הרשומות של ליאו - פרק 8

9 באפריל, צהריים.

4 ימים קודם, על הבוקר, חיכה לי מכתב בתיבת הדואר ליד המשרד של אוֹלי. לא מישהו שאני מכיר. עדיין. ''תתעסק בכפרים הפרימיטיביים שלך, רחוק מהאי של אפר.'' משהו מקסים. אני מת על הריח של איומים על הבוקר. נותן לך תחושה ממריצה לוורידים. במקרה ויש לך כאלה.

נו, לא רע לשבועיים ראשונים. קיבלתי כבר כמה התייחסויות עוינות בקריירה הקצרצרה שלי, אבל המהירות שבה זה קרה הפעם באמת מחמיאה. אני צריך להגיע לשם יותר. להפוך את חוסר השקט שלהם לחרדה של ממש, מי שלא יהיו. מעניין, לא שמעתי על שום התאגדויות רציניות של מתכות באזור הזה.

נסעתי לבקר את אוֹלי כדי לבדוק מה הרוסי המסריח עושה עם אגרות החוב שלו. הוא קיצר תהליכים. ''ליאו!'' בא ונתן לי חיבוק שאפילו אימא רוסייה לא תתבייש בו, ''יש לי חדשות רעות!'' הוא מרים את הקול בעליזות, סימן ברור שהוא לא עובד עליי. שיט. אז ככה, הסיפור הוא כזה – הוא השקיע את הכסף מאגרות החוב שלו במניות. אמרתי לו לפני חודשיים שזה ייגמר רע אבל האידיוט המשיך. אז זהו, עכשיו השוק בירידה כי אחת החברות הגדולות של החשמל בארבעת האיים על סף קריסה.

''אני נשבע, אם תמשיך לבזבז את הכסף של המפעל אני מקצץ לך את האוזניים ושולח לנטאשה בסרט אדום!''

הוא צוחק מכל הלב. ''קדימה. אולי זה ישתיק את ההתבכיינות שלה.''

''מה קרה הפעם?''

אוֹלי חושף שיניים, מגלה את החיוך המרוצה-מדי-מעצמו שנפער לו בפרצוף בכל פעם שמדברים על אישתו. בניגוד לרוב ההבעות שלו, החיוך הזה נוטף ארס.

''אתה יודע מתי בפעם האחרונה היא ראתה אותי?''

''זה לא קרה מאז שאני ראיתי אותך, לפי הפרצוף שלך.''

''יותר גרוע. בשבוע שעבר כשיצאנו, זוכר את הבלונדינית ההיא שישבה לי על הברך?''

''אני אמור לזכור אותה?''

''נטאשה התקשרה, ולא שמתי לב. וגברת תחת מושלם ענתה.''

''נו?''

''אז זהו.'' הוא נשען לאחור, נאנח בסיפוק.

''מה זהו? מה היא עשתה לך?''

''באמת, ליאו, ככה אתה מכיר אותי?'' הוא מרים גבה אירונית. ''אתה חושב שהיא תעשה לי משהו?''

''טוב, היא בטח לא קיבלה אותך בחיוך ו-וודקה כשחזרת.''

''תתפלא. אני בטוח שהיא ידעה. זה היה עניין של זמן עד שמישהי מהן תענה לה.'' הוא מסתובב בכיסא העור, מסתכל על הנוף מהחלון הפנורמי המדהים שלו. ''נו, היא תסתדר. היא מתקשרת לבכות כל הזמן. שבועיים בלעדיי, ועוד לא התאבדה. הישג או לא?''

נטאשה, אישתו המקסימה של אוֹלי, היא התגלמותו האנושית של המשפט ''תהיי יפה ותשתקי''. עם זוג רגליים מושלמות ועיניים שאף אחד לא עומד בפניהן היא הייתה יכולה לצוד כל אחד – אבל לאוֹלי היה מספיק שכל לצוד אותה קודם. הוא סחרר אותה לגמרי, אם להאמין לו. יש לו השפעה כזאת על נשים, אפילו בגיל בלות של 35. הוא ממשיך לטעון בתוקף שרק בזכותו יש לי כזאת הצלחה עם נשים. אני, ביני לבין עצמי, יודע שזה לא קשור אליו. חוץ מזה, לפלרטט זה נחמד והכל, בטח אם הן כבר בטוחות בנשיות שלהן, ויותר מעניין להעביר אתן זמן איכות מאשר לדבר על ייבוא-ייצוא של מתכות. אבל בסוף היום אני יודע שלא יישאר לי מהן כלום. אלא אם נחליט לקחת את זה עד הסוף – ואז תישאר גופה. איזה כיף. כלומר, לא שאני משאיר אחריי גופות. תמיד הייתי בעד הסביבה ואני ממחזר חומר אנושי בקצב גבוה משרוב האנשים ממחזרים פלסטיק. אני מקפיד להכניס אותן לעולם האפל, שם הן מתכלות לבד. אבל אני תמיד דואג לגבי כל האנשים שמכירים אותן.

לא, לא נראה לי. נשים היו נקודה בעייתית במיוחד בשלוש השנים האלה.

בסוף שבוע האחרון הלכתי לסיבוב הופעות חוזר באי של אפר. אני מת על התחושה הזאת. הגעתי בדיוק לפתיחה של טורניר פוקר חגיגי, ופוקר – חייבים להודות – זו המומחיות שלי. פוקר הוא משחק קצת של מזל והרבה של יכולת. הדברים המעניינים קורים בהבעות של החבריך שלך לשולחן, בגוון הקול של השחקן שטוען כרגע שהוא משווה ומעלה. זה מדהים. הצלחתי להביס גם את האלופים שבהם. לא רק שקל לי לקרוא אותם, גיליתי שיותר קשה לבני אדם לקרוא אותי מאז השינוי.

כמובן, כל המתחרים היו בנים. זה לא משחק לגברות. מה שכן, חבורה קטנה ומצחקקת כבר חיכתה לי אחרי הניצחון האחרון. זו לא הייתה תחרות רשמית. סתם טורניר של חובבנים, אבל כשאתה מושך קהל, אתה לא צריך גביע. רק מהעיניים שלהן ראיתי שהן שלי ולאחת מהן, בלונדינית גבוהה ומושלמת, הייתה דירה פנויה הערב. עוד חצי מילה וכבר היינו בדרך אליה. תמרנתי את זה ככה שהיא תציע. ותכלס, לא התאמצתי. רוב המין הנשי מחפש בערך אותו דבר – קצת שכל, הרבה כריזמה, מראה סקסי ויותר חשוב – קול סקסי. תגיד משפט כמו ''קשה להתעלם ממך. יש לך חיוך שמאיר כל מה שסביבך.'' והיא נמסה. תגיד את זה בבריטון נעים ומתנגן, והיא גם נרטבת תוך כדי. אני אפילו לא מזיע.

כמובן שגם אחר כך לא הזעתי. אני בטוח שאם היא הייתה שורדת, לפחות לעוד שעה, היא הייתה אומרת שהייתי שווה את המחיר.

יש גם יתרונות לאינטראקציה הקיצונית הזו – אני לא צריך להישאר לילה שלם בדירה שלה ולשמוע איך היא נוחרת, או כמה רע היה האקס שלה. דברים כאלה לא קורים אצל ליאו. ובין היתר, עשיתי מעשה טוב. האכלתי כמה שדים רעבים אי שם בעולם האפל.

אחר כך נגמר הזמן למשחקים והייתי צריך לנסוע לבית האומללים, שם אני מככב בתפקיד הראשי. אבל אני שוקל לתת אותו למקס. הרופא הצעיר עושה משמרות יום ולילה בחדרי ניתוח, ועדיין מגיח לפחות פעם בשבוע כדי לתת יד בטיפול בילדים. יכול להיות שזה קשור לסולדד. אחרי מספיק זמן במחיצת האישה הזאת, כל אחד יאבד את השפיות שלו. מקס המסכן.

לפחות מישהי אחת שמחה לראות אותי חוזר. יורידי לא חוסכת כשזה מגיע לחיוכים. היא כמעט חיבקה אותי כשאמרתי לה שלום, וטוב שעצרתי אותה. תקרית נוספת ממש לא הייתה בלוח הזמנים שלי. רציתי לעשות כמה בדיקות, אבל מסתבר שהיא צריכה ללכת ללימודי ערב. היא עדיין לומדת לקרוא ולכתוב. עצוב. איחלתי לה בהצלחה. היום עמד להישרף, אז יצאתי החוצה לדוג כמה משקיעים חדשים. לא מצאתי אף אחד מעניין, אבל צ'רגוסי ראה אותי עובר והחליט שהוא חייב משחק חוזר. אצלי. בצהריים. אמרתי כן. חשבתי שאולי ייצא מזה משהו גם למנהלת האנטיפתית, ואולי, בטעות, היא תרד לי מהגב.

''אוֹלי לא סיפר לי שיש לו שותפות במפעל מתכות!'' הוא צחק כשבאנו להיפרד.

''אוֹלי לא מספר הרבה דברים. הוא אוהב להפתיע.'' אמרתי לו, ונזכרתי בנטאשה. הם התחתנו לפני יותר משנתיים, אבל הוא המשיך לחיות כמו רווק מאז שאני מכיר אותו. הוא הציע לה נישואים ביום שפתחתי את המפעל. לא היו להם ילדים, וכמו שזה נראה, הילדות היחידות שאוֹלי הולך לטפח יהיו המאהבות שלו. יש שיר כזה, נדמה לי. ''יש לו אישה, והוא בוגד בה בלי בושה...'' זמזמתי את זה, וגם שרתי בשקט כשנכנסתי לחדר שלי והתחלתי להתעסק עם כמה מסמכים, ויורידי תפסה אותי על חם.

''יש לו אישה והוא בוגד בה בלי בושה?'' היא נחרדה. טוב, אף פעם לא מאוחר לאבד את התמימות.

''כן, זה החבר שלי.''

''מי זה? למה הוא בוגד בה?'' היא הייתה קצת יותר עצובה מהמתבקש.

''שום סיבה מיוחדת.''

''אבל למה לבגוד במי שאתה הכי אוהב?'' היא הייתה על סף דמעות. הדבר הראשון שלמדתי על יורידי בסופ''ש הזה – כל דבר גורם לה לבכות.

''כי הוא מכור לנשים.'' ניסיתי להסביר לה. ''אוֹלי, השותף שלי, הוא לא טוב בתור בעל. הוא טוב בלאהוב את כולן.''

''זה לא בסדר.''

''את יכולה לומר את זה על חצי מהעולם.''

''לא נכון! והוא לא צריך לעשות את זה!''

''היא לא עוצרת אותו.''

היא התיישבה על המיטה בהבעת שכול מוחלטת. ''בטח זה כואב בשבילה.''

''אוקיי, אפשר להפסיק לרחם על נטאשה ולהתרכז שנייה?'' ביקשתי, באמת בעדינות, אבל היא סירבה לשתף פעולה.

''אתה חייב לעזור לה!'' התרעמה. ''הוא צריך להפסיק!'' היא התנהגה כמו ילדה בגן חובה, ונדנדה כל כך שבסוף אמרתי – ''אוקיי, בסדר, אני אתקשר אליה ואספר לה הכל, ואז אתקשר אליו ואגיד לו שהם צריכים ללכת לפסיכולוג זוגי, אני מבטיח.''

העיניים שלה התרחבו. ''למה אתה משקר?''

טעיתי. זה היה יום פורה במיוחד.

במקום להתרגז עליה, עשיתי אחד ועוד אחד, ותמרנתי את השיחה למשהו אחר. ביקשתי שתזהה מתי אני אומר את האמת, וסיפרתי לה כמה משפטים על עצמי. היא זיהתה בלי קושי מתי אמרתי את האמת ומתי שיקרתי. זה בערך כל מה שהצלחתי לחלץ ממנה אחרי חצי שעה של נסיונות, כי היא שוב כמעט התחילה לבכות.

''אז אתה לא זוכר כלום מאיך שהיית קודם? אפילו לא את אימא ואבא שלך?''

משכתי בכתפיים, נכנע לה בפעם השנייה. ''שום דבר. הכול נמחק.''

''איך אתה יודע לקרוא ולכתוב?''

''שאלה טובה. גיליתי שהכישורים שלי נשארו. למשל, אני יכול להבין גם ערבית. את יכולה לנחש מה המוצא שלי?''

היא נענעה בראש. לא היה לה מושג ירוק.

''לפחות חלקית, אני מצרי. הערבית שאני חושב בה היא בניב מצרי. עשיתי בדיקה מעמיקה של הניבים והגעתי לזה די בקלות.''

''אתה חכם.''

''הכול הגיוני כשאת מחברת את החתיכות יחד.'' השבתי והושטתי לה את היד. היא הקשיבה לבקשות שלי סוף סוף. עד סוף הערב גיליתי שאנחנו יכולים לשבת במרחק של בערך חצי מטר, אולי קצת פחות, ושום דבר לא יקרה. אחרי כמה התרסקויות לאחור, גם גיליתי שרק המגע החשוף בין חלקי העור יוצר את התגובה. יכולתי להעביר יד על הבגדים שלה בלי לעורר שום תגובה.

טוב, לפחות לא מצד ההילה שלה.

יורידי עצמה נרתעה ברגע שהנחתי עליה יד. עוד קודם ראיתי שהיא קצת מפחדת, אבל מתמודדת עם החשש. הגיוני שהיא תפחד. כאמור, חצי-שד. אבל התברר שהסיבה לשמירת נגיעה הייתה אחרת לגמרי.

''אל תעשה את זה בבקשה. זה לא נוח לי.''

עצרתי בלית ברירה להסבר מפורט. אם היא חושבת שאני מנסה להתחיל אתה, כדאי להעמיד דברים על דיוקם. עם מנטליות כמו שלה – אני ארגיש פדופיל אפילו לנסות. חוץ מזה, אני לא בנוי להתמודד עם בכייניות. ובאופן כללי, אבל את זה לא אמרתי לה, היא לא יודעת להתלבש. יש לה מלתחה די מגוחכת אם בכל פעם שאנחנו מתראים היא לובשת את אותם בגדים. אותה חולצה ארוכה עם צווארון ומכנסיים ארוכות בחום, ומעל עוד מן שמלה בורוד בהיר שהיא קושרת סביב המותניים. תחפושת של נזירות. אני לא יכול לנחש את מידת החזייה שלה. אולי היא מסתירה כי אין שם יותר מדי, אבל מרחוק זה נראה כמוC מבטיח. לא מידה להתבייש בה.

''אז את שומרת נגיעה?''

''לא בדיוק.'' היא שוב נבוכה, ומשפילה את העיניים. ''אבל אני מעדיפה שבנים לא ייגעו בי.''

''זאת לא בדיוק הדרך להשיג חבר, את יודעת.''

''אני לא רוצה חבר. יש לי משימה.'' היא מאוד ממוקדת כשהיא מדברת. היא לא מפריחה את המילים באוויר אלא עובדת קשה לבטא כל מילה בצליל שלה. ''אני לא אצליח להתרכז בה אם יהיה לי חבר.''

טוב, גם לי יש משימה, והיא בטח לא תתקדם יותר אם נמשיך לברבר על השאיפות הכמוסות שלה. אני מתכוון לבדוק אם יש סיכוי שהיא, איכשהוא, יכולה לתת לי את הכוח לחזור להיות אנושי שוב. זה הפרויקט שלי מעכשיו כל פעם שאני מגיע לבית היתומים. עם קצת סבלנות, אני מאמין שעוד יהיו לזה תוצאות טובות.

הבעיה היחידה – כרגיל – היא סולדד.

''אמרתי לך לא לדבר עם הילדים, נכון או לא?!''

אני תופס מהמנהלת מרחק של שניים-שלושה צעדים ומנסה לרכך אותה בחיוך. איך ליורידי זה הולך כל כך בקלות? ''היא שאלה אותי משהו ועניתי לה, לא יותר מזה.''

''תקשיב לי טוב,'' סולדד מתקרבת אליי ומנמיכה את הקול בצורה מסוכנת. ''הנערה הזאת היא פרויקט מיוחד. כל דבר שתגיד יכול לעשות נזק שאתה לא מתאר לעצמך!''

''כמו שאמרתי, היא רק שאלה משהו. שום דבר נורא לא קרה, אני מבטיח.''

אני משכנע אותה, לפחות בינתיים. אבל הרווחתי קצת מידע מעניין. יורידי היא באמת לא סתם יתומה שנמצאת כאן במקרה. דרך מקס התברר לי שההורים שלה נספו בתאונה. מאז שהיא כאן, היא עובדת, כמו כל אחד בגיל שלה. יש לה הרבה השלמות של לימודים לעשות, ''אבל יש לה תפיסה מהירה. היא בחורה סקרנית, חכמה מאוד.'' הוא אומר. כן, בטח. בכל מקרה, הוא אמר שהיא עובדת בבית החולים. אולי יתומה, אבל סולדד מרוויחה לא רע על הגב שלה. גם משכורת וגם את עזרתה של נערה תמימה שקל מאוד לנצל אותה. גם כן פרויקט מיוחד. פשוט מגעיל.

וציפתה לי הפתעה יותר גרועה למחרת.

צ'רגוסי הגיע לקראת הצהריים. ישבנו לשולחן לקצת סמול טוק ופוקר. כמה ילדים בהו, לא עשו רעש. אבל הבן אדם לא הפסיק לצחוק עליי שהחלטתי לשכור חדר בבית יתומים.

''לא חשבתי שיתומים זה הסגנון שלך,'' הוא התאמץ מאוד לעקוץ אותי. בכלל, הוא בא במצב רוח קרבי. בטח אשתו עשתה לו צרות אתמול בלילה. אני אוהב שהם באים מחוממים מהבית. זה מוסיף אקשן למשחק.

''אי אפשר להזניח את התדמית, אתה יודע.'' חילקתי את הקלפים. ''ולא יזיק לחלק מהמשקיעים כאן לאמץ איזה יתום או שניים, הייתי אומר.''

הוא היה משועשע. ''אתה רומז למשהו?''

''אני רק מציע לשקול לפעמים הזדמנויות לעשות משהו טוב.''

הוא נתן לי את המבט המלגלג. ''אני לא חושב.'' טוב, גם אני לא חשבתי, אבל את מה שהייתי צריך לעשות, עשיתי.

יורידי ישבה על הספה הרחוקה, קיפלה כביסה והסתכלה על המשחק. היא לא הוציאה הגה, ועד כמה שראיתי, הייתה יותר מרוכזת ממני. חבל שמהר מאוד איבדתי את השליטה בהבעות שלי. משהו מוזר קרה במשחק הזה. יצאתי מפוקוס כל הזמן. ניסיתי להתעשת ולהתמקד ביד שלי, אבל זה היה אבוד. צ'רגוסי אכל אותי בלי מלח. בסוף הוא קרע אותי פעמיים עם פלאש אדום. איזה בזיון. הייתי עצבני מכדי לומר משהו, והוא ניצל את זה כדי לצחוק על חשבוני. ''מה קרה? אתה לא בכושר?'' בפעם הקודמת כיסחתי אותו ואת כל החברים המיופייפים שלו. שפת הגוף שלו אמרה שהוא מאוכזב. העיניים שלו בישרו לי שהוא יחשוב שוב על העסקה. איזה חרא. לזה לא הייתי מוכן. איך אני מפסיד בפוקר? לא, עזבו את זה, איך אני בכלל מפסיד?!

לקח לי שעות להירגע אחרי זה. יורידי ניסתה להיכנס לחדר וטרקתי את הדלת. שיט שיט שיט! מה קורה איתי?! הסתובבתי כמו מטורף, עד שנרגעתי. התיישבתי על המיטה והתקשרתי לדאסטין. אתה לא עוצר כשאתה נופל. זה חוק טבע. אם תעצור ותיתן לדברים להמשיך, הם ימשיכו בלעדיך. חייבים לדהור קדימה. שאלתי אותו מה דעתו על משחק קטן. אצלי. למחרת הוא היה שם, כבר על הבוקר. טוב שסולדד לקחה את הילדים לים. דיסקסנו על המצב הכלכלי, על השוק, ועל תחרויות. הוא יותר בקטע של תחרויות סוסים, אבל לא ויתרתי לו. הוא ציין שהוא אשף בפוקר, ורציתי לראות עד כמה זה נכון. הבעיה הייתה ששוב לא הייתי מאופס. רק התחיל המשחק והרגשתי שהאחיזה שלי נשמטת. זה לא היה כמו לאבד את ההכרה, זה היה כאילו יש רעשי רקע. זמזום מעצבן שלא יכולתי לשמוע. משהו שהסיח את דעתי שוב ושוב. העפתי מבט זריז. מקס ירד במדרגות אחרי שינה קצרה מדי, ופיהק, ויורידי ישבה על השיעורים שלה בשולחן האוכל ממול. אף אחד משניהם לא השמיע רעש. התמקדתי בקלפים שלי, ספרתי בלב עד עשר. כלום לא עזר. רבע שעה של משחק כושל, ופתאום זה נעלם. החדות חזרה אליי. בתוך שלושה מהלכים משכתי לו סטרייט פלאש ועוד פול האוס קצת אחר כך. יצאתי מזה בכבוד. הוא התרשם. על העסקה כמעט ולא דיברנו, אבל רואים שהוא חושב בכיוון חיובי. אני רוצה להכיר את החברים שלו, ויש לי הרגשה שבקרוב אזכה להצצה לעולם הממוסחר שהוא שומר אצלו בבית. יש לו אחוזה, והוא עושה בה מדי פעם מסיבות כאלה ואחרות. הזדמנות טובה להתחכך עם הברנז'ה, ברגע שהוא יחליט שאני ראוי, והוא בדרך לשם. רק עניין של זמן.

אחרי זה החלטתי לשבת עם עצמי ולנסות לברר מה עובר עליי. שום דבר לא עלה לי לראש. אני לא יודע מה קורה לריכוז שלי, וזה משגע אותי. נעלתי את עצמי ועשיתי כמה טלפונים למשקיעים שלי. הכול נראה סביר. לא נרשמו עוד בעיות ריכוז.

אני צריך לשחזר במדויק מה עשיתי לאחרונה. יכול להיות שאני לא אמור לאכול אוכל אנושי? אה, שטויות. זה יכול להיות קשור בכל דבר. אני אחשוב על זה עוד קצת. עזבתי את בית היתומים מוקדם כדי לקחת את הרכבת למפעל בכל מקרה. רק חסר לי שאני מתחיל את גיל הבלות אחרי 24 שנים. עדיף כבר לתקוע לעצמך כדור בראש.