הרשומות של ליאו - פרק 24

30.7

וואו, לא היה לי שבוע כזה כבר חודשים.

לא רק שהוא התחיל ביזארי – הוא נגמר מדהים. חבל שהזמן ברכבת מוגבל. יכולתי לכתוב יותר על איך פלאשט פרצה אליי למשרד בסערה, הדליקה את הטלויזיה והראתה לי קטע של היחידה המיוחדת לסילוק פצצות. הם השתתפו באיזו פעולה והיא הופיעה שם בתפקיד ראשי בתור מפקדת החוליה. חתיכת יוקרה יש ליחידה הזאת. פלאשט קיבלה עיטור. בשביל גנבת קטנה שבילתה את הילדות שלה ברחוב עם החתולים, זה לא רע בכלל.

ויכולתי להרחיב על הנייבי החולה, שנעלמה לנו שלושה ימים כי היא לא רצתה ללכת למרפאה בגלל פחד טיפשי מזריקות. הקפתי את כל האי בחיפושים אחריה עד שמצאתי אותה. יושבת לה באיזה פינה, קרוב לנוגה. חשבה לברוח ואולי לנסות להתקבל לכת ההזויה שלהן. מצחיקה. הראש שלה לא עבד בהגיון. באמצע היום מצאתי את עצמי עם אישה דמוית כלבה על הכתפיים, רץ בשיא המהירות ומזגזג בגלל לוקה. הכלב המחורבן לא שחרר ממנה. הפך את היום הזה ליום ציד בריצה. וזה לא איזה משחק מחשבה, שאני יכול להתחכם איתו, אז לא יכולתי להתעמת מולו. בגלל שהוא שייך ליצורים הקדומים, הוא חזק מכל דבר שהתמודדתי מולו. כידוע, לכל אי יש שומר, וכל שומר מצטיין ביכולות אחרות. לוקה קיבל כוח ברוטאלי, מהירות אדירה ואת היכולת להתחקות אחרי טרף פוטנציאלי. הפיתרון היחיד בשבילנו היה לברוח – ישר לתוך האפלה.

לא ששם פחות מסוכן לכלבה צעירה עם פצעים פתוחים. השדים הריחו אותה מיד. ראיתי אותם מתקבצים מולנו. נתלים מקירות השמיים כמו וילונות. הם הריחו דם ובאו לקחת את השלל. נראה לי שהם מתחילים לקלוט שיש ביניהם מישהו שכל הזמן מכניס בשר טרי לעולם שלהם. הם טיפטפו ריר על הקרקע המעוותת ככל שהתקדמו, גולשים חרישית לכיוון הנייבי הפצועה.

איימתי עליהם. לחששתי כלפיהם בתקיפות שישמרו מרחק, אבל לא היה עם מי לדבר. שדי צללים רעבים, לא מעניין אותם כלום. יצאתי מהאפלה במקטע הראשון שיכולתי. את שאר הדרך הלכתי בזהירות, מקפיד לעצור כל כמה דקות ולהתרכז בחושים שלי. אם הכלב הארור יתקרב, אני אדע.

אני לא מפחד מלוקה. אי אפשר להרוג מה שכבר לא חי. אבל הבחורה... לא הייתה ברירה. כשהגענו למפעל, כבר הייתי מותש. לפחות היא השתכנעה להיכנס למרפאה.

יום אחרי זה נסעתי לפגישה באיסטניס. כנראה בקשר לייבוא בדיל. לא זוכר, הייתי עצבני מדי. שלוש שעות מעבר דרך הצללים וכלי תחבורה גרועים יותר בשביל פגישת בוקר ועד שאני מגיע, הלקוח מתחיל להתקפל ולמלמל תירוצים.

במאמץ עילאי הוצאתי ממנו מה כואב לו. זה היה צ'רגוסי, משאיר עקבות באזורים פוטנציאליים. הפיץ עליי שמועות. הבחור הזה לא נח, לעזאזל! לאחרונה, כל מקום שאני מבקר, אני שומע שהוא הסתובב בו קודם. לפעמים אני חושד שהוא עוקב אחרי. אי אפשר להרפות כבר מהעסק הכושל שלו? מה אני צריך לעשות?לשלוח לו פרחים ושוקולד?!

אני יודע שאם אני לא עושה צעד, הוא ימשיך עד שימצא נקודה רגישה סביב העסק שלי וירסק אותה. כדי לא לתת לזה לקרות, אני צריך להקדים במהלך משלי. אני חושב שעדיף יהיה לתת לו לדעת שאני בצד שלו. שלא ייקח את זה אישית. שרציתי לעזור לו. כל הקשקושים מלאי ההשראה שהתכוונתי לומר לו אז.

סופו של דבר היה שהצלחתי, מן הסתם, לשכנע את הלקוח הזה להתחיל איתי עסקים, אבל על אש קטנה. לא עסקה שלרוב הייתי עושה בשבילה את המרחק לאיסטניס, אבל עשיתי לימונדה מהלימונים.

בנקודה הזו באמת מיציתי את ההרפתקאות לשבוע הזה.

חשבתי שלפחות כמה ימים מעכשיו יהיו רגועים יותר.

אז חשבתי.

למחרת נסעתי לאפּר. לשם שינוי נהגתי. אולי נתן לי הערה חשובה לגבי הרושם שעושים אנשים במכוניות יפות על לקוחות פוטנציאליים, אז קניתי איזה צעצוע לפני שבועיים, ואני בודק אותו בנסיעות באפר.

כנראה שדאגתי בגלל צ'רגוסי. בטוח לא הייתי בפוקוס. עובדה שלא ראיתי את המכונית שיצאה מדרך העפר. זה נגמר רע. התנגשות חזיתית בשבילי. הוא בקושי נשרט. לא שראיתי הרבה ממה שקרה בצד שלו, אני רק מנחש. כשהתעשתתי, הרכב כבר היה מעוך, פונה כלפי השמש המסנוורת, ואני בתוכו, כמו פיתה בין המושב הקדמי וההגה. ידית ההילוכים חדרה לי ישר דרך הבטן. הכאב היה מבחיל והמשיך להתפשט. הדבר היחיד שהיה לי בכיסים היה פלאפון. לא יודע על מה חשבתי כשחייגתי את המספר של המעון. ידעתי שמקס היה במשמרת. ידעתי שאני מדמם למוות. ידעתי שאף בן אדם לא יכול לרפא אותי. בטח היה צל בסביבה שהייתי יכול לגרור את עצמי אליו אם הייתי מחפש, אם הייתי מתפתל מספיק או מסובב בכוח את הרכב. אבל זה דרש תמרון ושיקול דעת שבבירור לא היו לי באותו רגע. איך שלא יהיה, כשאחד הילדים ענה, ביקשתי את יורידי, אבל אז ההכרה שלי התחילה להידפק ממש וגם כשהיא ענתה לא הבנתי מה היא אומרת.

אני יודע מה אני אמרתי – אמרתי איפה אני נמצא. אמרתי שאני מצטער. בטח נמעך לי המוח ביחד עם המכונית. למה אמרתי את זה?

בכל מקרה, לא זכרתי איך הפלאפון נפל לי מהיד או כשהרימו אותי או כל דבר אחר שהיה אחרי זה. כשחזרתי לעצמי הכל היה חשוך. העולם האפל, חשבתי מיד, אבל לא. זה היה חדר בבית חולים. חדר מוחשך, בסך הכל. עברו כמה שעות. הגוף שלי היה עדיין בהלם, אבל הוא תיפקד. יכולתי ללכת בלי להרגיש כאב, אבל מקס לא אהב את הרעיון. הוא הכריח אותי לשכב. הוא אשכרה היה צריך פנס כדי לגשש את הדרך אליי בחושך של החדר הזה. היה מגוחך לגלות אותו, בחלוק רופאים מהוה ושקיות של שבוע מתחת לעיניים, רוכן ליד המיטה שלי ובודק אם אני חי. כלומר, אם התודעה שלי עוד בחתיכה אחת.

''עדיין כואב לך?''

''כמעט שלא.'' התיישבתי, מציית להוראות שלו בעיקר מתוך בלבול. ''איך עשית את זה?''

''יורידי התקשרה.'' הוא התיישב על קצה המיטה. ''ביקשה שאביא אמבולנס ואקח אותך לחדר חשוך. זה באמת מדהים,'' האיר על היד שלי. ''כאילו כלום לא קרה.'' כן, גם אני הופתעתי לגלות שהיא עדיין מחוברת לי לגוף. זכרתי אותה שוחה במפלי דם שחור במורד עמוד השדרה שלי, מחוברת בקושי.

''אבל... לא יכול להיות שזה קרה בזכות החושך.'' הקשיתי. משהו לא הסתדר. ''בדרך כלל לוקח לי ימים שלמים לחזור לעצמי. לא הייתי אמור להתעורר כל כך מהר. בטוח עשית משהו!'' ניקבתי אותו במבט הכי משכנע שלי. שכחתי שהוא לא רואה אותי כזה טוב.

הוא בהה קדימה בשתיקה. קימט את המצח. נראה שהוא מתלבט. בסוף הוא אמר, ''זה לא הייתי אני.''

אוקיי, אז מסתבר שיש ניסים. לא, תיקון – מסתבר שיש יורידי. אני, עם כישרון של נהג מרוצים, איבדתי כמובן את ההכרה. החמצתי את המופע העיקרי שבו השחקנית הראשית באה לסולדד, כולה דמעות, מתחננת שתעזור לה למצוא אותי כי משהו נורא קרה. ולוקח כמה זמן אבל הן מצליחות, והיא נכנסת קצת לפאניקה אבל מתעשתת מהר מאוד (לפי מה שסולדד סיפרה לו) ולמרות שסולדד האמינה שאני גמור ואין מה להציל, היא עמדה מהצד כמו גולם ונתנה ליורידי לפעול. לא אמרה מילה כשהתקשרה למקס. צייתה כשביקשה ממנה להרחיק סקרנים (הדם שלי עדיין שחור, בכל זאת) ואפילו – מי היה פאקינג מאמין – סתמה את הפה כשהמלאכית הקטנה רכנה לידי ונישקה אותי. אלוהים המתוק שבגן עדן, סוף סוף יש לך מתחרה רציני. היא עזבה את האמונות והשבועות שלה כדי להציל אותי. איך היא בכלל ידעה שזה יעבוד? בחיים לא ניסינו משהו כזה קודם (מסיבות ברורות...) וחוץ מזה, עד עכשיו כל הניסויים הוכיחו בדיוק את ההפך – שהיא הייתה אמורה להרוג אותי. האור בחוץ היה מלא. אני הייתי חלש. נגיעה אחת ממנה הייתה אמורה לגמור אותי במקום. במקום זה, הייתה לנשיקה הזו אפקט של בטרייה נטענת! ארבע שעות אחר כך – ואני כבר מתפקד. תשוש ומצולק, אבל חי. בהכרה מלאה. ובלי כאבים.

עמוד השדרה שלי הצטרף כבר באותו לילה למועדון המעריצים שלה.

אבל זה – כמו שהסברתי לסולדד (שעשתה את המעשה הטוב השנתי שלה ובאה לבקר אותי), כשאני מלבה לעצמי את הפנטזיות בלי בושה – לא נבע רק מהרצון להציל אותי. מי שניסתה את ליאו פעם אחת תמיד תחזור לעוד. ולסיבוב הבא אני מחכה בקוצר רוח. רק תזמי את הצעד, יורידי, כי בקרוב אני אאבד את הסבלנות ואעשה אותו בעצמי. מה חשבת לעצמך? שאני אדיש אלייך? אני היצור הכי מיני ברדיוס של עשרות קילומטרים!

ולצערי הרב, היצור המיני שאני לא יכול להרשות לעצמו לחלום עלייך. זה רק יחמיר את המצב, כי אם נשכב, אני עדיין עלול להרוג אותך. אולי בעיקר אותך, מלאכית שברירית שכמותך. אולי פעם אסביר לך למה כששדים גומרים, זה מסוכן פי אלף מאצל בני אדם.

כן, בטח. בחלומות שלי. קודם אני צריך להסביר לך מה זה סקס בכלל ו... הנה אני שוב מתחיל. כותב ביומן המסע הזה כאילו שאני מדבר אליה, וכשאתה מגיע לדיבורים על סקס עם עצמך, אתה יודע שהמצב רע.

אני לוקח נשימה עמוקה. מנסה לנקות את הראש. זה לא כאילו היא באה לבקר אותי, אגב. היא השביעה את סולדד לא לספר לי כלום, אבל מקס כבר סיפר. היא ידעה שאם היא תבוא, אני לא אעזוב אותה במנוחה. אז היא לא העזה להתקרב גם למחרת. עד ששיחררו אותי. אפילו לא לקחה משמרת בבית החולים מחשש שתיתקל בי. אבל כשבאתי למעון לא היה לה איפה להתחבא. אז היא תכננה מראש לצאת החוצה. התכוונה להיעלם קצת. אולי, בטעות, אני אשכח ממנה. אולי, בטעות, אני לא אנסה למצוא אותה. היא באמת צריכה לתת לי יותר קרדיט. מצאתי אותה בתוך חצי שעה, במתחם האחורי בבית הספר. על נדנדה ישנה מעץ, עם הרגליים בחול. היא דיברה עם נורטון. נראתה עצובה.

כשהתקרבתי שניהם קמו. ראו עליה שהיא לא מוכנה לעמוד מולי. נורטון התנהג כמו איזה אביר מחורבן שמתנדב להילחם במפלצת ונעמד בינינו.

''זוז.'' סיננתי.

''היינו באמצע שיחה, אם לא אכפת לך.'' הוא אינפף, אבל הרגליים שלו רעדו. ברור שהוא יפחד. אני יודע כמה מפחיד אני נראה כשאין לי סבלנות למישהו, והבחור הזה, מה לעשות, עלה לי מזמן כבר על כל העצבים.

''זוז או שאזיז אותך.'' חרקתי שיניים. בשלב הזה הרגליים שלו נראו כמו איטריות. הוא פשוט בדיחה. נמושה של בן אדם. בחור בן כמעט 30, לפחות 10 ס''מ מעליי בגובה, משקשק כמו ילדה קטנה. בטוח התעללו בו בתיכון.

''זה בסדר,'' יורידי אמרה לו בשקט. שמתי לב פתאום כמה אני מודע ליד שלה על הזרוע שלו. וכמה זה משגע אותי. הייתי חותך אותו לשניים, אבל הוא לא הסתכל בכיוון שלי. לקח את הרגליים והלך, זורק איזו הבטחה שהוא יבוא אם היא תקרא לו.

''מצאת לך מאחורי מי להתחבא.'' סיננתי כשנעלם מהאופק.

היא התיישבה על הנדנדה. ''אני לא מתחבאת.'' אבל הראש היה מושפל.

התיישבתי על הנדנדה השנייה, מתאפק לא לומר משהו קיצוני. ''את משקרת. ברור לך שאני יכול לדעת את זה, נכון?''

''לא רציתי שתבין אותי לא נכון.'' מלמלה. לא העזה להסתכל עליי.

''אה, כי בעצם לא נישקת אותי. כי את לא מתחמקת ממני כבר יומיים. כי את לא מרגישה כלפיי כלום.'' הרמתי לה את הסנטר. כן, הנה זה. דמעות. שוב היא בוכה, חשבתי. מה יהיה הסוף? ''אולי אני מגזים, לא יודע, אבל לא זכרתי שאת יוצאת מגדרך ככה כדי להציל אנשים. או שאת מסתובבת ומנשקת גם חולים בבית החולים ככה?"

''די, תעזוב את זה...''

''איך ידעת שזה יעבוד?'' הקשיתי, אבל מיד קלטתי שאין לי סבלנות לשמוע מה יש לה לומר. לא הייתי מעוניין בהסבר המדעי. דחף חזק שלא יכולתי להכיל השתלט עליי. ניסיתי לקרב אותה אליי. לגעת בה בעצמי. רציתי לנשק אותה כל כך שזה כאב.

אבל היא הייתה הגיונית מדי. בתנועה חדה דחפה אותי ממנה. ''אל תאלץ אותי לבחור,'' בכתה. ''בין האמונה שלי ובינך. אל תעשה את זה, אתה תפסיד!''

''באמת, יורידי, שכחת שאני אף פעם לא מפסיד?'' חייכתי, אבל היא הייתה מבוהלת. דחקתי אותה לפינה שם. ובשנייה ההיא הבנתי את זה, והרפיתי קצת. היא התנשפה, הדמעות זרמו ממנה כמו שני נהרות. הרגשתי קצת חסר אונים מולן. לא הבנתי למה היא כל כך בוכה. מה נורא בזה. ''למה את לא מוכנה להודות שאת רוצה אותי?''

היא נענעה בראש. ''כי אתה מחפש משהו שלא קיים. הצלתי אותך כי לא רציתי שתמות. הייתי עושה את זה בשביל כל אחד.''

לא יכולתי לקבל את זה. ''תחזרי על זה.''

היא מחתה את הדמעות והרימה את עיני הספיר שלה. פערה אותן לרווחה. שאסתכל טוב. שלא אתבלבל במסר שהיא מנסה להעביר. בכוונה הטהורה שלה. ''הייתי עושה את זה בשביל כל אחד. לאף אחד לא מגיע למות ככה.'' אמרה, בקול שעוד קצת נעכר מהבכי, ''ידעתי שזה עלול להרוס הכל, אבל פחדתי שתמות.'' ואני מסתכל עליה, מנסה להפעיל את כל היכולת שלי לקרוא אותה טוב כמו שאני יודע. קולט שככל שאני מסתכל, אני לא מצליח להתרכז כי דעתי מוסחת מהמחשבה הבוערת על כמה שהיא קרובה כל כך ואסורה כל כך.

ומבין, לאט, שזה לא משנה מה האמת.

היא לא רוצה. ואני לא אכריח אותה.

זה גם מה שאמרתי לה. ראיתי שהוקל לה. ברור, היא לא צריכה להתמודד עם התשוקה הבלתי נסבלת הזאת. מפחיד אותי לנסות להבין את הממדים שלה. אני יודע שהיא צדקה. שזה עלול להרוס הכל. יכול להיות מצב שאני לא אוכל לשבת לידה יותר. יכול להיות שזו הפעם האחרונה שנוכל לדבר כמו שדיברנו. אני לא יודע אם אצליח לרסן את עצמי שוב לידה, וברור שאם אני רוצה לנסות, אני חייב להתפרק קצת. למצוא מישהי – כל אחת – ולמצות את הבערה הזאת עד שלא יבוא לי יותר.

אבל שם, בין הנדנדות, הבטחתי לה שאכבד את הבקשה שלה.

חזרנו למעון בלי לדבר יותר מדי. לא נגעתי בה ולא הסתכלתי עליה כשהתפצלנו – היא לכביסה ולארוחת סוף השבוע ואני לחדר שלי. כאילו הכל רגיל.

חמקתי דרך הצללים אחרי זה ועשיתי מה שעשיתי. אחרי ארבע בנות, הבערה שככה. הרשיתי לעצמי להתגנב חזרה דרך צללי החדר שלי. עשיתי אמבטיית קרח כדי להתקרר אפילו יותר, והחזרתי לעצמי חלקית את השפיות.

בשבת בבוקר, כשהייתה עם הילדים בסלון, התיישבתי שם, מעמיד פנים שאין לי מה לעשות. איתגרתי אותם למשחקים קלילים, הצחקתי אותם עם חיקויים ווידאתי שהאווירה סביבנו נשארת נינוחה. סולדד עצרה להחמיא לי שאני צריך להיות שחקן. אפס התנגדות לסיטואציה. יכול להיות שמשהו באמת התרכך אצלה מאז הנשף, ומאז שיורידי חשפה בפניה את הסוד שלי.

בדקתי כמה יורידי רגועה לאורך הבוקר הזה. כשהרגשתי שהאווירה מספיק נעימה, גנבתי אותה לשיחה פרטית. גיליתי למרבה המזל שההשפעה של המשיכה שככה מספיק ככה שיכולתי לדבר איתה, כל עוד לא הסתכלתי ישירות עליה. לעיניים שלה עדיין יש אפקט שמצית בתוכי משהו עוצמתי. כאילו הנשיקה שיחררה משהו מהאני האמיתי שלי. החלק האנושי שבי זועק לדבר איתה. להביט בעיניים האלה. לומר לה את כל האמת. הוא הרבה יותר אלים עכשיו, אבל השד לא מתרגש. אסור לאבד שליטה, אני מזכיר לעצמי, ומפנה את השיחה בינינו לדברים יומיומיים להחריד. שום דבר על התקרית של אתמול. כלום על התאונה. אין חקירה של הכוחות. היום אני צריך שתחזור לבטוח בי. בלי תקריות, מכל סוג שהוא.

חצי שעה אחר כך, אני מרים את הראש מהברך שלה וקולט שנרדמתי תוך כדי שדיברנו.

אני! נרדמתי! מה לעזאזל?!

''בוקר טוב.'' מלמטה למעלה היא נראתה יותר נבוכה. התרוממתי, משפשף את הראש. מנסה לעכל שאחרי שנים של לילות לבנים, אני מסוגל לישון.

''כמה זמן ישנתי?''

היא הציצה בשעון על הקיר. ''עשר דקות, אולי.'' ואליי הסתכלה בפליאה, ''התפלאתי. חשבתי שאתה –''

''אף פעם לא ישן. נכון.'' השלמתי, מתחיל להבין שיותר ממשהו אחד השתנה. אולי הגוף שלי עובר שינוי כללי. זה מרגיש טוב, בעצם. רק שלא יכולתי לבדוק את זה. לא היו לי כוחות נפשיים להישאר אתה בחדר לבד. מלמלתי חצי שקר על זה שאני צריך לראות מה קורה במשך השבוע כדי להסיק עוד מסקנות. היא שמחה בשבילי. ביקשה שאתקשר אם אני מצליח שוב לישון.

לא בטוח שלהתקשר אלייך, מלאכית, זה הדבר הנכון לעשות.

אני עוזב את אפר הפעם עם מועקה חדשה בגרון. מילא צ'רגוסי – אם אני מאוהב, זה הכרטיס שלי לאבדון. חור שחור מוחלט. אני אשתגע.

ומזה אפילו היא לא תצליח להציל אותי.