הרשומות של ליאו - פרק 7

1 באפריל, ערב.

כמה ימים אחר כך, הרבה לוגיסטיקה מיותרת, שיחות משמימות ונזילה אחת מעצבנת במיוחד באחד החדרים במפעל – ואני בחזרה במשרד שלי. הטלפון לא מצלצל לשם שינוי. אין לי מיילים דחופים לשלוח, אין משלוחים שחייבים לספק ממש ברגע זה. תמיד יש עוד מה לעשות כדי לקדם את העסק, אבל אני לא מרוכז במיוחד. מצאתי את עצמי פותח את הקובץ הזה, מרפרף קצת והולך קצת לאיבוד במחשבות.

היום אחד באפריל, אז כמובן שאני לא מתכנן מזימות לאולי. אני מעולה בלהפחיד את הרוסי המשוגע, אבל כדי שזה יצליח, זה צריך לבוא לו בהפתעה. יש לי את כל השנה כדי לעבוד עליו.

לא, האחד באפריל מזכיר לי דווקא מתיחה שלא אני עשיתי.

אם אפשר ככה לקרוא לחתונה של פלאשט.

מארי פליישון. ילדונת עם שיער פרא, חלק וארוך. עגיל בגבה. פרצוף של אחת שבטוחה שכבר הבינה איך העולם הזה עובד ויודעת בדיוק מה הוא חייב לה. זה היה הרושם הראשון שלי ממנה כשנתקלה בי. וכן, היא נתקלה בי. כבר כמה שבועות עקב אחרי ההתנהלות במפעל, החליטה שזה שווה את הסיכון, וניסתה לפרוץ. ונכון, היא אשפית בחומרי נפץ, אבל כפורצת בת עשרה היא הייתה די בינונית.

הנייבי מצאו אותה. בניגוד לשומרי מפעלים בערים אחרות, חוש הריח שלהם מספק את כל ההגנה שהמפעל צריך. וכמובן, יש גם את השמיעה המעולה שלהם. הם זינקו עליה בלי לחשוב פעמיים, קשרו אותה וזרקו לשק. היחס לפולשים אצלנו לא נגמר בהסגרה לרשויות החוק באי (מן הסתם), אבל זה גם לא בית מלון. יומיים היא נשארה בתוך הזוהמה של עצמה, בלי אוכל ובלי מים, עד שחזרתי למפעל. הם לא טרחו להודיע לי שנתפסה פולשת (מבחינתם, היא יכלה לגווע ברעב וממש לא הייתה שווה את הזמן שלי). רק כשהגעתי למשרד, יורש סיפר לי עליה, כבדרך אגב.

מצאתי אותה מתגוללת בזוהמה בתוך אותו שק שאליו זרקו אותה יומיים קודם. כשהרמתי את שולי הבד הגס, המבט שלה חרך אותי. ראו עליה שהיא חשבה שזה הסוף. היא קישתה את גבה כלפיי, מוכנה להילחם אם אעז להתקרב אליה. להיאבק עד שהגוף ייכנע.

אבל לא הייתי במצב רוח לקרבות. להפך. משהו בנחישות הנואשת הזו כנראה נגע בי. הובלתי אותה למקלחות של העובדים במפעל, הנחתי לה בידיים סבון גס, מגבת ומדי נייבי של נשים מהמפעל. לא אמרנו כלום. הכל נעשה בשתיקה. ואחרי ההפתעה הראשונית שלה, ומקלחת, וארוחה שהיא טרפה בלי לעצור לנשום, היא נרגעה סוף סוף. והעזה להסתכל לי שוב בעיניים. הפתעה מהולה בחשד, אבל הייתה בה גם איזו שהיא תקווה – שלא אזרוק אותה מכל המדרגות. למזלה הרב, כמו שאמרתי, לא היו לנו תוכניות להסגיר אותה לרשויות.

"אבל עבירה היא עבירה" הסברתי לה, "ואת צריכה לשלם על מה שעשית. את יכולה לעבוד במפעל במשך חודש. זה יספיק לי."

"עם כל הכבוד, מסייה," היא גרגרה את המילים בחצי לעג וחצי הומור עצמי של אחת שמבינה כמה המבטא שלה בולט, "אני לא טובה לעבודות שחורות כמו העובדים המגודלים שלך."

"ובמה את כן טובה, חוץ מלפרוץ למקומות של אחרים?" חקרתי בסבלנות.

היא שיגרה אליי צל של חיוך ממזרי. כבר בגיל 17, פלאשט הכירה בערך של עצמה.

"אני מפוצצת דברים."

הבטיחה וקיימה. היא עדיין הייתה חדשה בתחום, אבל העיניים שלה זהרו באור מפחיד כבר אז, כשהסכמתי לאשר לה מלאי חומרים ראשוני לניסיונות במחצבות בהם עבדו הנייבי. היא ניהלה את הניסויים שלה במחצבות ריקות, עם שומר אחד בלבד, שנאלצתי להחליף פעמיים, כי עם כמה שהנייבי מאסיביים וקרי רוח – קשה להישאר אדיש כשחצי מערה מתפוצצת מול העיניים שלך. פלאשט ערבבה חומרים בהתלהבות שבה שף מייצר מתכון חדש, עם כל התשוקה של נערה שקיבלה הזדמנות שנייה ועם הרצון העז שבער בה מאז ומתמיד – להוכיח מה היא שווה. גם במחיר הביטחון האישי והבריאות שלה.

חודשיים מאוחר יותר, הגישה לי בחיוך את הדוח המפורט שלה (בעל פה, כי היא לא הייתה חזקה במיוחד בכתיבה) ואת התוצר היקר שלה – 20 קילו ראשונים של חומר נפץ שהיא כינתה אותו בחיוך "הנסיך של ליאו". כי אם הנייבי היו המלכים שלי, היא ראתה את עצמה כמלכה שלי ומלכה מספקת נסיכים. נסיכים מתפוצצים, במקרה שלה. כמה גרמים מהחומר הזה הספיקו לחורר יפה מערה ולחסוך לעובדים שלי קרוב לשבוע עבודה מאומצת בקבוצות של 8. נתתי לה את הכבוד המפוקפק של הערכה מצידי. גם אז, במעמד הזה, אני לא חושב שהייתי דמות אבהית בשבילה. מנהיג, במובן מסוים, כן. מוביל דרך, אולי. אבל פער הגילאים בינינו לא היה גדול ואני בעצמי הייתי חסר אחריות וצעיר. לא, אני חושב שהיא הרגישה מלכתחילה שאנחנו יכולים להיות שותפים למזימות. אולי משהו דומה לחברים. לא שום דבר רומנטי. ולא שום דבר משפחתי. ליאו לא עושה משפחתי. מה שכן, היינו אנשי סוד זה של זה. ככה רציתי שהיא תרגיש, כמובן. וגרמתי לה להאמין שהיא מכירה הרבה מהסודות של המפעל. על הסוד האישי שלי לא סיפרתי. לא היו לי שום כוונות להפקיד את חיי בידיה של בת טיפש עשרה משוגעת עם קבלות.

בסוף אותם חודשיים, אחרי אותה שיחה, אמרתי לה שהיא משוחררת. מצידי, היא ריצתה את העונש שלה. היא, מצידה, הייתה רחוקה מלסיים איתי. רק פתחתי לה את התאבון, אחרי הכל. היא בקושי גירדה את השטח מבחינת ההשראה שלה. וייאמר לזכותה – כשהיא רוצה משהו, היא תבעט ותמשוך ותדרוך על מה שצריך כדי להגיע אליו. אז היא שקלה זמן קצר לפתוח עסק, הבינה שאין לה את הכסף לזה, הבינה שאין לי את הכסף להלוות לה לזה, והגישה במקום זה מועמדות ליחידה המיוחדת לסילוק פצצות. ואם זה לא מספיק, היא ניסתה את מזלה (או יותר נכון – את הסקרנות שלה) גם בכיוון אחר והתחברה עם צעיר עשיר ומפונק מאיסטניס. הייתה מפלרטטת איתו בביטחון של ילדה בת 18 שיודעת שהעולם שלה. מוציאה לו את העיניים עם התכשיטים הזולים שיכלה לקנות. עם הבגדים הצמודים שהשיגה מפה ומשם. היא הלכה כל כך רחוק עם הרצון לביטחון כלכלי שבאחד באפריל של אותה שנה היא כבר עמדה לצידו של הבחור בחופה, בשמלה אדומה וארוכה, עם מחשוף חצוף שהחמיא בצורה מפתיעה לחזה הקטן שלה. ישבתי בין האורחים וצפיתי בספקנות כשהם צעדו יחד על השטיח. הרמתי גבה כשהחזיקו ידיים מול הכוהן. גלגלתי עיניים כשהוא קרא את מילות הברכה המסורתיות. זה היה משחק מכור בעיני. אבל הייתי היחיד שראה את זה מגיע. השפתיים של פלאשט רעדו בעווית עצבנית עוד על השטיח. היא הזיעה כשהחזיקה לו את היד. והאצבעות של ידה הפנויה נקפצו כשהכוהן אמר את המילה המפחידה מכל בשבילה – "לנצח".

כי אם יש דבר שמפחיד את פלאשט, זה להיות כבולה לאנשהוא "לנצח".

הפתיל של חומר הנפץ שהיה האישיות שלה נדלק בהבזק רגע. "לא!" רקעה ברגלה. "עכשיו זה ברור לי! אני באמת אוהבת נשים!" ואל הבחור אמרה, בהדגשה מכאיבה, "רק נשים." ובשיא הדרמטיות, לקחה את הרגליים וברחה דרך הדלת בלי להסתכל לאחור. היא נעלמה לכולם לכמה חודשים, עד שגיליתי שהיחידה המיוחדת לסילוק פצצות קיבלה אותה. על החתונה לא אמרה מילה כשנפגשנו. במשך שנה עוד עשתה בשבילי חומרים פה ושם, סחרה קצת, קנתה קצת והריצה עוד ניסויים בבית שלה. רק פעם אחת מישהו שאל אותה מולי אם היא נשואה והיא שיגרה אליי חיוך שגרם לי להבין שהיא לא מתחרטת ולא מתנצלת, ולו אמרה קצרות – "לא. וגם לא מתכננת להיות." והמשיכה בשטף הדיבור הרגיל שלה. היא כבר עברה הלאה. היחידה מילאה את רוב זמנה הפנוי. מסלול ההכשרה שלהם היה מפרך, אבל בסופו נהיו לה קוביות בבטן, שרירים יפהפיים בזרועות וסוף סוף התחלתי להצטער שהיא לסבית. ואז היא קודמה לתפקיד בכיר יותר ונעלמה לי לגמרי מהרדאר. אחרי כמה חודשים הופיעה שוב וסיפרה על משימות במקומות רחוקים או מתחת לאדמה, מה שהיחידה המחורבנת הזו לא עושה כדי להשאיר אותה רחוק ממני. עכשיו היא פרילנסרית. עובדת בשבילם, אבל גם בשביל אחרים. אף אחד לא כובל אותה לשום מקום. יש לה מספיק כסף וכישרון כדי לנסוע בעצמה לאן שתרצה, לתפוס קצת שמש על איזו ספינת תענוגות, לשתות קוקטייל במסיבה מפונפנת, ולמחרת לחזור לעבוד. בכל הכוח. והיא משתפרת מתקופה לתקופה באיכות החומרים שלה. אבל אותי היא לא שכחה. ולכן, לא משנה איזה יום היום או מה השעה, היא תענה לטלפונים ממני, או להודעות, כשאת כל העולם ואחותו היא מסננת רוב הזמן. "אתה הראשון שלי, מון אמי, איך אפשר לומר לך לא?" היא מגרגרת כלפיי במתיקות מעברו השני של הקו, ואני מרגיש מעין תערובת של גאווה וכעס שהילדונת הדעתנית הזו מאלצת אותי לחכות בתור למשלוחים ממנה. שהיא הגיעה רחוק כל כך בזמן קצר כל כך, בזמן שאני... טוב... עדיין נאבק להבין מי אני.

אני רואה מעט דמיון בין פלאשט ויורידי. בעיקר ביחס שלי. באמון שאני נותן, גם אם הפעם הוא לא כל כך מתוך בחירה. ומי יודע, אולי גם הילדונת הזו תעשה משהו טוב בשבילי. אצלה הפוטנציאל לעזור לי גדול הרבה יותר. אבל לפתח ציפיות כרגע זה מוגזם. יש לי הרבה להבין עליה ועל הכוחות שלה לפני שאתחיל לסכן את עצמי.