הרשומות של ליאו - פרק 3

21 במרץ. ערב.

שוב ברכבת. הפעם בנסיעה ארוכה. אני חוזר מהאי אָפֵּר. יום מוצלח במיוחד. להופעה שלי יש קשר חשוב להצלחה הזאת. אמרתי לאוֹלי שרושם ראשוני עושה הרבה. זו בדיוק הסיבה שבגללה אני לא שם עניבות. כל החליפות שלי פתוחות. המראה המשוחרר נותן ללקוח תחושה יותר נינוחה. משקפי השמש הורסים את זה, אבל סביב זה אין לי הרבה ברירות. השמש מסנוורת מדי בשבילי. חוץ מזה, עדיף להימנע מרושם לא נעים כשהלקוח ישים לב לצבע ה – אם לומר בעדינות – קצת יותר דופן של העיניים שלי.

המון זמן לא יצא לי להשתתף בטורניר כזה רציני של שחמט. חבל שאוֹלי לא היה שם. הוא היה נהנה. טוב, ייצגתי אותו בכבוד. מקום ראשון, ואני זוקף לפחות חלק מהזכייה הזאת לטובת הניסיון העשיר שלי במשחקים מול אוֹלי. בכל שבת בערב, במקום להסתובב כמו סהרורי מפאב לפאב, הוא מושיב את התחת הרוסי שלו על כיסא ומאתגר אותי לדו קרב. אני בחיים לא אצליח ליהנות משחמט כמו שהוא מסוגל, אבל אולי זה כי אני לא רוסי.

בכל מקרה, מכר של אוֹלי סיפר לי שבאי הזה עורכים תחרויות כמעט כל שבוע. שווה לבוא. והרבה אנשים עם יותר מדי כסף ופחות מדי מה לעשות אתו מסתובבים מסביב, בטוחים שהם מבינים הכל בעסקים. שטח מושלם לציד. דיברתי עם 15 אנשים שונים היום. זה מדהים כמה מבטים אתה מושך ברגע שאתה מנצח משחק. וגם - לא יכול להכחיש, זה כיף. בעיקר אם האלוף כיכב במקום הראשון כבר 5 שנים ברצף. או שקר אחר. ברצינות, מי משקיע את כל הזמן שלו בהתמקדות במשחק אחד? (חוץ מאוֹלי,שבכל זאת נחשב מופרע בחוגים מסוימים) יש כל כך הרבה אסטרטגיות מעניינות ללמוד, חוקים לפצח וטיפוסים שונים להיתקל בהם. אם אתה מצמצם את עצמך למשחק אחד, אתה מאבד כל כך הרבה.

החלק הפחות סימפטי בכל הסיפור הוא שאני זוכה לבלות את הערבים שלי בבית יתומים. כן, אני אפילו לא צוחק. חשבתי על זה לא מעט ובדקתי כל מיני אופציות, וזו האופציה שתסכן אותי הכי פחות. מהבדיקות שעשיתי, נראה ששדים באופן כללי ושדים טפיליים במיוחד – המעצבנים שנוטים להימשך אליי, בכל אופן – נמנעים מחברתם של ילדים. ילדים הם הקנרית שלי במכרה. הם מבחינים בשדים ומוטרדים מהם הרבה יותר ממבוגרים. בגלל שאני רק חצי (ואולי כי אני שייך לסוג אחר של שדים?), הם לא מסמנים אותי כאחד. אבל אם אני צריך להיות פה בלילות, אני רוצה התרעה על ניסיונות תקיפה אפשריים ולא פחות חשוב – על ניסיונות התנקשות מצד שדים מסוגים אחרים. אני שם לב לשדים האלה כשזה כבר מאוחר מדי. אז בית מלא בילדים, שתמיד יהיו בסביבה, זו הדרך הכי פחות מחשידה שמצאתי לדעת מראש אם שדים באים לחפש אותי. ואני חושש שבמוקדם או במאוחר, זה מה שהם יעשו. מכל מה ששמעתי על שדי צל, אני מאמין שהם יגיעו לצוד אותי. אפילו בעתיד הלא כל כך רחוק. ואני רוצה שהם ייכשלו, עם מינימום חשד מהסביבה כלפיי.

לרוע מזלי, אין פה הרבה בתי יתומים. עוד פחות מהם – בתי יתומים שמוכנים להשכיר חדרים.

ככה יצא שהתגלגלתי לבית היתומים ע"ש מתילדה, שמנוהל ע"י סולדד פלורס. מצד אחד, אני לא יכול להתלונן, היא משכירה לי אותו בסך הכל ב300 אמפירים לסוף שבוע, ואני יכול לבוא בהתרעה קצרה. זה בניגוד לחדר בבית מלון באי. זה פשוט סיוט לנסות למצוא חדרים פנויים, עם כמות האורחים שמגיעים לטורנירים באפר כל השנה.

מצד שני, אני ממש יכול להתלונן, כי סולדד היא לא מהאנשים שנוח או קל לעשות איתם עסקים.

אז היא אולי הודתה שיהיה לה נוח להשכיר לי חדר בבית. וזה בית יתומים, לא איזה מלון חמישה כוכבים. אבל החדר היחיד שראוי לאירוח של אנשי עסקים בכל החורבה הזו הוא הסלון, לא חדר ה"שינה" שלי.

בתור הלקוח היחיד שמכניס לה כסף מהמגורים שם, היא צריכה לפרוש לי שטיח ולומר תודה. זה לא כאילו אי אפשר לסלק את הפרחחים שלה לשחק בחוץ פעם-פעמיים בסופ"ש, כשבאים אליי אנשים לפגישות.

יש דברים שאני מוכרח למחול עליהם, מסתבר. וכנראה שבכל פעם שאני אגיע לעסקים שם (שזה, בקרוב- הרבה מאוד), אני אצטרך לגלות רגישות לדינמיקה העדינה של המקום. בעיקר כי זה הסידור הכי סביר כרגע (וגם, אני מודה, יכול לבנות לי תדמית לא רעה). לחדר שלי, שנמצא במקום צדדי בקומה הראשונה, אף אחד לא ניגש. אלמלא האופי המחורבן של סולדד, הייתי יכול אפילו לחבב את המקום. הוא לא רועש כמו שדמיינתי שבית יתומים יהיה. מצד שני, סניורה פלורס היא בבירור חובבנית כשזה מגיע לניהול. וכנראה מחזיקה באיזה תסביך אלוהות קטנטן לכל הפחות. הרבה ילדים עוברים דרך המקום הזה, לפני שהם מוצאים אומנה. גם מאיים אחרים. גם כאלה שהגיעו מרקע אלים או מעוני מחפיר. לפחות ממה שאנשים מספרים. אני גם בטוח שהיא מקושרת למישהו בבית החולים, כי אנשים משם באים מדי פעם לעזור לה במשמרות על הילדים ובשיעורי חינוך לבריאות והגיינה.

אבל סולדד נחמדה רק לילדים. את כל השאר היא מתמרנת במניפולטיביות מהסוג שאני שונא. הסוג שלא מודה שהוא חרא. אז בעולם הוורוד שלה, היא בסדר עם כל פעולה שצריך כדי לקדם את האינטרסים שלה. וכן, צביעות זה דבר שמרתיח אותי.

אבל דבר אחד אני כן יכול לזקוף לזכותה של סולדד – אולי היחיד שמאזן את יתר האישיות הצדקנית והמתנשאת שלה – היא די פרקטית. אפילו בשביל מישהי בת 28.

כשנכנסתי לבית שלה בפעם הראשונה, היא כבר נראתה חשדנית. אבל היא גם התעניינה. בכסף שלי, זאת אומרת. זה לפחות קיצר את התהליך. מהר מאוד הגענו למשרד שלה, והסברתי לה את התנאים.

''אני צריך חדר שאוכל להשתמש בו במשך כמה ימים, כשאני מגיע לכאן לעסקים. אני צריך גישה לחשמל ולאינטרנט, ואפשרות לארח אנשים. אם תוכלי לסדר לי את שלושת אלה, אני חותם עכשיו ומשלם מראש לשלושה חודשים.''

''מה בקשר לארוחות? כביסה? מגבות למקלחת?'' היא צמצמה עיניים בחשדנות. זו הייתה עסקה טובה מדי בשביל לא להיות תרמית. אני יכול להבין אותה.

''אני לא אצטרך שום דבר מאלה. מלבד מה שציינתי – אני דואג לעצמי. המחיר יהיה 300 לשבוע, מה שלדעתי הוגן מספיק בהתחשב בוויתורים האלה.'' הושטתי לה את היד והתאמצתי לחייך. יש לי חושים חדים. ידעתי שהיא צרות מהרגע שנכנסתי. הבעיה היא שאני די אוהב צרות, ולא מסוגל להתאפק כשאני רואה אותן. אז כן, התגריתי באלת המזל שלי שוב.

סולדד לא הרהרה יותר מדי. על זה אני גם חייב לתת לה קרדיט. כשהיא מחליטה משהו – היא הולכת אתו עד הסוף. היא לחצה לי את היד. ''בסדר, ליאו, עשינו עסק. אבל תצטרך להודיע לי מראש כדי שאכין את החדר.''

''סגרנו.'' אמרתי, וקצת הוקל לי. עד אז הייתי חייב להסתמך על נדיבות הלב של חברים של אוֹלי בלילות, וממש לא רציתי להמשיך להיגרר ממאורת רווקים אחת לשנייה. אולי בית יתומים יהיה שינוי מרענן. אחרי הכול – להעיר אותי מהשינה הם לא יכולים.

זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לבית היתומים ע"ש מתילדה, לפני שבועיים וחצי. גם היום קפצתי לומר שלום. בעיקר רציתי לוודא שהחדר באמת במצב טוב. הוא נראה מכובד מספיק, הייתי מעז לומר. אבל ברור שלא ברמה של לארח אנשים שעומדים לחתום איתך עסקאות בשווי מאות אלפים – בשביל זה הייתי חייב את הסלון. הטיפשה הזאת, למה היא חשבה שהתכוונתי כשאמרתי שתאפשר לי לארח אנשים?!

''מי זה היה עכשיו?!'' התפוצצה עליי אחרי שהלקוח הראשון יצא. היא התנהגה כאילו הבאתי איזה טרוריסט למשכן השלווה והאחווה הקדוש שלה.

''לקוח שלי, מן הסתם.'' ניסיתי להישאר מאופק. אתה עומד לבלות אתה הרבה מהזמן שלך כאן, זוכר, ליאו? ''חשבתי שסיכמנו לגבי אורחים.''

''סיכמנו שתכניס אותם לחדר שלך.''

''אף פעם לא אמרתי שאני יכול לארח אותם אצלי בחדר. את לא באמת חושבת שאנשים ייקחו אותי ברצינות אם אכניס אותם לתא הנזירות האפור שבו אני ישן?!'' אמרתי. כן, זה היה השלב שגם אני איבדתי את זה. סולדד זינקה על הרגליים, לוהטת מרוב כעס.

''אם החדרים שלי לא נראים לך, אתה מוזמן להתחפף!''

''כן? ואת אולי מאמינה שיבוא עוד פראייר כמוני שיסכים לשכור חדר בבית התמחוי המסכן שלך?'' עמדתי מולה, אף אל אף – ''אני הייתי חושב פעמיים, כי כמו שזה נראה,אף אחד לא ממש מתלהב לתמוך כלכלית במקום המתפרק הזה. במקומך הייתי תופס את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים, ומנצל את הפוטנציאל העצום לשכנע אנשים לאמץ ילדים''. לאנשים עשירים בדרך כלל חסר מה לעשות עם הכסף. זה הדבר הראשון שהייתי עושה עם ההזדמנות הזו. ואם לא אימוץ, יכול להיות שתרוויח תורם נאה. או לפחות בעל שיוציא לה את המרמור מהמפרשים יגרום לה להפסיק לצעוק עליי כשהיא רואה את הפרצוף שלי.

''אם המחיר זה לתת לפוץ כמוך לישון עם הילדים שלי באותו בית, אני אוותר!'' היא אמרה, והייתי תוקע לה איזה נאום על כמה שהיא צבועה ושטיפוסים כמוה יש כמו זבל, אבל אחת היתומות באה לשאול אותה משהו, ויצאתי לגמרי מפוקוס. סולדד בכלל לא שמה עליי ברגע שהילדה הזאת נכנסה לחדר. בהתעלמות מוחלטת ממני היא ניגשה אליה, כולה חיוכים כאילו לפני שנייה היא לא הוציאה עליי את הגרון. יופי.

''כבר סיימת עם הכביסה, חמודה?'' היא ליטפה לה את הראש, למרות שהן כמעט באותו גובה, וזה נראה מגוחך. הסתובבתי והשתדלתי לקרר את עצמי. אם הייתי יכול לנשום, בטח הייתי לוקח נשימה עמוקה ומזכיר לעצמי שזהו, אין ברירה, אלה הולכים להיות השכנים החדשים שלי. לפחות בינתיים. עד שאשתכנע אם כדאי לקנות פה דירה (וכמה שיותר רחוק מהחורבה הזאת), או לאמץ יתום משלי, אם אמצא ילד מספיק נוח. ככה זה פחות או יותר נגמר, וסולדד לא העלתה את הנושא, אז שמרתי את מה שהיה לי לומר לה לעצמי. אגב, הילדה הזאת בהתה בי בצורה מטרידה. היא נראתה כמעט מבוהלת, וחשבתי שלפחות כדאי לי לשבור את הקרח, אז הורדתי את המשקפיים (דיסטנס לא משפיע טוב על אנשים צעירים) ואמרתי משהו בסגנון – ''היי, אותך אני לא מכיר.'' אבל... היא המשיכה להסתכל עליי כאילו היא מזועזעת, עד שסולדד התערבה והרחיקה אותה. אני תוהה עד עכשיו אם יש צעירים שכן מסוגלים להבחין בהבדל ביני ובין אנשים אמיתיים... זו פעם ראשונה שמישהו הגיב אליי ככה, אז אני נוטה להאמין שלא.

''תלכי למטבח,'' שלחה אותה משם, ''אני תכף אבוא גם.'' ואליי הפנתה מבט מצמית. ''היא עברה חוויה טראומטית לא מזמן, אז כדאי מאוד שתשקול מילים. בעצם,'' המשיכה, קצת נסחפת עם עצמה, ''בוא נסכם שבכלל לא תתקרב לילדים שלי, בסדר? לא תיצור אתם קשר, ואני אדאג שהם לא יבואו להפריע לך. זה יהיה כאילו אתה גר בבית אחר.'' מושלם, חשבתי.

''אני מקווה שתעמדי בהבטחות האלה.''

לא נשארתי לברר מה דעתה. גם ככה הרכבת שלי עמדה לצאת בתוך פחות משעה, ועוד לא ארזתי את הדברים.

רק להיזכר בזה מוריד לי את החשק לחזור לאָפֵּר שוב. אבל אין לי ברירה. המפעל חייב להתפתח, ושם נמצא הכסף האמיתי. 312 העובדים המסורים שלי הולכים לקבל בתים חדשים בקרוב, והכל מהכסף שיגיע משם. אני מקווה שהם יעריכו את ההקרבה שאני עושה כאן בשבילם. לא קל להיות גם מנהל וגם אכפתי.

מזל שהטורנירים ממשיכים. הייתי יכול להתחרפן מהמחשבה שאאלץ לבלות את הזמן שלי בבית היתומים. עם כל הפרחחים המסכנים והילדות המוכות. תודה, לא תודה. יש לי אנשים משלי לדאוג להם.

עכשיו רק נשאר להרים טלפון לאוֹלי ולספר לו איפה אני הולך לבלות את הלילות שלי באי הזה. אבל לא ממש מתחשק לי לשמוע את המניאק הזה צוחק עליי ורומז שאני צריך להשכיב את המנהלת. עם כמה שאני רוצה להרוג אותה כרגע, זה לא רעיון טוב.

ובכל מקרה, מה אני לחוץ, אני בבית תוך שעתיים.

הנייד שלי מצפצף. זאת פלאשט. לא מתאים לה להשאיר לי מסרונים, אבל היא כנראה ממהרת. המסרון שלה קצר ותמציתי, ועדיין קיטשי להחריד. ''מחר אני באה לבקר, מותק, אז אל תיעלם לשום מקום. הבטחת לי משחק חוזר. יום אביב ראשון שמח!''

וואו. בשביל מישהי שמתעסקת כל החיים בחומרי נפץ, יש לה הודעות ממש רומנטיות. זה היה יכול להיות כמעט מחמיא. זאת אומרת, אם היא לא הייתה לסבית והכל.

היום הראשון של האביב, הא?

טוב, אני מקווה שגם האביב שלי יגיע בקרוב.