הרשומות של ליאו - פרק 6

25 במרץ. צהריים.

אוקיי, זה היה מלחיץ וחשוב שזה יתועד.

שום דבר לא הכין אותי למה שקרה אתמול. ומאז רק התרוצצתי ולא היה לי זמן לכתוב. עכשיו שאני ברכבת בחזרה הביתה, אני יכול לסדר לי בראש את האירועים לפי הגיון ולנסות להבין מה לעזאזל הלך בבית היתומים.

דבר ראשון – גם על דברים קטנים צריך להודות, ולסולדד לא היו טענות בבוקר. "קמת" בבוקר והמטומטמת לא התפוצצה עלייך? כל השאר בונוס. חוץ מכמה מבטי חשד מצדה, לא זכיתי לתגובה קרירה. ונראה לי אפילו שאחרי הלילה ההוא הילדים די מחבבים אותי. וזה לא צירוף מקרים, הייתי פאקינג נחמד. כי אני יכול (וכמובן, כי אני רוצה אותם בסביבה אם שדים יתקרבו אליי).

אחרי הפגישה עם דאסטין (הוא עושה רושם של מעוניין, אבל עדיין לא סגור על עצמו. אני נותן לו קצת אוויר וחוזר אליו עוד שבועיים) עשיתי סיבוב לראות מה חדש במתחם של הטורנירים, קרוב לקניון המרכזי באי. פגשתי כמה מהמתחרים שלי מהתחרות האחרונה. נחמד לראות שמזהים אותך גם אחרי פעם אחת. אם זה ימשיך ככה, אני אשיג לעצמי שם של אומן באסטרטגיות, שזה מעולה מכל כיוון שאני יכול לחשוב עליו. אבל זה בצד. לא היו טורנירים, ולא היה טעם לשבת ולקשקש כמו חבורת זקנות. חזרתי לבית היתומים, בהמון כוונה לשבת ולתכנן במחשב את ההרחבה של חדרי המגורים במפעל. כל אנשי הנייבי היו בעד שיפוץ כשהעליתי את ההצעה. הם לא יוזמים במיוחד, החבר'ה האלה. 3 שנים והם אפילו לא ביקשו העלאה. הכול מגיע מהכיוון שלי. מדי פעם אני נזכר כמה שהם היו יכולים להיות מעולים בתור חיילים, אם הייתי הולך לעשות איזו הפיכה.

אני לא יכול להכחיש שהמחשבה עברה לי בראש. אולי פעמיים. או שלוש. או יותר. ברצינות, לו הייתי טיפוס פחות נחמד ורך לב, הייתי עשוי לרתום את הכוח שלהם לטובת השתלטות עוינת וקלילה על לפחות 3 ערים בלוקה עוד לפני ארוחת הצהריים.

טוב שהם לא קוראים את זה. זו אחת הנקודות היותר רגישות של הנייבי, בגלל ההיסטוריה של מרד האבות שלהם וההגליה שלה זכו מצד כל שאר האנושות אחר כך.

בכל מקרה, באמת התכוונתי לעבוד על ענייני השיפוץ כשנכנסתי, ואז מקס עצר אותי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליהם לארוחת ערב. הוא לא הבין איך אני משכיר חדר אצל סולדד בלי לאכול אתם. אמרתי לו שהוא יכול לשאול אותה, אבל זה לא ניער אותו, אז נגררתי אחריו. כל המחזה הזה של 10-15 ילדים מסביב לשולחן וסולדד בראש, מחלקת לכל אחד את המנה שלו, ממש לא עורר בי איזו אמפתיה נסתרת. אני חייב לציין שזה אפילו היה מחליא. כבר אמרתי שאני לא מאמין ביפות-נפש שחושבות שהן לבד יבואו ויתקנו את העולם. הייתי מתקן לה קודם את המוח. מה שכן, אחרי שסיימתי להעמיד פנים שאני אוכל (לאוכל אנושי יש טעם של חול. איזה ייאוש.), ובאתי לצאת, מטבע המזל שלי הצליח להחליק את דרכו כל הדרך לחדר האחורי של המטבח. זאת מן גומחה של חדר מאחורי המטבח עצמו, עם מדיח ומייבש כביסה ומכונות כביסה וכל הדברים חסרי התועלת האחרים. אני לא טיפוס של אמונות תפלות, אבל המטבע הזה במקרה היה הדבר היחיד שהיה לי באותו ערב, כשהגחתי מחדש לעולם. הוא היה בכף היד שלי ולא בכיסים – אולי בגלל זה לא נעלם. ועד שאני לא מוצא את הזהות שלי, אני לא עוזב אותו. אז כמובן שנכנסתי לשם. למזלי הרע, כבר הייתה שם מישהי. הבחורה המבולבלת מאתמול. היא עמדה ליד המדיח עם הכלים, ושמה לב למטבע שהסתובב במעגלים חינניים קרוב לרגל שלה. ניגשתי לקחת אותו וגיליתי שעשיתי טעות רצינית. גם היא התכופפה להרים אותו ויצא שהידיים שלנו התנגשו. לא, אני עדין מדי. מה שהלך שם יותר דמה לפיצוץ קטן. אני לא יודע איך או למה, אבל ברגע הבא מצאתי את עצמי מתעופף כמו בורג באוויר. נחתתי ישר על שורת המדפים שבקיר הנגדי. אני יודע שאני אמור להרגיש את זה פחות אבל זה ממש כאב! התרוממתי בקושי, מוכן לרצוח מישהו. בעיקר אותה. מה היא ירתה עליי?! זה מה שעבר לי בראש בשנייה הראשונה. ואז קלטתי שגם היא על הרצפה, כולה מבוהלת כמו איזה עכברון קטן. היא התגלגלה כל הדרך מאחורי המדיח והכלים התפזרו סביבה. היא התיישבה בקושי, בוהה בי במבט מיוסר.

''מה עשית עכשיו?!''

''ההילה שלך.'' היא גנחה. ''זה בגלל ההילה שלך. למה יש לך הילה שחורה? רק לאנשים רעים יש... כזאת הילה.'' היא בהתה בי באימה צרופה, אני נשבע, ואולי היא הבינה מה אני עומד לעשות, כי היא פלטה צווחה ברגע שכיביתי במשיכה את המתג של האור. לא איפשרתי לה לברוח – צללתי ישר לעברה, לוכד את צווארה בין אצבעותיי. היא אולי לא הייתה מאמינה, אבל פחדתי, לא פחות ממנה. פחד מוות.

''איך את יכולה לראות את זה? אה?!'' לחשתי לה באוזן. רק במזל אף אחד לא שמע את הנפילה. רק במזל היינו לבד שם. ''מה את יודעת? מי את? מי שלח אותך?!''

''אני לא יודעת.'' היא התאמצה לנשום. ''רק מרגישה. תן לי לנשום,'' התחננה, אבל לא רציתי להקשיב. היא הייתה בפאניקה. ''אל תיגע בי! אני יודעת שאתה לא אנושי אבל לא אמרתי כלום לאף אחד, אני נשבעת!'' אצבעותיי התחפרו בעור סביב הצוואר שלה. אני חייב להרוג אותה – המחשבה טסה לי במוח – זה מסוכן מדי. אם היא תדבר, כולם יידעו. זה המשיך להתנגן לי כמו מנטרה בראש לכמה שניות, ואז היא התעשתה והקרינה אור מסנוור שהדף אותי אחורה בעוצמה. נחתתי על ערימה של מגבות. בתוך שניות הייתי שוב על הרגליים, בדרך אליה. הפעם בכוונה ברורה להרוג אותה. היא הייתה מבוהלת כל כך שתוך שנייה האור חזר. הוא לבש צורה כדורית עגולה שנכרכה במרחק מן הגוף שלה. לא יכולתי להתקרב. שיט, חשבתי. אני גמור. מי זאת? איך לא ראיתי את זה מגיע? אבל לפני שגלשתי לעוד תיאוריות מופרכות על שליחים שאמורים להיפטר ממני, לקחתי את עצמי בידיים. זה לא הולך כמו שאתה מתכנן. בוא ננסה גישה אחרת, אוקיי ליאו?

אז התרחקתי ושילבתי ידיים וחיכיתי שהיא תירגע. זה לקח זמן. היא לא השתחררה מהפחד ממני גם כשההילה שלה נמוגה לגמרי. אני חייב לומר, עוד לא ראיתי בת אדם עם הילה. לא שחורה ולא בהירה. אני יודע שאני מסתובב עם אחת סביבי. היא נמצאת בקווי המתאר שלי. שחורה ואפלה; אין מנוס מזה. אני מרגיש אותה סביבי ורואה אותה כשאני מסתכל במראה. אבל לא ראיתי את שלה קודם. זה מאוד מוזר, הרהרתי.

אחרי הרבה זמן, היא התחילה להירגע. דיברתי אליה, רך ככל שיכולתי, שומר על מרחק בטוח כדי שלא תירתע.

''מצטער על זה. הבהלת אותי. מה עשית בדיוק?''

''לא עשיתי שום דבר.''

''אל תנסי לעבוד עליי. רגע אחד נגעת בי וברגע הבא הייתי בצד השני של החדר!''

''א-אני לא יודעת למה זה קרה.''

'אני לא מאמין לך' היה לי על קצה הלשון, אלא שאז קלטתי משהו מוזר. אני דווקא כן. יש לי חוש לקרוא אנשים. היא לא הייתה מסובכת מדי להבנה. מבט אחד רציני יכל להבהיר לי שמדובר בטיפוס הביישן, המבוהל. עכברונת עדינה. היא בהתה בי עם העיניים הגדולות הכחולות שלה, והבנתי שאין מה לאיים. היא לא סוכנת סמויה של חברה מתחרה. היא לא עוקבת אחריי. כל זה היה סתם צירוף מקרים אומלל. אז במקום להמשיך להאשים אותה, אמרתי –''אוקיי. בסדר. אל תפחדי עכשיו, אני רוצה להתקרב אלייך. את מוכנה לדבר איתי? זה קצת מוזר כשאת בצד השני של החדר.'' זה אילץ על השפתיים שלה חיוך קלוש. התקרבתי לאט והדלקתי את האור, נאבק בדחף להוריד את משקפי השמש לכסות על העיניים שלי. היה חשוב שתראה אותן. אסור לי להפחיד אותה.

היא ישבה בלי לזוז. התקרבתי והתיישבתי מולה. ''האור מפריע לעיניים שלך, נכון?'' היא אמרה.

''איך את יודעת?''

''רואים את זה. כשאתה שם את המשקפיים אתה לא צריך למצמץ כל כך הרבה.''

''זה מעניין מאוד. אמ, סליחה –'' חייכתי, ''אני לא מנומס במיוחד היום. אני ליאו.'' הושטתי לה את היד, ואז נזכרתי מה קרה בפעם הקודמת ומשכתי אותה בחזרה. זה גרם לה לפרוץ בצחוק משוחרר.

''אני מצטערת שנבהלתי. גם בפעמים הקודמות. זה היה חזק ממני.'' היא אמרה, במקום להציג את עצמה.

''איך את יודעת – לא, כמה את יודעת עליי?''

''אני לא יודעת.'' חזרה והסבירה בקול צלול, ''זה מה שהרגשתי. הנוכחות שלך. כשנכנסת לכאן בפעם הראשונה.'' היא השפילה את הראש. ''אל תכעס, אבל זה כאילו אתה מסתובב עם ענן גדול סביבך.''

''ההילה שלי לא כזאת גדולה.''

''לא, לא ההילה שלך. משהו... לא טוב.'' היא התכווצה. ''כל החושים שלי אמרו לי לברוח.'' מה אני אגיד? חושים בריאים יש לה, לילדה.

''ומי את, אם אני יכול לשאול? מה השם שלך?''

''יוּרִידִי.'' היא ענתה. איזה שם כבד לנערה. בתשובה לשאלתי השנייה משכה בכתפיה. ''אני כמו כולם.''

''באמת? כי אנשים לא נוטים להתפוצץ כשהם נוגעים בי.''

היא חייכה, במבוכה מבוישת. ''זאת הפעם הראשונה שזה קרה גם לי.''

''זה אפילו יותר מעניין.'' התרוממתי. ''תהיי מוכנה לבוא איתי לחדר שלי, שנדבר על זה בישיבה כמו בני אדם?'' אני חושב שהיא תפסה את האירוניה במילים שלי, אבל מיד השפילה שוב את העיניים, מטלטלת את הראש מצד לצד נמרצות. ''אני חייבת להישאר כאן לסיים עם הכלים.'' הפצרתי בה לבוא ברגע שתסיים, אבל זה לקח יותר משציפיתי. חיכיתי בסבלנות שעה, ואז יצאתי מהחדר וגיליתי שסולדד לקחה אותה להתלוות אליה לקניות. אני לא בטוח לפעמים אם האישה הזאת עושה לי בכוונה או שזה סתם מזל גרוע. מטבע המזל, מכל מקום, נושל מהכינוי שלו והורד בדרגה לשכון בתיק העסקים שלי במקום בכיס. שם לפחות הוא לא יגרום לעוד תקריות כאלה.

הנקישה המהוססת הגיעה רק אחרי ארוחת הערב.

היא התנצלה. ''הייתי צריכה לעזור לסולדד. היא עובדת קשה. הבטחתי לה שכל עוד אני גרה כאן, היא יכולה לסמוך על העזרה שלי.''

רמזתי לה לשבת. הייתה לנו שיחה ארוכה לנהל. לבשתי את פרצוף ה''מקסים'' למענה. בת כמה היא בכלל? אוקיי, הפתעה מספר אחת – היא בת 19. הנה משהו שלא היית מנחש לפי המראה שלה. הייתי נותן לה אולי 16. היא חייכה. הרבה אומרים את זה. הפתעה מספר שתיים – היא גרה כאן בערך שבועיים. הגיעה קצת אחרי שחתמתי עם סולדד את ההסכם. לא זכרתי אותה, אבל מסתבר שרשמתי כאן על הפעם הראשונה שנפגשנו. היא הבחורה עם ה''חוויה טראומטית''. אז זהו, מאחורי וילון מספר 3 מחכה ההפתעה הכי גדולה – היא התעוררה מקוֹמה לפני כמה שנים. לא סתם קומה – קומה של 10 שנים. משהו מטורף. איך בן אדם מתפקד אחרי דבר כזה?

יש לה חיוך של ילדה קטנה. רואים שהיא לא הייתה פה כמה זמן. עוד לא פגשתי מישהי תמימה כל כך. אני מניח שזה ישחק לטובתי בהמשך. היא נראית כמו אחת שקל להשפיע עליה. והיי, אני לא פוגע בציפור נפשה העדינה. סתם שואל שאלות.

''סיפרתי לך הרבה על עצמי,'' היא מודה בסוף. השעון כבר מראה חצות. אני נזכר בקללה שמחכה לי בחוץ, מאחורי חלונות נעולים, ונשטף לרגע חוסר אונים. אז אני מסתכל עליה שוב. ''מה איתך?'' היא שואלת. ''מה אתה?''

זהו זה, שאלת מיליון הדולר. לספר לה? נו, אני חושב. זה יהיה מגוחך להעמיד פנים שאני נורמאלי. בעיקר כשהיא מסוגלת להרגיש את האנרגיה האפלה שלי בצורה כזו מדויקת. ''חצי שד חושך.'' אני מגלה לה, אבל זה לא אומר לה כלום. בטח, לא בדיוק יצא לה להיתקל באחד בחיים הקצרים והמבולבלים שלה. אני אומר לה שיש לה מזל. הם לא טיפוסים שכדאי להיתקל בהם.

אני רואה שהיא עייפה, ואי אפשר להגזים עם השאלות. האם יהיה בטוח מספיק סתם להשאיר את הסוד בידיים שלה?

''אני יכול לבקש ממך משהו?''

היא מהנהנת מיד.

''זה יישמע קצת מוזר, אבל תוכלי לשמור על כל מה שקרה היום בסוד? אני מתכוון – סוד מוחלט. אל תדברי על זה עם סולדד או עם אף אחד אחר, בסדר?'' היא מהנהנת שוב. ''את מבטיחה?''

''אם זה חשוב לך, אני לא אדבר.'' היא אומרת, ושוב – אני לא נוטה לקחת הבטחות כאלה ברצינות. לא עד שאני רואה חתימה בשלושה עותקים. אבל הנערה הזאת – משהו אצלה אחר. היא גלויה ברמה שזה כואב להסתכל. אני מאמין שהיא בצד שלי. ועדיף שזה יהיה נכון. אני לא רוצה להיאלץ לפגוע בה אם היא תפלוט משהו. אחרי הכל, אין לה שום דבר נגדי, ובאמת שאין לי שום דבר רע נגדה. רק שתשמור על שתיקה ואנחנו נהיה בסדר. את כל זה אני חושב בזמן שהיא בוחנת את ההבעה שלי, ולא תופס עד כמה טוב היא מבינה אותה.

''אל תדאג.'' היא מוסיפה. ''אני לא אומר מילה. אתה יכול לסמוך עליי. זאת אומרת, אנחנו רק מדברים, נכון?'' היא עוקבת בדאגה אחרי הבעתי. ''אתה לא הולך לפגוע באף אחד כאן, נכון?''

אה, חמודה. היא דואגת למשפחה החדשה שלה. אוקיי, על זה אפשר לשחק. אני מבטיח לה עם יד על הלב (כלומר, על המקום שבו אמור להיות הלב, שהיא לא ממש יודעת – אבל אין לי) שאני לא הולך לפגוע באף אחד בבית היתומים. בטח לא בה.

היא מכווצת את הגבות ולרגע אני תוהה אם היא יודעת שאני לא לגמרי אומר את האמת בקשר אליה. אפילו אני לא בטוח אם לא ניקלע למצב שבו אצטרך בכל זאת להשתיק אותה לנצח. אבל היא לא אומרת מילה. סולדד מחפשת אותה, וזה הסימן שלנו לומר שלום. שלום שלום באמת. נערה מסתורית. אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב על הרגע שהידיים שלנו נגעו. ככל שאני משחזר, אני לא מבין איך זה קרה. מילא. אני כבר אמצא דרך לשכנע אותה לעשות איתי כמה ניסויים בפעם הבאה שאני חוזר לכאן. העניין הזה יכול להיות מאוד מכוער אם היא תוציא את הסוד החוצה – ומצד שני, אני רואה פה פוטנציאל לבדוק את הכוחות שלי ביחס למישהי עם כוח בעוצמה חזקה לפחות כמוני. זה משהו ששווה לחקור. היא הראשונה שאי פעם הצליחה לנחש שאני לא אנושי, וכמה מדויק עשתה את זה!

בינתיים אני צריך לשכוח מהתקרית. יש לי כמה מדידות לעשות ברגע שאגיע למפעל. וכמה טלפונים לאוֹלי. לא בא לי לבקש ממנו מימון לשום שיפוץ, אבל הוא בכל מקרה חייב לדעת על מה שקורה במפעל. הנאד הנפוח הזה הולך לראות כמה מהר המפעל מתפתח גם כשהוא לא בתמונה. ליאו מנהל את העניינים כאן. אני תמיד הייתי ותמיד אהיה בשליטה במצב. זה המוטו שלי וזו דרך החיים שבחרתי לעצמי. לא משנה מה המחיר, אני אשיג את הדרך שלי. ובלי טובות מאף אחד.