השדים שלו - פרק 8

תֶבֶל - שד השחצנות

זו הייתה מסיבה נהדרת. תבל נשען קדימה והתבונן מטה; חצר הנשפים והאירועים הייתה מלאה היום עד אפס מקום. קוסמים צעירים השתוללו לצלילים החשמליים, שלוו על ידי נגני הצ'לו והחלילית. הקוסם ארגן הפעם חתיכת אירוע ענק! איזה רעיון! מסיבת סיום שנה לבוגרים באחוזה שלו, ועוד בזמן סמוך כל כך למשתה השנתי שלהם.

הוא חיכך את מרפקיו זה בזה, נהנה מההתרגשות שאפפה את כולם, מהאווירה המיוחדת, מדמיין לעצמו כבר את מחרתיים, כשיוכל לצאת סוף סוף מהכלוב המצועצע שלו. המרפסת הייתה קטנה מדי לטעמו. בעצם, אפילו הטירה נראתה לו קטנה מדי. למן הרגע שנוצר, לא ראה את עצמו באמת נשאר לשמור בחלקת השיש המסכנה הזאת עד קץ הימים. כשהקוסם ימות, גם הוא וגם האחים שלו יתנדפו מהעולם, זה היה מובן מאליו; אבל עד אז? הו, יש עולם שלם בחוץ שהוא צריך לגלות! ואף אחד לא היה שווה את ההמתנה כאן, בשעמום המתסכל הזה.

ברגעים כאלה היה משתעשע ברעיון שאולי יבקש מזואה השנה שידבר על לבו של הקוסם. אבל רק לדקה או שתיים, ואז נזכר שאין סיכוי שזה יצליח. השד הדו פרצופי לא יעזור לו לברוח. יותר מזה - הוא עלול לקבל רעיון דומה ולהתעלק על פררו שישחרר אותו. לא, תבל לא יכל לקחת את הסיכון. ואולי בלנקה? אם השד הארור רק היה מוכן להוציא מילה מהפה! פררו לא עמד בפניו!

הוא נאנח לעצמו, מנענע את ראשו מצד לצד. לכל הפחות זכה במיקום הכי טוב. מי צריך את הכניסה הראשית? מתחת למרפסת האחורית היה את כל האקשן! סודות של קוסמים צעירים, זוגות שפלרטטו להם בצללי הגן; הטיפשים האלה, הם חשבו שאף אחד לא רואה אותם. אבל תבל ראה הכול; הוא היה ערני לרחשים הקטנים ביותר. עכברון זעיר בצל עמודי השיש של המרפסת, חושיו קלטו הכול. אבל הוא העדיף בהרבה להעמיד פני פסל. עכשיו עשה את זה; הוא השעין את ראשו לאחור, אל הקיר, רגליו על המעקה. הוא צפה מטה. בני אדם טיפשים, חושבים שלא רואים את הסודות הקטנים והמלוכלכים שלהם; הוא ידע שהוא טוב מהם, והוא ידע שאם רק תהיה לו האפשרות להשתחרר, הוא יכול להוליך שולל כל אחד. הוא יסתדר יפה מאוד בכוחות עצמו שם, בעולם הגדול.

אם רק הייתה לו הזדמנות...

''אה, אותך אני לא זוכרת שראיתי...'' הוא זינק מיד לעמידה, מבחין בדמות שעמדה מול אורות הטירה החמים. היא פסעה קדימה, אל תוך המרפסת. תבל זיהה אותה עכשיו. בוודאי, הוא ראה אותה שם בכל מסיבה; שרלין המקסימה, אחת מהתלמידות המסורות יותר של הקוסם.

''אה, אני— קרוב משפחה של פררו.'' אמר, ומיד נזף בעצמו - השטות הראשונה שעלתה לך לראש?! –''בן דוד שלו, מדרגה מאוד רחוקה.'' בטח. מאוד מאוד רחוקה.

אבל נראה ששרלין האמינה לזה; היא התקרבה. גל של ריח ורדים רענן הציף את תבל. ברגעים כאלה, הודה לקוסם ולמזלו על שיכל לשמור על צורת האדם שלו מולה. הוא אהב לצפות בה ממרומי המרפסת. תלתליה הזהובים, מסולסלים בחן לבקבוקים, גלשו סביב כתפיה, מסך זהב לפניה הבהירות. היא חייכה אליו; מבין התלמידים הקבועים של הקוסם, העדיף אותה תבל על פני כל אחד. היא לא ניסתה לעשות רושם, אבל היו לה הביטחון והשנינות שחסרו קוסמים מבוגרים בהרבה ממנה.

''באמת? מה שמך?'' היא לבשה שמלת ערב שחורה. תבל נזכר, בהיסח הדעת, שהטקס הוא, בין היתר, לכבודה. רשמית היא סיימה את הלימודים לתואר ''קוסמת צעירה''.

''תבל.''

''שרלין.'' הושיטה את ידה, עיניה מפיקות חום וישירות. תבל לחץ אותה, והרגיש כמעט נבוך. איך הוא יכול להיות נבוך? הוא שחצן! הילדה המקסימה הזאת מטעה את כל החושים...

''אני יודע, שמעתי עלייך הרבה.'' קרץ, ''פררו מספר לי המון על מה שהולך בבית הספר.''

''באמת? ומה הוא סיפר לך עליי?'' אופס, בכזו אלגנטיות כבר דחקה אותו לפינה.

''תלמידה מוכשרת,'' ענה, צופה בחיוכה מתרחב, ''וקרצייה לא קטנה. את כאן בכל פעם שיש אירוע, נכון?''

''אז מה? הוא משתעמם כשאני לא באה.''

''את לא ממש נותנת לו הזדמנות לבדוק את זה.''

''מה אתה אומר?'' צמצמה את עיניה. היא הייתה קרובה מאוד. הוא ישב על המעקה עכשיו, בנוח, והידיים שלה נשענו על המעקה הזה. ''נשמע כאילו אתה נמצא כאן הרבה בעצמך, או שאתה סתם עוקב אחריי.''

''למה שאעקוב אחרייך? יש לך סודות להסתיר?'' התגרה.

''ואם יש לי?'' ירתה, עיניה נעולות על אישוניו. היא לא ראתה את האישונים שלו, בעצם. לא היה מספיק אור במרפסת כדי שתראה אפילו את כל גופו; את גוף הנער שלו, את השיער השחור שהגיע עד כתפיו, חלק למעט שתי קבוצות שיער קופצות, שדמו בעיניה לקרניים - את אלה זיהתה. מזל, חשב תבל, שדאג להעלים את הזנב שלו בזמן.

אבל תגובתה הפתיעה אותו.

''יש לך סודות?''

היא צחקקה, מתרחקת מעט. ''לכל קוסם גדול יש.''

''שטויות.''

''אתה בן הדוד של פררו. אתה יודע טוב ממני שהוא שומר כאן סוד, לא?'' היא פזלה אל צדודיתו, מסתורית.

''מה את כבר יודעת על הסוד שלו?'' רטן תבל, מרוגז שהצליחה שוב לדחוק אותו לפינה.

שרלין נשענה על המעקה מולו, ושיער הזהב שלה בוהק כנגד האור שהגיע מפנים הטירה.

היא לחשה, ''אני יודעת שהוא המציא משהו אדיר שמוציא ממנו את כל החלקים הרעים.'' קולה נצרד מההתרגשות, ''שבזכות זה הוא קוסם נחשב מאוד באקדמיה. אתה צריך לראות באיזו יראה המורים האחרים מסתכלים עליו! הם מפנים לו את הדרך במסדרון!'' תבל בחן את פניה, את העיניים הנוצצות, ונאנח. ידו ליטפה את השיש.

''זה מה שאת רוצה? היית מעדיפה לחלק את הנשמה שלך לחתיכות מאשר להתמודד אתה?''

היא נרתעה, ממצמצת בפליאה, ''בטח, זה היה מסיר את כל המכשולים שלי!''

''למה?'' דרש תבל לדעת, ''כמו שאת עכשיו, עם כל התכונות שאת פחות אוהבת, את לא מספיק טובה?'' הוא נקב בה מבט מלא בוז, ''את מפחדת מדי להעמיד את עצמך במבחן כשיש לך צדדים כאלה? אה?'' כל בני האדם האלה, חבורה ענקית של אפסים, ''אם זה הייתי אני, בחיים לא הייתי עושה את זה.''

שרלין הייתה שקטה. היא הסתכלה עליו היטב, בטרם ענתה. ''ומה איתך? אתה באמת חושב שתצליח? שאף פעם לא תיכנע לצדדים ההרסניים שלך?''

''המפף,'' הוא נשף, משלב את ידיו. ''ברור שאת לא מכירה אותי. אין במילון שלי מילה כזאת, 'להיכנע.' '' הוא שחרר מפיה צחוק מתגלגל. היא צחקה וצחקה, עד שלא הייתה לו ברירה אלא להצטרף. המתח התפוגג לגמרי.

היא העבירה יד בשערו; ''חוצפן! אני מחבבת אותך.''

''היי, זהירות על השיער. אני לא כלב.''

''יש לך שם של שד, אתה יודע?'' גיחכה, אבל המלים הקפיאו את דמו. למזלו, היא לא הבחינה, ''שמת לב שלשדים בסיפורים שמספרים לנו יש תמיד שמות כאלה יוצאי דופן?''

''טוב, השם שלי יוצא דופן כי אני כזה. הוא הולם אותי.''

היא נענעה בראשה, ''אלוהים, כמה שאתה גאוותן!'' המוזיקה שעלתה מתוך הטירה התגברה, מסחררת, נוגעת. שרלין זרקה מבט חטוף מאחוריה, ואז פנתה אליו - ''למה שלא ניכנס?''

''אה...'' זאת כבר הייתה בעיה. מילא לדבר אתה, אפילו לרמוז על הסוד, אבל לעבור את תחומי המרפסת היה בפירוש מחוץ לחוקים. ''צפוף שם, בואי נישאר.''

''אני רוצה לרקוד,'' התחננה, ומשכה בידו. הוא היה חייב להסתכל הצידה. כמה מפתה היה פשוט ללכת אתה. ''נו, בוא איתי.''

''אני שונא לרקוד.''

''אה, באמת?'' הרימה את ראשה. פניה היו קרובים מאוד, קרובים מדי. תבל הרגיש שהמוח שלו מכבה אורות. המנגנונים בידיו וברגליו האטו את הקצב, לאט, לאט - הוא התרכז בקול נשימתה. ''בטוח שאתה לא סתם מפחד ממני?''

''את לא נראית לי מפחידה במיוחד.'' חייך השד.

''אז ממה אתה מפחד? מהם?'' האחיזה בידו התהדקה. הוא ניצל את זה כדי לקרב את אוזנה לפיו.

''לא מהם ולא מאף אחד.'' לחש. ''אבל הייתי ממליץ לך ללכת, שרלין. אני נושך אם מרגיזים אותי.'' למען האמת הוא קיווה שתסרב, אבל הרגיש שהוא חייב להזהיר אותה.

שרלין השפילה את עיניה, מחליקה את זרועה סביב זרועו. חיוך ריצד סביב שפתיה.

''אני מוכנה לשאת בתוצאות.'' הכריזה, ומשכה אותו אחריה. פנימה, אל הטירה הרועשת. תבל חלף על פני הקוסמים שעמדו בדרך במהירות, בקושי מספיק לוודא שפררו לא בסביבה. למרות הכל, הוא השאיר חלק ממנו במרפסת; חסר חשיבות כמו חתיכה מקרטון, שכב זנבו, חסר חיים, בפינה חשוכה. אף סנטימטר ממנו לא יכל להתריע מפני פולשים, אבל, כפי שזואה אהב להגיד, ''אני לא שובר את החוק, אני עוקף אותו מימין.''

שלוש שעות אחר כך, כשהקישוטים נקרעו והכוסות התרוקנו, כמו גם חדריה הרבים של הטירה, הם מצאו את עצמם שוב במרפסת האחורית. הפעם ישבו שניהם על המעקה, הידיים עדיין שלובות.

שרלין הניחה ראש על כתפו. עצמה את עיניה. ''תבל,'' אמרה, ''תחזור לכאן בפעם הבאה?''

''כן; תמיד תמצאי אותי כאן.'' מלמל. ''בכל פעם שתבואי.'' הוא עקב אחרי ריסיה, שזזו מעלה-מטה, עדינים ככנפי פרפר. לחיה שעונה על לוח לבו, רק בקושי שם לב שהוא מלטף את התלתלים שלה. הוא שיחק בבקבוקים באצבעותיו. על לבו התהווה כדור חם, רותח, שהזרים את הדם בעורקיו בעוצמה שלא הכיר.

''תזכור שהבטחת.''

''תזכרי לבוא.''

היא הרימה את עיניה, מנסה לסלק את חוטי העצב הצידה, אבל זה לא עזר. היא הרגישה את הדמעות כבר מצטופפות בפנים, מחכות לפרוץ, אבל תבל לא חיכה שהן יצאו; הוא הרכין את ראשו, פוגש את שפתיה, ומשך אותה אליו. הם התנשקו זמן ממושך; מספיק ממושך כדי שתזנח כל רצון לבכות. בעצם, היא רצתה לרוץ סביב הטירה מרוב אושר, לצעוק את שמו בקול רם. אצבעותיה על כתפיו, השביעה אותו פעם אחת אחרונה, שייפגשו שם. האורות האחרונים של הטירה כבו, ואתם עזבו אחרוני האורחים.

שרלין הטביעה על לחיו נשיקה אחרונה לפני שעזבה. היא חצתה את החדרים הריקים בריצה, דילגה שלוש-שלוש מעל המדרגות, והצטרפה לקוסמים הצעירים המעטים שיצאו מהשער, בכיוון השמיים שכבר החלו להתבהר, נושמת עמוק כדי להעלים את הסומק שהווריד את צווארה ואת פניה.

הלב שלה דפק מהר.

תבל ידע את זה. הוא לא יכל לעקוב אחריה, אבל הוא עקב אחרי פעימות לבו, ואותו לקח שעות להרגיע. גם כשנרגע, לא יכל להוציא את דמותה מהראש.

לא היה לו אכפת משום דבר אחר כרגע. הוא חייך באוויליות לציפורים שהצטרפו אליו במרפסת, והיה מאושר לראות את הגן הפרוע, שהתמלא שאריות של אוכל וניירות מליל אמש. האופוריה פשוט לא עזבה אותו בשקט. לפחות - ככה זה היה בשעות הראשונות. אחרי שהחוויה שקעה סוף סוף, קלט שהוא מסובך. עד מעל לראש.

שרלין הייתה, מההתחלה, מחוץ לתחום. ברור שהיא הייתה מחוץ לתחום, היא הייתה בת אדם! אז למה, בשם שמיים, לא עצר את עצמו בזמן?

הוא משך בכתפיו, רגוע משום מה. אבל מה הוא יכול לעשות עם זה עכשיו? ובכלל, מה הקוסם יכול לעשות כנגד זה? מאוחר מדי בשבילו לעצור אותם. הוא יבקש ממנו את הסכמתו, וישתחרר. לא אכפת לו להישאר שם, כל עוד שרלין תבוא לבקר, אבל הוא לא יכול להיות כבול למקום הזה. הוא התאווה לחופש להיות הוא עצמו - לא עוד שומר - יותר מתמיד.