הרשומות של ליאו - פרק 9

17.4, ערב

והנה אני, שוב ברכבת. רק כאן יש מספיק זמן שצריך להרוג ואפס נודניקים שמטרידים אותי בטלפונים. תודה לאלוהי חוסר הקליטה.

ידעתי שדאסטין בכיס הקטן שלי. בסוף השבוע האחרון בזבזתי 48 שעות במשחקי גולף באחוזה שלו. בסוף הוא הזמין אותי למשרד ובזה העניין נגמר. חוזה רכישה – לחצי שנה פלוס אפשרות להארכת חוזה בתנאים דומים לעוד שנה. בסדר, הוא עוד יתחנן לחוזה עם הטבות של מזמינים גדולים, כשהוא יבוא לבקש תספוקת ל3-4 שנים. אבל צעד צעד.

''רק שאלה אחרונה, אם מותר,'' הוא עצר אותי ליד הדלת ונשען על המשקוף, מנמיך את הקול לרמת לחישה מינוס. ''מה הרעיון עם השיער? זה לא מחמיא לגבר צעיר, אתה יודע,'' הוא אמר, ''שיער לבן גורם לכל אחד להיראות מבוגר ממה שהוא באמת. בינינו, הייתי ממליץ לך לחזור לשחור.''

אהא. שוב סיפור השיער הידוע לשמצה. אבל אני מוכן לכל.

''מכיר את הסיפורים האלה של הלבנת שיער בגיל צעיר?'' אני משתף אותו כביכול בסוד משפחתי נורא. המשפחה שלי נשרפה למוות. ממש מול העיניים שלי. כן, כן, טראגי. לא, זה לא צבע. זה שיער טבעי. היי, לפחות בשורה הזאת אני לא משקר. וגם אם הייתי, זה לא שהוא יבחין. אנשי עסקים מהסוג שלו נורא אוהבים להזדהות עם השותפים שלהם, כדי להרגיש שאנחנו קרובים וככה לבנות אמון. הוא מהנהן ברוך ונותן לי את מבט ה''משתתף בצערך''. אני מהנהן עם הראש, להראות שאני מעריך את האמפתיה. אקסטרה נקודות אצל דאסטין לא יזיקו. מה שכן, אני תמיד נשאר עם התהייה בן כמה לעזאזל אני באמת נראה? כי מבחינתי אני עדיין בן 21. שום חלקיק בגוף שלי לא השתנה ב3 השנים שחלפו. שום שערה לא זזה מהמקום. המראה שלי תלוי בי לחלוטין – אם כי, באופן אירוני משהו, אני לא מצליח לשנות את צבעי השיער והעיניים (הדבר הראשון שאנשים מבחינים בו, ובמקרה שלי – נתונים די יוצאי דופן). אבל אני לא הולך לשים עדשות, ומזמן התייאשתי מצבע לשיער. ועדיין אני תוהה – מה בקשר לכל החזות?

יורידי פתרה את השאלה בגילוי מפתיע. ישבנו בחדר שלי ודיברנו עליי ואז היא אמרה משהו כמו ''אשתך לא מפחדת בגלל הקללה? איך לומר... אתם לא יכולים לצאת בלילה לשום מקום.''

''אשתי? למה, אני נשוי?''

היא התבלבלה לגמרי. ''אתה לא נשוי?''

''בטח שאני נשוי. לעבודה שלי.'' היא כזאת בחורה מצחיקה. ''בן כמה את חושבת שאני?''

היא היססה. ''ארבעים?'' איזה ניחוש פרוע. אף אחד לא נתן לי כל כך הרבה עד עכשיו. יש לה ראייה של ילדה, זה ברור.

''24.''

''מה?! אבל השיער שלך לבן!'' היא ממש זינקה בהפתעה. התמימות שלה הייתה החלק הכי מצחיק בכל הקטע. חששתי לרגע שהיא תיעלב, אבל היא חייכה.

''אתה צוחק.''

''נכון. אסור?''

היא טלטלה את הראש. ''זאת הפעם הראשונה שראיתי אותך צוחק מהלב.'' היא התכוונה שזה לא היה הצחוק הצבוע הרגיל שלי. אני משתמש בו הרבה מול אורחים, כשאני מזמין אותם לסלון. בסוף השבוע האחרון הגיעו שלושה או ארבעה. שניים מהם התעניינו באימוץ ילדים. חברים של צ'רגוסי, מי היה מאמין?

אני מודה, הייתי קצת רע אליה בתחילת הסופ''ש. כלומר, ברור שכבר הבנתי לבד שהיא הגורם לבעיה בריכוז שלי לפני שבוע. אז כשהחברים של צ'רגוסי קפצו לומר לי שלום, רמזתי לה ללכת. משום מה היא נהנית לארח את האורחים שלי. יש לה אותי כמה שתרצה אחר הצהריים, בשביל מה לטרוח להגיש להם כשממילא יש לה את כל העבודות שלה לעשות? וכל פעם מחדש היא עושה את הטעות הזאת – בלי לשים לב, וזה הכי מטריף – נעצרת ומתיישבת על הספה ממול, מרותקת למשחק שלי.

''יורידי,'' הייתי נוהם והיא הייתה קמה ומסתלקת בהתנצלות, אבל זה ממש לא מנע ממנה לעצור שוב בפעם הבאה שחלפה בסלון. באיזה שהוא שלב סולדד שלחה אותה לבקש ממני לפנות את הסלון והיא נעצרה לידי, כמעט חסרת נשימה מרוב שמיהרה.

''ליאו, סולדד אמרה ש-'' עצרתי אותה בתנועת יד, כי הראש שלי שוב התחיל להסתחרר. ניסיתי להיות מנומס, אז קמתי ומשכתי אותה בשרוול הצידה.

''מה אמרתי לגבי מרחק מינימלי?''

''אבל סולדד-''

''מה אמרתי?!''

היא השתתקה. אני יודע שכשאני מרים את הטונים היא נבהלת. כבר ראיתי את הדמעות מתחילות לבצבץ בזוויות העיניים שלה. למה זה מגיע לי? אוקיי, מספיק. תהיה המבוגר האחראי! פקדתי על עצמי וכפיתי את מעט הסבלנות שנשארה לי.

''אני אקשיב לך, אבל את חייבת להבטיח שתכבדי את מה שאמרתי, בסדר?'' היא הנהנה. ''תשתדלי לזכור. תכריחי את עצמך לזכור! 3 מטרים לפחות, וכמה שיותר רחוק עדיף. מובן?'' הנהון נוסף. היא עוד ניסתה להתגבר על הבכי מקודם. חשבתי שאם אניח יד על הכתף שלה זה יעזור, אבל היא הפשילה אותה אחורה ומסרה לי את ההודעה בפנים מושפלות. אם היה לי מצפון, אולי כל ההצגה הזאת הייתה נוגעת ללבי. בכל מקרה, סיימתי עם הקונים הפוטנציאליים ויצאתי לסיבוב למתחם המשחקים. היום שיחקו שם ברולטה רוסית. מכל המשחקים הרוסיים שאוֹלי הכיר לי, זה היה הכי מרגש. אני חושב שחזרתי למעון רק בערב. אחרי טלפון מאוֹלי, התמקמתי מול המחשב, בכוונה להעביר ערב שקט. אבל יורידי מעולם לא אהבה להיצמד לתכנונים שלי. בצעד מהוסס היא נכנסת, קצת נזופה. ברור שהיא רצתה להאיר את עיניי קצת, אבל לא הייתה לי סבלנות.

''לא.'' חתכתי בלי להרים את הראש.

''זה חשוב!'' התעקשה.

בראש כבר חשבתי לומר משהו בסגנון 'אין לך כביסה לעשות?!' כלומר, בסדר, אני צריך לשבת ולעשות אתה עוד הרבה בדיקות לפני שאבין מה היא ומה ההשפעה שלה עליי, אבל אני לא מעוניין להעביר איתה כל רגע פנוי שיש לי.

''תצאי החוצה.'' הייתי מאוד מאופק כשאמרתי לה את זה, והיא צייתה. היא כבר התחילה לנחש מתי לא מרגיזים אותי. רק שהאפקט הזה לא החזיק להרבה זמן. למחרת ישבתי בסלון למשחק בוקר מנומנם של שחמט מול מקס, כשהיא צצה מהמטבח.

מקס היה קצת מופתע מדי כשהיא ניגשה אליי. ''אל תכעס,'' ישר אמרה. ''אני צריכה לדבר אתך.'' עקשנית כמו ילדה קטנה.

''חשבתי שסיכמנו משהו אתמול.''

''אבל זה לא עובד! אי אפשר להמשיך ככה!''

מקס עקב אחרי הדיאלוג בחשד מסוים. ''על מה את מדברת?'' התערב. ''מה הקשר שלך לליאו?''

יורידי נסוגה, אבל המשיכה להסתכל עליי, נחושה להשיג את השיחה הזאת.

''הבטחתי לעזור לה ללמוד לקרוא.'' הפטרתי וקמתי. לא הייתה ברירה. אבל נשבעתי שזאת הפעם האחרונה שהיא מכניסה אותי למצב כזה. אני חושב שאפילו טרקתי את הדלת כשנכנסתי אחריה לחדר.

''את לא הולכת להתקרב אליי כשאני עם אנשים, את מבינה?''

לשם שינוי היא לא נבהלה. ''אתה לא יודע למה זה קורה.''

''זה בושם שאת שמה? צליל שאת עושה? אני יודע שזאת את. זה לא קרה לי בשום מקום אחר. וזה קורה רק כשאת בסביבה.'' התקרבתי אליה; חוסר הריכוז פחות מפריע כשאני מתקרב. ניסיתי להיות עדין כשהרמתי את היד שלה, שמח שהפעם זכרתי להביא את הכפפות. איך מסבירים לילדה מה זה אסור? ''את חייבת להבין שבכל פעם שאת בסביבה, זה יכניס אותי לצרות.''

''זה לא נכון!'' היא לא נרתעה ממני. במבט ישיר הסבירה, ''אני לא עושה את זה בכוונה. זאת ההילה שלי. היא מפריעה לך כל הזמן. אני לא יכולה להוריד אותה. היא תמיד איתי, כמו שההילה שלך תמיד נמצאת סביבך.''

''אז איך לך זה לא מפריע?''

''זה הפריע לי. מאוד. אבל רק בהתחלה. אחר כך התרגלתי, וזה הפסיק.''

זה כבר היה משהו ששווה לחקור.

''מה זאת אומרת התרגלת? יום אחד באתי וזה עבר?''

''לא, זה,'' היא מסתכלת על הרצפה בביישנות. ככה זה אצלה. כשהיא מאמינה במשהו, היא מלאה בביטחון,אבל זה עובד עליה בערך כמו סמים – נוסק לדקה ואז צולל לתחתיות. ''התרכזתי מאוד בלדחוף את המודעות להילה הזו החוצה מהראש שלי. לאט לאט זה פחות הפריע. עד שכבר לא. אני חושבת,'' היא היססה. שזרתי את אצבעותיי סביב שלה. זה הפיח בה ביטחון. ''ליאו, אני – איך לומר... נראה לי שגם לך זה לא יפריע אם תתרגל.'' זאת הייתה תיאוריה הגיונית לחלוטין. מה היה לי להפסיד?

מה שהיא ניסתה להסביר לי עוד מהיום הקודם היה שאני עושה את ההפך ממה שצריך. הייתי צריך להישאר לידה כמה זמן. להתרכז בתחושה, לזהות אותה, ולהסית אותה ממני והלאה. ברגע שאתרגל, זאת לא תהיה בעיה. אני אתן לה על זה קרדיט. טיפשה היא לא, למרות שהיא עושה רושם ראשוני חזק של אחת.

מפה לשם, במקום לארגן פגישות ולהתרוצץ, עשיתי לי יום חופשי למחרת. ישבתי קצת על תכנון השיפורים האחרונים למגורים של העובדים. היא קיפלה את הכביסה לידי, ומדי פעם הציצה במסך והתעניינה בפרטים.

''אז אתה מנהל את כל האנשים האלה?''

''בדיוק. הם עובדים אצלי.'' הסברתי לה קצת על המבנה של החדרים. לא הראיתי לה תמונות של הנייבי, למרות שהפצירה בי מאוד.

''הם אנשים מאוד פרטיים.'' אם אפשר בכלל לקרוא להם אנשים.

היא הניחה לזה.

''אני מקווה שאלוהים תגמול להם על העבודה שהם עושים למענך.''

''אם אלוהים זה אני, הוא בהחלט גומל להם יפה.''

''ליאו! זה לא מצחיק!'' היא מתריסה, ומיד חוקרת – ''אתה מאמין באלוהים?''

''לא ואם את רוצה עצה טובה – עדיף לך להפסיק כבר מעכשיו. זה לא ייקח אותך לשום מקום.''

היא מסמיקה וכל הצוואר שלה מווריד ביחד אתה כשהיא פורשת בפניי בלהט את האמונה שלה. ''אלוהים קיים. או קיימת. יש כל כך הרבה הוכחות שזה נכון.''

היא משוגעת לגמרי. אני חושב שהיא הבן אדם הראשון והאחרון עלי אדמות שאי פעם קרא את התנ''ך מההתחלה ועד לסוף, ואחרי זה עדיין מאמינה שיש אלוהים. באמת שאני לא מבין איך הראש שלה עובד. אחרי זה נאלצתי לבלות שעתיים מביכות בשמיעת סיפורים שבחיים לא שמעתי (ואולי שמעתי ואני לא זוכר) על ישוע, בודהא, הנביא דניאל שהושלך לגוב האריות ושלמה שידע לדבר עם ציפורים ושלל דמויות שאני לא מכיר וגם לא הייתי מכיר בעוד עשר שנים. לא משרת את האינטרסים שלי בשום מובן. אבל גם לא יכולתי להפסיק אותה. כשהיא דיברה עליהם, הלהט בעיניים שלה התגבר, וחייבים להודות – יש בלהט שלה משהו מדבק. היא בדקה הרבה דתות מאז שהתעוררה מקומה, ושוכנעה לחלוטין בקיומו של אל, בורא, אחד לפחות, שמודע אלינו (ולכל שאר היצורים ביקום, למען ההגינות). יש במחשבה הזו משהו נאיבי להחריד, אבל גם שובה לב. בערב עזבתי את המחשב, והתיישבתי לנסות להפוך את התירוץ המופרך מקודם לאמת – וללמד אותה דבר או שניים על אותיות. פלא שלקח לה שלוש שנים לקרוא את כל התנ''ך? גם עם הכתיבה היא עדיין מסתבכת. היה לה קשה להחזיק את העיפרון. היא לא הצליחה להפעיל מספיק כוח והאותיות יצאו מהשורות ועלו אחת על השנייה כשניסתה לכתוב מהר.

חשבתי על זה קצת בזמן שהתאמצה להעלות את שמה על הדף. היא נבוכה כל כך שהיא לא מצליחה לכתוב מילים פשוטות. לך תסביר לה שאנאלפבתיות לא מעידה כלום על אינטיליגנציה.

''ניסית פעם לכתוב ביד השנייה?''

היא הרימה אליי זוג עיניים מופתעות.

''לא...''

בתנועה חיננית העברתי את העיפרון ליד שמאל שלה. את זה היא מרשה לי. רק כשאני נוגע לה בזרוע או בכתף היא מרחיקה את היד שלי. בלי להתרגז ובלי להעיר – פשוט לוקחת אותה ומחזירה לי אותה. היא מקבלת בסבלנות מדהימה את העובדה שאני לא שם לב שאני מניח עליה יד פה ושם, או כורך זרוע סביב הכתף שלה. אצלי זה כוחו של הרגל, כי אני נוטה לפלרטט ליד נשים, גם אם הן צעירות ומבוהלות. היא תמיד מאדימה קצת. אני חושב שהיא כבר מתחילה לחבב אותי יותר מדי. אני נותן לה עוד שבועיים לפני שתזנח את ההצהרות שלה ותבקש לצאת איתי. בינתיים, אני משתדל לשמור על טיפת הגינות במרחק בינינו. למענה.

מתברר שצדקתי והיא שמאלית. הגיוני ביותר בהתחשב בכך שאני ימני. לאחרונה גיבשתי תיאוריה שהכוחות שמשפיעים עלינו הפכו אותנו, אולי, להפכים זה לזה. הדחייה שנוצרת כשיש מגע בין העור שלי ושלה דומה מאוד לדחייה בין שני מגנטים באותה קוטביות. אבל יורידי ואני לא דומים בשום דבר, וזה החלק המעניין. בזמן שאני אפאתי לקור ולחום, היא הראשונה שסובלת. כל שינוי בטמפרטורה מפריע לה. היא רגישה מאוד גם לכאב. הבחנתי בזה כשנפלה בפעם הראשונה שראתה אותי. אני יכולתי לעמוד על הרגליים למרות שעפתי מטר וחצי בעוצמה אדירה, אבל היא רק נפלה מהרגליים וכמעט בכתה מרוב כאב. בכל מה שקשור לחולשה היא מנצחת. יכול להיות שזה בגלל שהגוף שלה עדיין מתאושש מהקומה. שנתיים וחצי הייתה משועבדת לתרגילי פיזיותרפיה יומיומיים בבית החולים, ובחצי השנה האחרונה, היא עובדת באחד.

''לא כדאי שתתרחקי ממקומות מלאים במחלות אם הגוף שלך רגיש כל כך?''

אבל היא לא מסוגלת. היא אוהבת את הצוות, ומכירה את רוב האחיות במחלקה. מחלקת ילדים, אם לדייק. הם מעסיקים אותה כעבודה משקמת. זה אומר רק חצי משכורת. אני לא הייתי מוכן בחיים לתנאים משפילים כאלה.

''הם מנצלים אותך.''

''מה פתאום, אני אוהבת לבוא לשם! הילדים האלה צריכים חום ואהבה...''

''את לא אמורה להבריא לפני שתתחילי להתרוצץ אחרי אנשים אחרים?''

''ברגע שאתה עוזר למישהו אחר, אתה עוזר גם לעצמך.''

''מצטער, לא מאמין בזה. ניסית פעם לעזור רק לעצמך? אולי זה יגרום לך להבריא מהר יותר.''

''אני לא יכולה לחשוב על עצמי כשיש בחוץ אנשים שזקוקים לעזרה.'' היא כמעט נוזפת בי. ''זאת הסיבה שאני אוהבת לגור כאן.'' כן, היא בטח תהיה אחות כשהיא תגדל. או רופאת ילדים. לפחות עד שהיא תתפכח ותבין שהעולם מלא באנשים עצלנים ורמאים שישמחו לנצל נערות תמימות כמוה. ככל שמחשיך היא נהיית יותר ישנונית, ובסוף אני שולח אותה לחדר שלה. מספיק זמן איכות להיום.

למחרת אני צריך לצאת מוקדם. אוֹלי רצה שאבוא אתו לאיזה אירוע חשוב באי של לוּנָר. אז היא מרשה לי חיבוק. רק אחד. בלי נשיקות בכלל. בחורה קשה. היא במצב רוח טוב היום (קל לראות מה היא חושבת. זה כתוב לה על כל הפנים), והיא שוב מייעצת לי לשים את מבטחי באל שלה, כי הוא (או היא) היחיד שתמיד יקשיב.

''הגאולה מגיעה לכולם.'' היא מבטיחה לי בחיוך מלאכי, ואני רוכן ליד אוזנה ולוחש, בשקט, שרק היא תשמע – ''תמסרי לו שלא ישכח אותי, טוב?'' וצופה בה מסמיקה. את האירוע אני כבר לא אזכור, כי הייתי עסוק מדי בפיתוח התיאוריה על הקשר בין הכוחות שלנו. אני זוכר שהשתתפתי באיזה משחק טיפשי שאוֹלי הציע, והרמתי אתו כוסית, אבל כל הזמן – וכל הדרך לרכבת – וגם עכשיו, אני ממשיך לחשוב שפספסתי משהו. משהו שיורידי, אולי, תצליח להבין לפניי. כל האינסטינקטים שלה מתבררים כנכונים. אני חייב לעשות עוד בדיקות.