מורשת אימהות

[חלק מהפוסטים נכתבים בלשון נקבה, אך כמו המקרה ההפוך, פונים לשני המינים]

מהו הנרטיב שלתוכו נולדתן? באיזו תפאורה, משפחתית וחברתית, עשירה בריחות וצלילים, התרחשה הילדות שלכן? היו שם אמא? אבא? אחיות? היו מנהגים שעשיתן כל חג? כל סוף שנה? כל יום הולדת? היו סיפורים שעברו מפה אוזן על הפעם ההיא ש...? על כמה שזה היה הזוי, מצחיק, טיפשי?

שלושה חלקים יש לרשומה הזו;

החלק הראשון – פנימה:

לין מנואל מירנדה, במחזמר ההו-כה-מפורסם שלו, "המילטון" מספר, דרך הגיבור שלו, מהי מורשת בעיניו. הוא מדבר על זריעת זרעים בגן שאת פירותיהם לא נזכה לראות. על כבוד, תהילה ויוקרה ועל הצורך העמוק של הדמויות לשמור עליהם.

מהי מורשת בעינייך? איזו מורשת היית רוצה להשאיר?

המורשת שלנו בונה אותנו. לא רק גנטית. נכון, במובן מסוים אין לנו ברירה, אנחנו עבדים לגנים שלנו. תוכנתנו באופן טבעי להתרבות כדי לשכפל אותם. למרות המחלות התורשתיות. למרות היסטוריה כואבת. למרות פחדים וחוסר ניסיון.

כל אחת מאיתנו הייתה קיימת גם בתוך סבתה, במצב ראשוני מאוד (ביצית), כשאמה הייתה עוברית, החל מהחודש הרביעי לערך.

אז למה אנחנו מכירות כל כך מעט ממנה?

כמה אתן יודעות על חייהם של ההורים שלכן, לפני שהגעתן לעולם? כמה אתן יודעות על הסבים והסבתות שלכן?

בכיתה ז' מאלצים אותנו לכתוב איזה קשקוש של עבודה על ההיסטוריה שלהם. תהיו איתי רגע, איפה העבודה הזו נמצאת עכשיו? היא עדיין בבית?

ומה ממנה יישאר כשאת תהיי אמא?

בין אם הם חיים ובין אם לא, האם ההורים שלך, הסבים והסבתות – ישמשו השראה לילדות שלך? לילדות שלהן?

החלק השני – החוצה:

המורשת שלנו בונה אותנו גם דרך תגובות שאנחנו מקבלות מהסביבה, מגיל אפס. אם יחניקו בנו את הרצון לצייר ובמקום זה ישימו דגש על ספורט תחרותי, הסיפור שנספר לעצמנו יהיה אחר. אם ילבישו עלינו מגיל צעיר דמות שנצטרך לגדול לממדיה, ללכת בנעליה, האם נתמרד? או שנקבל עלינו את התפקיד? האם נשכנע את עצמנו שזה הייעוד שלנו?

כשמורשת הולכת נגד מה שטבעי לך, היא יוצרת המון סתירות פנימיות. לא מעט קונפליקטים. ודי הרבה כאב.

את משחקת תפקיד שונה כשאת עם המשפחה שלך, לעומת עם חברים, בעבודה או בלימודים. זה חלק שאת גאה בו? זה חלק שחשבת פעם לשנות?

בכל הנוגע לשינויים, חלק מהתפיסות מקובעות מדי במקומן. לא, כנראה שאת לא יכולה לחנך את ההורים שלך. אמא שלך היא מי שהיא. גם אם תרצי עד מחרתיים, לשנות את הסיפור בראש שלה זה קשה – קשה מאוד.

אבל אולי אפשר לשנות את הגישה שלך כלפיו.

ג'ק ספארו אמר "הבעיה היא לא הבעיה, הבעיה היא הגישה שלך כלפי הבעיה". ונכון, משפחה יכולה להיות מקום שקשה להיות בו. שלפעמים אין סבלנות לשחק את התפקיד שלך בתוכו. אבל העובדה היא שאת חוזרת. כן, מכורח המון דברים, אבל גם – וזה מאוד חשוב – בגלל שאת בוחרת. וכמו שאת בוחרת לחזור, יש לך את הבחירה להחליט איך להכיל את ההורים, האחים, בנות הדודה. להניח בצד את הכאב, לדחוק לאחור את הטינה – ולדבר. ולהבין. ולנסות לראות איך החיים נראים מהזווית שלהן. אם תביני את הסיפור שעובר להן בראש יותר טוב, תהיי קרובה יותר לדעת איך להתמודד איתו. אילו מילים מלחיצות אותן. אילו מילים מביכות אותן. מה יגרום להן אוטומטית לסגת משיחה כנה, להשתבלל כשמחפשים את עזרתן, להיכנס למגננה כשמטיחים בהן האשמות?

לוותר על תקשורת זה קל יותר מלהילחם עליה. אבל זה לא מה שאנחנו רוצות. לא באמת.

המשקפיים דרכם אנחנו מסתכלות על העולם מכתיבים את מה שנראה. ומי שבוחרת להרכיב אותן זו את. תזכרי להיות רכה לפעמים. לא ותרנית – כן סבלנית. ולא לתת למחסומי תקשורת מהצד השני לעצור אותך. כל אחת רוצה (בין אם קצת או הרבה) שיבינו אותה. לפעמים הנשים שבראו את המורשת שלך ישתפו איתך פעולה, אם הן יאמינו שאת באמת מנסה להבין.

החלק השלישי - אתגר:

כדי לבנות מורשת, צריך להשאיר מקום להיסטוריה שלפני ההיסטוריה. גם שר הטבעות לא מתחיל בעולם ריק כשפרודו מקבל את הטבעת.

ואולי חשוב לפנות מקום גם למה שהניע את ההורים שלך, ואת ההורים שלהם להגיע לאן שהגיעו, לעמוד בפני מה שעמדו - ליצור אותך.

לא תמיד זו תהיה מורשת מפוארת. וכמו שר הטבעות (או, להבדיל, חיים של כל אדם), יש בוודאי רגעי שפל שאף אחד לא רוצה לזכור. אבל אל תתני לכל ההיסטוריה להימחק רק בגללם.

מוכנה?

הנה הצעה.

נסי לכתוב את סיפור ילדותם ובגרותם של הסבים והסבתות שלך ושל ההורים שלך.

ייתכן שתחשפי זיכרונות יקרים מפז. ייתכן שתגלי זוויות חדשות על אנשים שחשבת שהכרת כל חייך.

ולא פחות חשוב – זה יכול להיות המפתח לגלות איך להתקרב אליהם מחדש.