הרשומות של ליאו - פרק 5

23 במרץ. לילה.

או שכן. וואו, אני לא מאמין שנפלתי ככה. המטומטמת הזאת... הנה אני, מגיע בשיא האנרגיות לתחרות, ופתאום היא מתקשרת ומודיעה לי בנונשלנטיות שאין אצלה מקום הערב. ''אז כדאי שתמצא לך סידור אחר.'' היא מאנפפת. שתיחנק.

''לא נראה לי, גברת. את זוכרת שחתמנו על הסכם, נכון?'' אני אומר, ''אולי את מנהלת בית יתומים, אז את לא מבינה איך זה הולך בעולם האמיתי, אבל זאת רחוקה מלהיות בתוכנית כבקשתך. את תפני את החדר הזה הלילה, כי אני מתכוון לבוא.''

''אם אתה רוצה אותו, בוא עכשיו.''

''ושוב-'' אני מתאמץ מאוד לא להתפרץ עליה, ''את לא יכולה לקבוע לי תנאים כאלה.'' אבל את הנזק היא כבר עשתה. כל הרוח יצאה לי מהמפרשים. אני מתרחק מהתור להרשמה לתחרות ומצמיד את הנייד לאוזן. ''לא משנה, חכי, אני מגיע.''

אני מגיע ומגלה שהגברת צריכה ללכת היום ללימודים שלה. הבית נשאר בהשגחה של רופא אחד, מקס. אז מה כואב לה? לטענתה, היא לא רוצה צרות, וקצת חוששת להשאיר אותו אחראי כשאני בסביבה.

''אל תביא לי אורחים הלילה.'' היא מבקשת, אבל בטון ברור של פקודה.

''נראה.''

''מה נראה?''

''אני לא יכול להבטיח משהו כזה. אני כאן לעסקים, לא לבייביסיטר.''

''לא ביקשתי שתתקרב לילדים.''

''ואני ביקשתי שתתני לי מרחב ותנאים מסוימים.'' באותו רגע התחלתי להרהר ברצינות אם עדיף להתחיל לחפש מקום אחר.

סולדד משתתקת. לרגע אני חושד שהיא קולטת מההבעה שלי שאני מתחיל להתחרט. היא סוקרת אותי בריכוז מלא.

''מה?'' אני רוטן. ''אם יש לך משהו שאת מעוניינת לחלוק איתי, ותרי על הטלפתיה ותאמרי אותו כבר.''

היא מדברת בשקט. ''שמעתי שאתה שותף של אוֹלי.''

''אם את מתכוונת לאוליבר לובצק, המנכ''ל המצליח של ''אוֹלי ייבוא-ייצוא פלסטיק איכותי'' אז כן, את יכולה לומר שאנחנו בקשר טוב.''

''אל תתחכם.'' היא מתחממת. מתרגזת מהר, הבחורה הזאת. ''אתה חושב שאתה חכם גדול, אבל אני מכירה טיפוסים כמוך, הרבה יותר מדי טוב. מה שם המשפחה שלך? לא לובצק? מה אתם, אחים או משהו כזה?''

''למה? אנחנו נראים כמו אחים?'' איך היא מגיעה למסקנות מעוותות כאלה? אוֹלי, כולו רוסי בהיר וגבוה ואני- עם החזות הצפון-אפריקאית משהו – מאותה אימא? מה היא פסיכית?

היא מתעלמת מההערה שלי. ''מסתובבות עליו כל מיני אגדות כאן.''

''את יודעת מה? אני לא נכנס לוויכוח הזה. בואי נסכם שאם אני אביא אותו לכאן-'' אולי בגלגול הבא. אה, סליחה, לא. בגלגול הבא יהיה לי מספיק כסף לקנות 5 בתי יתומים משלי- ''את יכולה להגיד מה שתרצי. תגישי נגדי תלונה. תתבעי אותי. מה שיבוא לך.'' יש לי לפחות שם אחד של שוטר שישמח לעזור לך.

''גם עליך מסתובבות כמה שמועות.'' היא פתאום אומרת.

זה מעניין. ''כמו מה?'' אסטרטג מעולה? חריף? משכנע? חתיך מקסים ומסתורי? הו, לא ולא. משום מקום היא שולפת ''כמו שיש לך תיק במשטרה על הטרדה מינית.''

או, יופי. אז על זה היא בנתה את כל הסנסציה.

''אל תאמיני לכל מה שאת שומעת.'' בעצם, זה היה מקרה מגוחך.

''אני בטח מאמינה למשטרה יותר מאשר לך, ליאו.'' היא אומרת, ואני, מכוחו של הרגל, חושב על אֵלְדַן. יש סיכוי שהיא מכירה אותו. לא גדול, אבל קיים. כמובן, כשהוא אמר שהוא מאמין למשטרה יותר, הוא נשמע הרבה יותר משכנע והרבה פחות מעצבן מהקרפדה הזאת.

''היא הייתה אובססיבית בגלל שעזבתי אותה. התיק נסגר אחרי שבוע, ואם היית בודקת מספיק טוב היית רואה את זה מההתחלה.'' ויצאנו בסך הכול שבועיים! היא הייתה שחקנית לא רעה. מזייפת בכי כמו כלום. בטח שהשוטרים האמינו לה. מי לא יאמין? היא איימה עליי שאם אני עוזב אותה, היא תכניס אותי לכלא. למה כל פעם זה נגמר באיומי כלא? אין לאנשים פתרונות יותר יצירתיים בשבילי? במיוחד לנשים. באמת, אני הרבה יותר מעריך בחורות שמאיימות עליי באזיקים כשאנחנו במיטה מאשר בחורות שאחרי שתי פגישות מערבות את המשטרה.

וכן, ברור שכבר הספקתי להתחרט שלא שכבנו. לפחות היא לא הייתה פותחת את הפה יותר.

''אני בטוחה שזה רק בגלל שהאמת יצאה לאור.'' סולדד מלגלגת, אבל היא נראית פחות מתוחה. לפחות אני יודע שאני עדיין יכול להישמע משכנע. הביטחון שלי גורם לה לסגת קצת מהעמדות הנוקשות שלה. רואים את זה בשפת הגוף שלה. אין לה במה להאשים אותי. התיק הזה, דווקא הכי טיפשי מבין השלושה שאי פעם פתחו לי, נסגר מהר ובקלות.

איזה מזל שהיא לא גרה במחוז הצפוני. שם יש להם משהו יותר כבד עליי.

שניים, בעצם. תודות לאלדן.

רק להיזכר בזה מרתיח אותי.

בסוף נשארתי לסידורים בחדר. בצהריים נכנסו כל מיני זאטוטים לבית, והעדפתי לצאת החוצה ולנסות ליהנות ממה שנשאר מהיום הארור הזה. הלכתי לפגוש את מר צ'רגוסי – הוא משקיע חדש שמאוד מתעניין בייבוא של בדיל לאי. הוא כבר הזמין כמה טונות כדי לנסות אותן בתעשייה שלו. יש מצב להתפתחויות בכיוון שלו, אם הוא יביא עוד חברים בפעם הבאה שנשחק פוקר. הוא היה המום כשכיסחתי אותו פעמיים עם פול האוס, פעם אחת בסטרייט פלאש ופעם אחת אפילו שלפתי לו רויאל פלאש. אדיר. ההבעה שלו הייתה פשוט מדהימה! הוא הזהיר אותי שלא אעז לדלג על ביקור אצלו כל פעם שאני קופץ לאי.

התעכבתי אצלו די הרבה, אבל התחפפתי חצי שעה לפני הארוחה. אם תפסתי את האישיות שלו כמו שאני חושב, הוא לא היה נותן לי לעזוב כשהשעה מאוחרת, ו-וואלה, לא הייתי במצב רוח לשינוי צורה באדיבות הכוחות האפלים שמעבר, תודה.

האמת שגם שאר הערב עבר נחמד. כשנכנסתי לבית, הילדים שיחקו בסלון, ואחת מהם ניגשה אליי בשאלות. בדרך כלל שאלות זהות של ''מי אתה?'' ממש מרגיזות אותי, בתור מי שלא ממש מוצלח בלענות עליהן בשנים האחרונות. אבל היא הייתה קטנה, ולא מזיקה, והייתי במצב רוח טוב, אז הצגתי את עצמי.

''ליאו?'' היא אמרה בקול רם, ועוד כמה ילדים הסתובבו להסתכל עליי. ''קוראים לך ליאו?''

''זה לא השם שלי. זה כינוי.''

''למה אתה צריך כינוי?''

''הוא קורא לעצמו ככה בגלל השותף שלו, אוֹלי.'' בחור גבוה, בלונדיני, נעמד. שמתי לב אליו רק בשנייה שהוא דיבר. הוא התקדם לעברי, מושיט יד ללחיצה. ''אוֹלי-ליאוֹ, אתה לא הולך לומר לי שזה בטעות, נכון?'' הוא מחייך, וגם אני. לא רע.

''תפסת אותי.''

''אני אוהב משחקי מילים.'' אנחנו לוחצים ידיים. ''מקס.''

אה, אני חושב. זה מקס שהילדים כל הזמן מזכירים. אוקיי. שתי נקודות לטובת סולדד. הבחור הזה אשכרה אינטיליגנט. וסימפטי. כמה מפתיע.

''אתה אוהב גם משחקים אחרים?''

''על מה חשבת?''

הוא כמו אוֹלי – בעניין של שחמט. למה אני מתחבר תמיד לחנונים האלה? טוב, אין מה להאשים את מקס. הוא רופא. כמה זמן פנוי כבר יש לך כשאתה חייב להתרוצץ בין חדרי ניתוח? אמרתי לו את זה כדי שלא ירגיש רע אחרי שניצחתי אותו פעמיים. מה שאני לא מבין זה איך הוא מוכן לבוא לעזור לסולדד. איזה בזבוז של אנרגיה על פסיכית שעדיין לא יודעת מה היא רוצה מעצמה. אבל אני אשאיר אותו עם הסיבות שלו. להוסיף שמן למדורה ביני ובינה בטח לא יקדם אותי.

נשארנו לדבר אצלו בחדר עד 3 או 4. אחד הלילות הקצרים ביותר שעברו עליי. בן אדם טוב, המקס הזה.

אחר כך הייתי צריך לחצות את המסדרון בקומה השנייה, איפה שהוא ישן (מסתבר שהוא היה אמור לישון אצלי בחדר, ובגלל זה סולדד ניסתה למנוע ממני לבוא). כל המסדרון והקומה הראשונה חשוכים לגמרי. טוב שאני רואה בחושך, אבל זה לא מנע מהנערה המוזרה ההיא להתנגש בי. אמרתי לה שתיזהר, ובהתחלה היא מלמלה משהו כמו ''סליחה, לא ראיתי אותך.'' אבל פתאום היא הסתכלה קדימה, כאילו היא לא רואה אותי בכלל, ונראתה מבועתת. חשבתי שהיא תצרח עוד שנייה, אבל היא הסתובבה וברחה. ממש מקווה שהיא לא תלשין לסולדד. לא בא לי להתעסק ברפש פעמיים ביומיים.

מחר – או היום – אני הולך לפגוש את מר דאסטין. גם הוא בתעשייה כאן באי. יותר בכיוון של ייצור ושיפור אביזרים רפואיים. אני מרגיש שיש לי מזל. אם העסקים יתגלגלו כמו שאני צופה, גם אוֹלי וגם אני נהיה מולטי-מיליונרים בתוך כמה חודשים. החיים יהיו יפים. ואולי אני אמצא על הדרך גם אפשרות ליהנות מהם.