונה פעמים ביום. תמיד עליה.

והשאלות הנכונות לא נשאלות. אף פעם לא נשאלות.

אתה ישן מספיק, קסם? יש לך זמן לאכול? כל הצרות האלה, כמה אתה יכול?

כי באמת אכפת לו. אכפת לו מאוד. ואיך אפשר להירדם כשעומדים לפטר אותה? ולהוא יש אבא שיכור בבית, שמרביץ לו? וההם, הם לא מוצאים את עצמם עכשיו, אחרי שכל השנים הם לא למדו, לא עשו בגרויות. מה אם הם יגיעו בסוף לרחוב?

לא, קסם לא ישן כמו שצריך. לא, הוא לא אוכל טוב. הוא קצת חיוור, אבל זה בסדר. זה בגלל שלא הייתי הרבה בחוץ לאחרונה.

זה שום דבר.

כן, אני מרגיש טוב. אף פעם לא הייתי חולה, זו לא מחלה.

זה משהו אחר, שמכרסם לו בעצמות. וכמה שהוא יכחיש, לכל מחלה יש סיבה – במקרה שלו – הדאגות. איך אפשר להבטיח, שוב ושוב, שיהיה בסדר? איך יהיה בסדר? חבר שלו ירה בעצמו בגלל הסיפור עם ההורים. וידידה אחרת צריכה לברוח מהמשטרה, היא נתפסה עם סמים. וקסם אומר לה – תני לי, אני אשמור. תלכי, תברחי. אם יתפסו אותך לא ימצאו כלום. תוכלי לחזור ולהתחיל מחדש. טוב יותר.

אבל מה יהיה טוב יותר? איך?

ועכשיו אצלו בבית, אבא חולה. כבר הרבה זמן הלב שלו ככה. וקסם בכלל לא ישן לאחרונה, כי בחדר השני אבא נאנח, והכל שומעים דרך הקיר, ואם לא שומעים – קסם בכל זאת מתאמץ לשמוע. ואבא שלו לא יכול לדבר, או לראות את העיניים הדואגות של הבן שלו. הלב שלו פועם בפראות, וקסם מוצא את עצמו מתחיל להתפלל.

אבל כל המילים ריקות. כל התפילות מחוקות. ורק שורה של חומר לבן מהקופסה שהידידה שלו הביאה תארח לו לחברה. אין אבא יותר. קסם בוכה. אין אבא יותר. ולא יהיה טוב. איך יהיה טוב? אבא לא יחזור.

ואולי עוד שורה תעזור.

ואולי...

ומחרתיים קסם כבר ילד גדול. כבר יש לו רישיון, וזוג עיניים אדומות. וכואב לו הלב. מאוד. אבל אף אחד אחר לא יכול לראות.

כי ההוא בחובות בגלל הימורים. וההיא חושבת שהיא שמנה, אז היא הפסיקה לאכול. ולקחו אותה למוסד מיוחד לפני שבוע, כי היא לא הצליחה לעמוד יותר. וגם אם קסם יגיד לה שוב ושוב שהיא יפה, שהיא הכי רזה בעולם, היא רק תגיד ''אתה משקר''. ולא תאכל. ואין מי שעוזר. למה אף אחד לא עוזר? וקסם פוקח את העיניים, וחושב לעצמו שאנשים בעצם יותר מכוערים מבפנים. הם לא מקשיבים אחד לשני. הם מכאיבים. מכאיבים. וכל הכאב רק מגביר את העצב הפנימי שמתקתק לו בראש. ואז הוא חושב על אבא. ועל אימא, שלא מפסיקה לבכות בלילה. היא חושבת שהוא לא שומע אותה. אבל אותה אפילו לא צריך להתאמץ כדי לשמוע. והוא חושב איך שהדודה צעקה עליה, שתתאפס על עצמה. ואיך שפעם ראשונה שלא היה בו רצון להרגיע אותן. הוא חשב רק עליו. ורצה לתת לדודה אגרוף חזק באף. שתסתום את הפה פעם אחת.

קסם, הכל בסדר אתך בנאדם? אתה נראה גמור.

הפה שלו יבש. גם העיניים. עם הבכי הוא מזמן גמר. הוא לא מתעסק אתו יותר. בעצם, כשחושבים על זה, הוא לא מתעסק יותר עם שום דבר. הוא רק רוצה לישון. ועדיף להרבה זמן. אולי כשיתעורר כבר ייגמרו הבעיות. ולא תהיה יותר אימא בוכה, או מצוקה. או אנשים רעבים שצריכים לגנוב מחנויות.

אבל קסם לא נרדם, ורק החומר הלבן עוד איך שהוא מנחם. והוא מתעופף וחושב כמה זה קל להיות מלאך, לרחף לך בין עננים. לא לעשות כלום. להיות קל מהאוויר. ומי הטיפש שקורא לו מלאך. לו, שכל מה שהוא עושה זה לדאוג? ולמה בכלל לדאוג לאנשים? הם דאגו לי אי פעם? בטח, הם מעריכים כשהוא לידם. עד שיש להם עוד בעיה. ועוד משבר. וכשאין לו זמן אליהם, הם נעלבים, או כועסים. אבל לקסם אין 500 אוזניים, ויש גבול לכמה שהוא מסוגל להיות חבר. ואז מופיע בהם צד אחר לגמרי. פתאום יש להם משפטים כמו למה אתה מבלה אתו ולא איתי? בשבילו היו לך שעתיים, אז למה לא בשבילי? וקסם לא יודע מה לומר. וכבר נגמרו לו המילים ברשימה הטובה. ומזמן כבר התקשקשו שם דברים אחרים. כמו אלכוהול וסיגריות וחומרים לבנים. וכבר מזמן אין לו חברה, אבל הוא מכיר הרבה בנות שישמחו אם יישן אתן. הלילה, מחר או עוד חודש. ודרך אגב, הרישיון זה לאופנוע. לא למכונית. וכן, קרה שהוא החליק לשוליים לפעמים – כמעט תמיד בטעות, רק פעם או שתיים ממניעים אחרים. ובסופו של דבר, גם האופנוע נשבר, אבל לתקן, מה לעשות, זה עסק יקר. וכבר אין כסף מאז שאבא מת. ומישהו צריך לעבוד. אבל אימא כל היום בוכה, והוא, לא משנה כמה יטחן משמרות, כמה ימלצר עד השעות הקטנות, כמה יפספס בגרויות כדי לסגור חובות – זה לא יהיה מספיק. בטח שלא אם הכסף הולך לספקי החומרים. ואוכל כמעט ולא נשאר בבית. וחברים אומרים שתמיד תוכל לסמוך עליהם כשאתה בצרה. כשאתה בחובות והמצב רע. ורע זאת לא מילה, אבל קסם לא מוצא את הכוחות לבקש עזרה. הוא מפחד לגלות שאנשים הם לא כמוהו. והוא כבר לא מתפלל - הרי אין מי שיקשיב לתפילה.

מצטער, אחי. באמת שאין לי גרוש על התחת.

אפילו לעצמי אין לי יותר. הכל נגמר.

היא לא בבית, תנסה יותר מאוחר.

אני הולך להמר על המשחק ההוא מחר, ואז אחזיר לך הכל, ובריבית – נשבע!

אבל בערב הוא עדיין חוזר לאותו מקרר ריק, לאותה דממה כבדה.

ותפסיקו להציק לי בשאלות. אין לי שקיות. ולא, אמא, אני לא מעשן. מה פתאום? והריח? זה כנראה כי ישבתי ליד חבר, את יודעת כמה הוא מעשן. אה, השריטות? לא, זה — נפלתי אתמול. נו, מה זה משנה איפה. אמא, אני בסדר גמור. זאת את שצריכה — לא, סליחה, אל — די, אמא. שבי. אל תבכי.

וכבר אין לו מה להציע. לא לעצמו ולא לאף אחד. והוא רק רוצה קצת שקט. קצת לבד. אם הוא יציץ במראה, הוא מפחד להיתקל במשוגע. ולמה שלא תתנו לי אתם, לשם שינוי, חיבוק? בקרוב כל השיער ינשור מרוב דאגה. ואולי פעם אחת מישהו באמת יקשיב? כבר נגמרו לי הסוללות, לא, אני לא רוצה לשמוע! תנו לי מנוחה! – קסם, אתה צועק? – מצטער, מצטער... אני עייף. – אתה צריך לישון, אחי. קח את זה, תישן טוב, זה יעשה לך כיף.

ואת הלילה הוא יעביר שוב על הרצפה בפאב, זרוק עם עוד כמה גופות של בקבוקים. רק כדי לקום ולקחת עוד שורה. ועוד אחת, רק בשביל הדרך חזרה.

ואת היום שלמחרת הוא כנראה יעביר שוב ליד הברזלים. בתקווה שישאירו קצת אוכל לחתולים. וזה מבייש מאוד, אבל כבר אי אפשר לבקש מהשכנות. יש גבול.

וגם לחזור הביתה הוא כבר לא יכול. אימא רק תבכה יותר, תגיד שוב שהוא השתנה, כבר בן אדם אחר. עדיף לישון בחוץ. אולי ימות ויהיה לזה סוף.

קסם, הוא גבר כזה... שכואב להסתכל.

אין לו תחושה בידיים, בעיקר כשהן רועדות.

לפעמים, הוא מרגיש כמו צל.

ומדי פעם, כנראה בגלל הקור, קצות האצבעות שלו מאדימות.

אבל זה לא עוזר. הוא נשאר אפור.

הוא לא בטוח שיש בתוכו דם. לא עצמות, לא איברים.

הוא קצת מרגיש בזמן האחרון כמו שמיכת טלאים. ושמיכות לא נושמות, אז מה הפלא שגם אצלו, הריאות לא כל כך עובדות.

ואין מחר. מחר נגמר. וגם מחרתיים מזמן עבר. והוא שוכב מכורבל, ליד צומת דרכים. ולאף אחד הוא כבר לא יעזור. בעיקר לא לעצמו.

אולי נקבור אותו בבית הקברות למלאכים?

וכשמעגל סוחב מעגל, וקסם מבין שאין לו מוצא, הוא חוזר הביתה ולוקח אקדח, קצת ישן (של אבא) ויורד למקלט. ושם, בין הקירות, הוא חושב לתקוע איזה שני כדורים בריאות.

ודי, בוא נגמור כבר עם כל השטויות!

אבל –מה אתה עושה? והוא מרים את הראש. ותראו מי עומדת שם! זאת לא הבת של השכנה? המרדנית הקטנה! מה עכשיו היא רוצה? – תראה איך אתה נראה! ופתאום היא נורא קרובה, ומעיפה את המעיל שלו – היי, הוא בכלל לא שם לב שהקיא עליו קודם – ולאן היא לוקחת אותו עכשיו? רגע, הוא חייב לעצור, יש לו בחילה איומה.

אחר כך כבר יהיה בדירה שלה. מזמן לא היה שם. הוא לא זכר שהיא יודעת לבשל בכלל, אבל האוכל כל כך טעים. והבית חם. מה היא אומרת לו? הראש שלו מזמזם חזק וקשה לו להבין – אני לא מקשיב לך עכשיו, מצטער – הוא רוצה לומר, אבל מהפה, כמו משופר, יוצאים לו רק שברים, קרעים – לא בדיוק מילים. בכל זאת, איך שהוא, היא עוצרת. ומחייכת אליו. וואו, זה היה קל. בשביל החיוך הזה הוא אפילו לא עשה שום דבר.

-מחר תרגיש טוב יותר, היא מבטיחה. וקסם רוצה לספר לה שהוא כבר מזמן לא סומך על הבנזונה הזה, כי הוא ואלוהים עשו נגדו איזו קנוניה להרוס כל דבר טוב. אבל המנועים שלו, כמו האופנוע, כבר חורקים מרוב שימוש, והוא חייב לישון.

ומחר, איזה קטע, דווקא באמת יותר טוב. למרות שהיא לא נותנת לו לתפוס ראש, הכלבה. הוא צועק ובוכה המון בהתחלה. אבל זה נעשה פחות נורא. כי היא דואגת לו. והיא אמרה שאימא שלו עכשיו מתארחת אצל השכנים. ואיך קרה שפתאום הם כאלה נחמדים? –הם אמרו שתמיד עזרת, והם לא יכולים. ככה להפקיר, אתה מבין? והיא אומרת –ככה זה, כי היית טוב לאנשים. –אל תעשי ממני צחוק! –מה, אתה לא מאמין?

יש לה ריח טוב, של שמש ופרחים. וקסם מאמין לה, כי אין לו ברירה. ועדיין אין לו מספיק כוח כדי לקום וללכת. וגם ככה נגמרו בשבילו הדרכים. בחוץ אין מה לחפש, ובזמן האחרון, אנשים מפחידים אותו.

-גם לי יש צרות, היא מספרת, ומעניקה לו עוד חיוך. אבל מתגברים בסוף, אתה יודע? ומחרימה לו את החומר הלבן, והבקבוק, והאקדח, וכל סיגריה מהקופסה כבר מסיימת בפח. וקסם מחייך, כי לפחות את הקונדומים היא השאירה לו. אבל בינתיים הוא לא רוצה בכלל לנסות. כי למה שהיא תיכנס עכשיו לצרות? יש לה בעיות משלה, היא אמרה. באמת, מספיקים לו החיוכים שהיא מקדישה.

-אז סיכמנו שאתה לא מסניף יותר! היא מאיימת, וקסם אומר כן, אבל בלב לא מאמין לעצמו. רק חבל שהיא מוצאת כל מה שהחביא במגירות. והכל יורד בשירותים, בלי לחשוב פעמיים. והוא צועק ומתחיל לרעוד, והיא אומרת –שתוק! ומביאה לו כוס מים.

מחרתיים יהיה יותר טוב, היא מספרת לו. והוא רוצה לשאול איך היא לא מפחדת שהכול יסתבך. אבל מה שיהיה יהיה, היא אומרת, וממשיכה לחייך. ואמא שלו כבר נראית יותר טוב, והוא צריך לחזור הביתה. הדם שלו חוזר לאט מהאצבעות לשאר הגוף. והיא חושבת, בקול, שהוא די יפה.

-יש לך שיער כמו פשתן, היא אומרת. ו-חכה שנייה, לפחות תסיים את הקפה!

קסם הוא כזה. פעם הוא היה מלאך. היום הוא קצת יותר רזה. ולא פנוי כל כך. יש לו עבודה, וחברה שגם עוזרת. ועוד שבוע, אם העולם עדיין לא יתפרק, הם ייצאו יחד לסרט.

ולפעמים הוא עוד מגיע. מקשיב לכל הבעיות. פותר מה שיכול, מעודד מה שפחות. אבל אין לו שקיות, ואין עיניים אדומות. לאחרונה, כך אומרת אותה בת של השכנה, הן קיבלו צבע שכזה, בהיר כמו השמיים. דווקא יפה לך לחיות, היא חושבת. למרות הכל, נשאר בך קסם, איזה משהו טהור.

וזה מה שהיא הכי אוהבת.