להרוג את הכלב

אזהרה: אלימות גרפית

אני מריח משהו.

בפנייה חדה לאחור אני יכול לראות מזווית העין צל. זה בסדר, זה רק החבר שלי. הוא ואני, אנחנו צדים הלילה. לא בשביל שאר הכנופייה. סתם לעצמנו.

חשבנו ללכת לנוגה. לבדוק אם מכינים שוב עוגות. החבר שלי אוהב במיוחד עוגות. הוא מתקדם עכשיו אליי, זוקף את האוזניים שלו. כן, גם אני שומע את זה. יללה עמוקה, מתמשכת. אני יודע כמה חזק הלב שלי פועם, אבל משתדלים להתעלם. היללה הזו רחוקה, ובינתיים אין סיבה לפחד.

לא הלילה, לפחות.

אנחנו יוצאים לדרך; ירד גשם בערב. אני עדיין יכול להריח את הרטיבות שלו באוויר. הדרכים לחות תחת הרגליים שלנו, ואנחנו מדשדשים, נזהרים מלעשות רעש.

קרוב קרוב לשער הגדול של העיר נעבור להליכה על ארבע, נקפל את הזנבות ונכופף את הגב. ככה, גמישים כמו עטלפים, נחליק בצד הגבעה. יש שם שביל עפר, מאחורי השער. הבנות הטיפשות בעיר הזאת לא שמות לב אליו כבר שנה, ואנחנו נכנסים כאילו כלום.

נוגה נפרשת לפנינו. האורות בה חמימים ובוהקים, ואנחנו תמיד עוצרים לראות. אני יודע מה שעובר לחבר שלי בראש השעיר שלו עכשיו. על בית, על משפחה. אני חושב על אימא שלי, האמיצה, שילדה אותי והחביאה אותי למרות שאסור לה. אבל מיצי הקיבה שלי מבעבעים ואני רעב מדי בשביל לחשוב על זה עכשיו. אני מרפה את השרירים, נותן דחיפה קטנה עם הרגליים האחוריות ונוחת ברכות ליד חנות פשטידות. אני רעב עכשיו, רעב מאוד, והזמן קצר כל כך. החבר שלי, לידי, כבר מתחיל לרוץ. אסור לעשות רעש, כי הבנות בעיר הזאת משוגעות. לא ראיתי פה בנים, אבל יש חבורה של בנות שהן בטח המשמר או משהו כזה, כי הן מחזיקות נשק. אנחנו מפחדים מהן כמעט כמו מהכלב האפור, כי הן רודפות אותך בלי לעצור ואם הן תופסות אותך, המשחק נגמר.

יללה ארוכה ועגומה מפלחת את השמיים השחורים. אני זוקף אוזניים, משתדל למתוח אותן כמה שיותר, אבל יודע שזה לא יעזור. הוא ישמע אותנו ראשון. ואם נתגלה, אין לנו מקום לברוח ממנו.

הוא לא המנהיג שלנו. אפילו לא קרוב. נכון, בדרך כלל אנחנו מתנהגים יותר כמו זאבים ופחות כמו כלבים. הכנופייה שלנו, כלבי אשפתות רעבים, פועלת ביחד כל הזמן. אנחנו יוצאים למצוא אוכל ביחד, ישנים ביחד ומפחדים ביחד. ואנחנו בשום פנים ואופן לא הולכים אחריו. הוא הסיוט של כולנו.

אני נכנס בשקט בשקט דרך החור הקטן ליד המרזב. הקיר ירוק מטחב ואני משתופף, תוחב את הראש וכבר אני בפנים. פעם לא חשבתי לנסות להשתחל בחורים כאלה, אבל אני יודע שאני יכול. אני רזה מספיק להשתחל בהרבה חורים, דק מספיק לעבור דרך לולאות ומשולשים, חפירים צרים ולפעמים מחילות, אם הן רחבות. אני בן 7 מחר, אבל מזמן לא ילד. לא באמת.

על השולחן אין כלום, אבל הריח מוביל אותנו פנימה, לחדרי המאפים, ואנחנו מתנפלים על הלחמניות והפשטידות. יש שם הכל, ולנו אין מספיק זמן לאכול. פעם כשהייתי באמת קטן אימא הקריאה לי סיפור על שועל וכרם ענבים, ולמרות שאני נורא רעב, ומסוגל לטרוף את כל החנות אם יתנו לי עוד 5 דקות, אני לוקח איתי לדרך בתיק עוד כמה, כמה שאפשר לסחוב.

הבעיה היא לצאת מהעיר.

לאורך הרחובות הצרים שלהן מחליקים צללים. תמיד יש רחש, ואני לא מבין איך כל כך מעט נשים יכולות לעשות כל כך הרבה רעש, אפילו כשהן ישנות. אבל הנה התשובה, רצה לעברנו בצעד קליל. הן נראות מאיימות, דקות צללית וזריזות. אם לא ניעלם עכשיו הן ישיגו אותנו. החבר שלי רץ, ואני אחריו, מריח את הזנב הרטוב והלח מפחד שלו. במזל אנחנו משתחלים בזמן תחת שלוש גדרות ופרצה, מגיעים לשביל ומאיצים עד לפתח העיר. אני מתנשף, לחבר שלי יש קצף לבן סביב הפה ואני מריח את הזיעה שלו. הוא מתנשף כמוני, ומשגר אליי מבט נלהב. הוא לא חכם במיוחד, אבל הוא תמיד יגן עליך אם הכלב האפור בסביבה, וזה הופך אותו לחבר אמת.

את הדרך הביתה אנחנו חוצים בזהירות, מדלגים על התלוליות. הירח שופך סביבנו אור צהבהב והפרווה שלי נוצצת בהתרגשות. אוכל. כמה אוכל! וכולו שלנו! כל הריצה הזאת אני מפנטז על הפשטידות שבפנים.

השעה 4:00 והאימהות שלנו עדיין במפעל. אנחנו פונים למערה המשותפת שלנו. זה המסתור שלנו מפני כל העולם. מהמעסיק של האבות והאימהות שלנו, שלא מרשה להם להוליד; מהתושבים באי, בכל עיר, ששונאים אותנו וטורקים לנו את הדלת בפרצוף ורודפים אחרינו עם מקלות ומטאטאים; ובעיקר מפניו...

ארוחת לילה מאוחרת היא הפנטזיה שלי בכל לילה מאז שאני קיים. הר של לחם, הר של פירות ושוקולד. הייתי מבקש מאמא בכל פעם שגדלתי קצת, שתיתן לי משהו מיוחד לאכול. תמיד כשהיא באה למגורים המשותפים של הפועלות היא מביאה לי משהו. היא כל כך דואגת שהיא לא אוכלת בעצמה, ואני כועס עליה. היא לא יודעת שאני גונב. בכלל, האימהות שלנו לא מבינות כלום בכנופייה. הן אף פעם לא התגנבו כשהן היו קטנות.

נהמה מרעידה את שפתיי, ואני מגלה כמה שאני עצבני עכשיו, שאני חושב על האימהות שהן לא שלנו. קודם, יש את המלשינות, שהן אימהות שכן עשו מה שהמנהל אומר וכן הרגו את הילדים שלהן. אמא אומרת שזה נקרא הפלה, אבל בשבילי זה להרוג וזהו. וצריך להיזהר נורא אתן כי אם הן יראו אותי הן רצות ישר להלשין למנהל. האמת שאני לא מפחד ממנו כל כך. ראיתי אותו פעם אחת, ותאמין לי, הוא כלום לעומת הכלב האפור. אני בטוח שהכלב האפור היה מכסח אותו מכות אם הם היו רבים.

אבל את המנהל הכלב המנוול לא רודף. הוא הולך וחוזר מתי שבא לו. אנחנו גם ככה לא הולכים למפעל, ולמגורים הולכים רק בבוקר, כשכולם ישנים ולא עובדים, ואפשר להתחפר מתחת לשמיכה של אמא ולהעמיד פנים שאני גוש פרווה קטן שצמח לה על הבטן. בכלל לא הילד שלה.

מחר בלילה נלך לעיר של חמה. יש להם הרבה מכונות שם וזה קצת מסוכן, אבל לאף אחד אין כוח לרוץ אחריך, והמכונות שלהם טיפשות. מזל. האוכל לא הכי טוב, אבל שם פחות סיכוי שהכלב ימצא אותך.

תגיד, ראית פעם את הכלב? ניסית להרוג אותו?

כולנו ניסינו. רציתי להטביע אותו, רציתי לדחוף אותו מצוק או לזרוק עליו אבן גדולה. כלב טיפש. סתם כלב! לא כמונו, שאנחנו יכולים ללכת על הרגליים!

החבר שלי נרדם, והאף שלו משתרבב ומגיע עד הזנב שלי. זה מדגדג ומרטיב לי את הזנב, ואני מסלק אותו הצידה.

הילדים בערים אחרות נראים שונה. זה למה הם קוראים לנו כמו שהם קוראים לנו. כמו שהאימהות והאבות שלהם קוראים לנו. כלבי אשפתות. יצורים. חיות. אבא שלי אפילו לא יודע שאני חי. הוא לא היה עם אימא שלי כשהיא הולידה אותי. אף אחד לא היה, ואז היא החליטה להחביא אותי, כי הייתי שקט נורא, ולאבא שלי אמרה שיצאתי מת, וזה בסדר. זה כמו הפלה.

אבא שלי רצה שהיא תביא את הדם שלי למנהל המפעל. זה מה שכולם עושים.

אמא שלי כעסה עליו. היא אמרה שהמנהל יכול ללכת לעזאזל.

אבא שלי לא אמר כלום על השיחה הזאת, וכנראה שזה נגמר בסדר, כי אף אחד לא שלח את אמא לבידוד ואף אחת לא צעקה עליה שהיא בוגדת. כל המפעל הזה נמצא בידיים של המנהל הזה, אבל נראה שהיא לא היחידה שלא אוהבת אותו במיוחד.

פעם שאלתי אותה למה היא לא בורחת, אבל היא אמרה שלא רע לה בכלל. שאם לא הוא, לא היו להם חיים והם היו מתים בגלל כל השכנים שלנו מהערים מסביב. שרק בזכותו לא הורגים אותם וגם יש להם מקום יפה וגדול לישון בו, ואף אחד לא מציק להם. ושאם המנהל לא היה מבקש שלא יולידו, היא לא הייתה כועסת עליו בכלל.

הלוואי שהיא הייתה מספרת לי איך באתי לעולם...

בבוקר נישן ובצהריים נחלום. אני חולם איך אני מנצח הפעם את הכלב האפור, וכולם מוחאים לי כפיים וקופצים עליי בחיבוקים.

פחד מוות מרחיק אותנו מהעיר ''שמש'', וגם מ-''שבתאי'' ומ-''נפטון''. הכלב הזה, כמו רוח רפאים, רודף אותנו לכל מקום. פעם רציתי שיהיה לי רובה. שאוכל לירות בו, אחת ולתמיד. הוא השומר של האי, אבל הוא חתיכת מנוול בוגדני. דווקא אותנו, שדומים לו יותר מכל אחד אחר על האי, הוא רודף, כאילו עשינו לו משהו רע. קבצנים יש בכל מקום. כאלה שמסתובבים וגוררים רגליים, מחטטים בפחים. וגם אני מחטט בפח לפעמים, אם יש שם משהו טוב. ומה אכפת לו בכלל מאיפה אני אוכל? אז מה אם אני לא כמותם, אני גר באי הזה!

אפילו מתוך חלום אני חורק שיניים. בלילה הבא הירח זורח מעל, ואני מתעורר מהרעב. לא קמתי בזמן ללכת לבקר את אימא, ועכשיו זה מסוכן. מחר בבוקר, כשתחזור, אני אחכה לה במיטה. נתחבק, ואני אתן לה נשיקה על הלחי, והיא תלחש לי מילים מתוקות ותדגדג אותי חזק. אבל אסור לצחוק בקול רם, שלא ילשינו המלשינות המכוערות...

אני רץ, לבדי על פני השדות. ''חמה'' נמצאת קדימה, ישר ישר, עוד שני קילומטרים, שמאלה וימינה מאחורי טור ארוך של עצים. יש תיל קרוב לשער ואני תמיד נתקל בו, אבל היום אני אנסה להיזהר.

האנשים בעיר חמה מסתכלים עליי כמו על טינופת; כאילו אני לכלוך שנדבק להם למדרכה. אני רוצה לירוק עליהם בחזרה, אבל יוצאת לי רק נהמה, אחת עמוקה ונמוכה, כמו שריקה של זעם, והם מתרחקים ובורחים. נמושות. מי אמר שהם שווים יותר מכלב אשפתות?

אני יודע, כי אמא סיפרה, שהם שונאים אותנו כי אנחנו מזכירים להם מלחמה רחוקה. פעם, כשהאבות שלנו היו לוחמים אכזריים ולא היה להם אכפת מכלום, הם נכנסו לערים שלהם והרגו אותם בכמויות. הם חתכו אותם לחתיכות קטנות וזרקו למים. אבל אחר כך ניצחו אותם, ומאז כולם שונאים אותם. ואותנו. וזה גם למה אנחנו כל היום מתחבאים. אסור לראות אותנו. אסור לשמוע. כלבי רחוב משוטטים לא מעניינים אף אחד, אבל אנחנו לא כלבים. אנחנו אחרים. הכלבים בורחים מאתנו, והחתולים סומרים שערות. רק היצור השטני עומד שם, כמו תמיד, מוכן לקרוע מאתנו את הבשר. השיניים שלו לבנות, ענקיות כאלה, והעיניים שלו אדומות וזורחות, בצבע המוות. הוא כמו צייד, רודף אותנו בכל האי, ואם הוא רוצה, הוא פשוט מתנפל עלינו והורג אותנו.

כולנו סוגדים לו, ליצור המכוער. אפילו שהוא חיה ואנחנו אמורים להיות נעלים ממנו.

אני מרים את הראש והלב שלי נותן בעיטה בבית החזה. הצלעות שלי עולות-יורדות. גלים רכים של קור עוברים לאורך כל הגוף כשאני שומע את היללה הארוכה ארוכה, מתמשכת ונוקבת, מחוררת לי את עור התוף, כי היא מגיעה ממש מלפני.

הוא עומד מול השער, חוסם לי את הדרך; כלב בן כלב! אני נסוג, הזנב מתפתל בפחד, כאילו למחוק את העקבות מאחוריי יעזור. הוא מריח אותי, את הפחד. הוא יודע שהוא מספיק קרוב לתת לי ביס בשני צעדים וחצי.

והוא רוצה לראות אותי בורח.

ניסית פעם להרוג את הכלב? כן, ניסית?

אני ניסיתי. יותר פעמים ממה שאני יודע לספור.

ניסיתי להרוג אותו, בחלומות שלי, כמעט כל בוקר מאז שאני זוכר את עצמי. ותמיד נכשלתי.

לא הפעם.

האוזניים שלי מופשלות, נהמה מתגלגלת מגרוני. רגע אחד הוא זוקף כלפי אוזניים, כאילו לא מאמין למה ששמע. ואז הוא שועט, כמו סוס, אני שומע את הרגליים שלו מכות באדמה הבוצית עדיין, חזקות, יציבות. רגליים שאכלו טוב אתמול. ואני, רזה, קטן, משותק מפחד מחריד, מזנק בחזרה. אני תוקע לו את השיניים שלי בלחי. נושך חזק, שיכאב לו! שיכאב לבן זונה! כל החיים הוא ממרר לי את הלילות, מגרש אותי מפתחי הבתים ורוצח את החברים שלי מהכנופייה! עכשיו הוא ישלם! אני נושך כל כך חזק שהשיניים שלי כואבות, מנער אותו, ומרגיש איך הוא מעיף אותי מעליו, כאילו לא מתאמץ, מסתובב וישר נוגח. הוא מפיל אותי ומשכיב אותי על הקרקע, וכל הבטן שלי חשופה. אני לוטש עיניים בפחד, כי אני יודע מה יקרה עכשיו, ורק על אמא אני חושב, כשהוא מוריד את הראש ותולש לי את הבטן. כוכבים מתפוצצים לי באוזניים ואני שומע צליל מחליא של מעיכה. הצלעות שלי נשברות כשהוא מתיישב, והוא כבד כל כך, וכל מה שאני רואה אדום וצרחני ואני מילל ובוכה ורוצה שיעזוב אותי, שילך מפה ודי עם הכאב הזה, שלופת לי בבטן. הוא נושך כל כך חזק שאני שומע את הלסתות שלו נסגרות, כמו בנעילת פלדה, ומריח ברזל חריף. זה הדם שלי, וקר לי כל כך. קר לי ואני מזיע, ואני מרגיש כמו בובה ממולאת שקורעים לה את הריפוד, וכמה שאבכה לא יבוא מישהו ויתפור לי את הכאב בחזרה לתוך הבטן...

כבר לא מרגיש פחד, אפילו לא אימה. רק מן חולשה מרככת, שעוצמת לי את העיניים מרוב עייפות, ואני חושב שאני שומע אותו צוחק. צחוק כמו שיש לבן אדם. נמוך, גרוני, מתגלגל. הבזק לבן מנצנץ לי מול העיניים; אלה השיניים שלו, והוא מחזיק שם משהו, אבל אני לא רואה מה. זה גדול, ויורד לו דם. וזה היה בתוכי, בפנים, אבל אין לי כוח לחשוב על זה עכשיו...

ניסית פעם להרוג את הכלב?

כי אל. זה מסוכן מדי. כולם יודעים את זה.

להרוג אותו זה בלתי אפשרי.