הרשומות של ליאו - פרק 23

23.7

עצבני מדי בשביל כותרות שנונות. כל השבוע הזה הייתי עצבני. קצת קשה להתרכז בשיחה עם המשקיעים הלא סימפטיים ממילא מארן כשחלק אחר במוח שלך תוהה אם מקס כבר הפיץ את השמועות עליך לכל בית החולים. או שסולדד החליטה להתנקם בך ותלתה איזה פוסטר עם כל האמת עליך במרכז המשחקים. לאחרונה, רשימת המתנקמים ארוכה מהממוצע בשבילי וזה לא מוצא חן בעיני. צ'רגוסי עוד התקשר פעמיים מאז הפעם האחרונה שדיברנו. נשמע יותר מדוכדך מפעם לפעם. יכול להיות – אני לא סגור על זה – אבל אם אני קורא נכון את הדינמיקה בין המייבאים ובינו, שיש סיכוי שהוא לא עומד להשיג את הכמויות של החומרים שהוא רוצה באף שלב. יש סיכוי שאני הייתי העסקה הכי טובה שלו – וגם היחידה. וכבר ראיתי איך הוא מתנהג כשהוא מפסיד. הוא מפסידן גרוע. מנימת הקול שלו אפשר להניח שהוא היה שוחט לי את האישה והילדים אם היו לי כאלה. אני חייב להיזהר. בן אדם כזה הוא כמו חבית נפץ. צעד אחד לא נכון ידליק לו את הפתיל. החלטתי להוריד בסביבתו פרופיל.

מהצד השני, דיברתי עם דאסטין מזמן. אישרנו הכל. התוכניות נסגרו וכבר ראיתי כמה דחפורים נוסעים לקצה המערבי של האי. צריך להודות, הבחור נורא אקולוגי. בשביל יזם עשיר ושאפתן, אני מתכוון. הוא תכנן ועיצב את הבניין ככה שכל החומרים המזהמים שיפלוט יועברו ישירות למזבלה הכימית. ממש מחבק עצים. יותר יקר להיות אידיאולוג יפה נפש, אבל התדמית שהוא בונה לעצמו כנראה תשתלם לו בטווח הרחוק. מהלך לא רע.

כשחושבים על זה, כל רעיון נשמע הגיוני אם מספרים אותו נכון. אפילו השטויות שיורידי אומרת, למשל. אם היא אי פעם תלמד לבנות טיעון כמו שצריך.

אגב ילדת הפרחים, עשיתי את החישובים שלי, ולמרות החרדות ממה שהיא עלולה לפלוט, הבנתי שעדיין, עדיף לי להמשיך באסטרטגיה הנוכחית. אני חייב להתקרב אליה. גם אם זה עלול לעלות בסודות שלי, הפוטנציאל לחזור לעצמי קפץ עשרות מונים מאז הערב שהתמודדה בהצלחה עם הקללה שלי.

היא הפיתרון היחיד. אסור לי לאבד אותה. המילים האלה היו מה שהחזיר אותי למעון הפעם. יורידי חששה קצת כשעברתי בדלת בלי להסתכל עליה, אבל לא היו לי כוונות לשחק משחקי אגו. אין בזה שום טעם מולה. אני מעדיף להמשיך לחקור את ההבדלים והדמיון בין הכוחות שלנו, ואני צריך את שיתוף הפעולה המלא שלה.

לפעמים גם ללא ידיעתה.

ביום חמישי ישבתי והעמדתי פנים שאני מקשיב לה. למעשה, בדקתי את יכולות הריכוז שלה. היא יוצאת מריכוז כל כך בקלות לפעמים, שכל מה שאני צריך לעשות זה לירות שאלה כמו ''מה הצבע האהוב עלייך?''

והיא עוצרת. גבות מכווצות. הפה קפוא באמצע המילה. מנסה נואשות להבין את ההקשר. ואני מזדקף, עונה במקומה. ''לבן, נכון? זה חייב להיות לבן.''

היא נוגעת במרפק שמאל, נבוכה. ''ורוד בהיר ולבן, כן. למה? אתה אוהב שחור?''

"זה צבע סולידי.''

''זה לא צבע אמיתי!'' וכבר היא שוכחת מהרצאות על מוסריות ושועטת קדימה, מנסה להוכיח נקודה אחרת לגמרי. ''מקס הסביר לי שכשקרן אור נשברת יש קשת – בתוך הצבע הלבן יש את כל הגוונים, אבל השחור לא קיים. זה הצבע שנמצא כשאין אור.''

''כן?'' אני לא מסתכל עליה. התוכנה המעצבנת של תכנון לוגיסטי נתקעה במסך 3, ואני חצי מתעסק בהזמנות של החברים החדשים מארן וחצי קשוב אליה, ויוצא לי משפט טיפשי בסגנון – ''ומה אם זה הפוך? מה אם השחור מכיל הכל? לא אמרת לי שקודם לבריאת האור היה חושך? לפי התנ''ך המגוחך שלך, שחור הוא הצבע הראשוני.''

''אה...'' היא מבולבלת, אבל לא לאורך זמן. ''אבל לבן זה הצבע של החיים!''

''אם את כל כך אוהבת לבן, למה את לא לובשת אותו?'' התוכנה הדפוקה נסגרה. אני נכנע למגבלות של המחשב הגרוטאה שלי ומכבה אותו. היא כבר ממוקדת מאוד בתשובות שלי. עומדת באמצע החדר, מנסה לעבוד עליי שהיא בטוחה בעצמה.

''אם אני אלבש אותו כל יום, לא תהיה לו משמעות מיוחדת בשבילי. לשחור אין שום משמעות בשבילך, אתה כל הזמן לובש אותו.''

''למה לי ללבוש צבעים שאני לא אוהב?'' על זה אין לה תשובה, ואני גם לא נותן לה זמן לחשוב, כי עולה לי רעיון מבריק. אני גורר אותה למטה לפני שתחשוב להתנגד ומוציא את שולחן הדמקה.

היא יושבת מול העיגולים, מסתכלת עליי במבט שואל. הפעם אני לא מעוניין להסביר מראש. אני מבקש שתשחק. כמו תמיד, היא בלבן, והיא מתחילה.

''אם אני מנצחת תודה שצדקתי?'' היא משתעשעת בשני העיגולים השחורים שהצליחה להשיג בשני מהלכים, אבל אני לא מגיב. לא הפעם. ההבעה שלה משתנה למן משהו מוטרד, ולזה אני מחכה. אנחנו אף פעם לא יושבים אחד מול השנייה בלי לדבר. תמיד יש איזו שיחה ברקע, על כל שטות שהיא. אבל מה יקרה אם לא נגיד מילה?

לא משנה כמה ניסתה לדובב אותי. שתקתי מהרגע שהתחלנו. ומשנייה לשנייה ראו את התוצאות. לא נוח לה. היא מסתכלת עליי כל רגע לבדוק את העיניים שלי.

''מה אתה עושה?'' שאלה, חצי מבוהלת. מסתבר שהשתיקה שלי מלחיצה מאוד. אני לא מענה אותה בשביל הכיף, אבל לצערי, גם לא יכול לספר לה, כי אז קו המחשבה שלי ישתבש. מה שמופלא הוא שרק ככה אני מצליח. אני יכול להתרכז רק בה. אני נוטה לחשוב על עצמי, וגם כשאני מתחרה, זה בלתי נמנע. נכון, אני מתכנן אסטרטגיה, אבל אני מתכנן אותה בהתאם אליי ולמצב על הלוח. לא מעניין אותי מי יושב מולי. וזו – בדיוק זו – הסיבה שתמיד הפסדתי לה. לא לקחתי בחשבון איזה בן אדם היא. לא חשבתי לרגע כמה משקל יש לזה על האסטרטגיה שאני צריך לנקוט. יורידי לא יודעת בדרך קסם מה לעשות, היא קוראת אותי. והיא כל כך טובה בזה כי היא לא חושבת על עצמה, אלא עליי. מה אני אעשה. איך אני אתנהג. כשאני בונה אסטרטגיה, אני מסתמך פחות על האופי של הצד השני. פחות על מה שמטריד את מי שלפניי. ובכל פעם שבניתי מולה משהו, הוא התפרק. חשבתי על עצמי והפסדתי. כדי לקרוא אותה אני צריך שקט, וריכוז. ורצון על להתמקד במישהו שהוא לא אני. אז ברור שבמשחק המלכות ובכל משחק שבא אחריו מאז שהתחלנו לשחק, היא ניצחה. בכולם הייתי מרוכז בעצמי. פשוט עזרתי לה לנצח.

אבל אני האסטרטג פה. ויש לי ניסיון אדיר על פניה. וזה לא שקשה לי לקרוא אותה. אני סתם מתעצל. כמו שתמיד התעצלתי מאז שלקרוא אנשים נעשה קל וכל האנשים נעשו נדושים ומשעממים בעיני.

רק כשהורדתי את האגו והתרכזתי בה, זה קרה. ניצחתי.

''מה... איך?'' היא הייתה כל כך נבוכה כשלקחתי את החייל הלבן האחרון, שנרתעה לאחור.

''זה לא קשה במיוחד, אם אני מפסיק לחשוב על עצמי.'' חייכתי. ואז היא עשתה משהו שהפתיע אותי. היא התקרבה, הרימה לי את משקפי השמש מעל העיניים וחייכה חיוך רחב. ולא הייתי צריך להסביר לה כלום. היא כבר הבינה לבד את כל התיאוריה. על הפנים שלה קראתי שהיא שמחה. מה שמחה? מאושרת. עשיתי לה את היום. מבחינתה, היא החזירה אותי בתשובה. אפשר למות בשקט. ליאו הפסיק להיות אנוכי.

''את יודעת שזה היה רק בשביל המשחק, כן?''

''לא משנה,'' היא טלטלה את הראש, וההילה סביב קווי המתאר שלה בהקה וציירה סביבה קרניים זורחות, מסנוורות. ''אתה מסוגל לעשות את זה. וככל שתתרגל את זה, תהיה בן אדם יותר טוב.'' היא חשבה שהיא עושה לי איזה טובה כשהיא אומרת את זה. האמת שהיא הצליחה לקלקל הכל. לקחתי את המשקפיים וסגרתי את קופסת הדמקה בשתיקה.

''מה קרה?'' שאלה. ההילה נמחקה מיד.

לא ידעתי איך להסביר לה. לא האמנתי שתבין גם אם הייתי מסביר.

''ליאו,'' שלחה יד לכתפי. היא לא נוגעת בי בדרך כלל. האצבעות שלה נסגרו בעדינות על השקע, איפה שאצל בני אדם אמיתיים אפשר לשים את הראש. היא נבהלה מהאדישות שלי. כנראה הרגישה שפתאום הרחיקה אותי שנות אור ממנה. פעמיים בשבועיים. אבל היא לא ויתרה. ''מה קרה? תגיד לי!''

''כלום, את...'' העיניים שלה היו ממסמרות. היא תבעה תגובה. הרגשתי שאני הולך לגרום לה לבכות.

''את ילדה. את לא מצליחה להבין.''

''מה אני לא מצליחה להבין? אותך?''

''לא. אותי את מבינה. זה כל שאר העולם שאת לא תופסת נכון.'' אני חושב שבפעם הראשונה ממש הרגשתי עצב. בשבילה. ''אני מבין שלא הייתה לך ילדות אמיתית. ברור לי שאת מעדיפה להתנהג כמו ילדה. להאמין באנשים, להאמין שהם יהיו טובים אלייך ושאכפת להם מאחרים כמוך.'' חשבתי על האנשים שמכירים אותה בבית החולים. על ההורים שלה. על ההחלטה שלה להתרחק מהמשפחה המפורסמת שלה, לעבוד באיזו עבודה צנועה עד שתשתקם לגמרי. להתרחק מהשמועות והפוליטיקה. אבל לברוח זה קל. ''את עוד מעט בת 20. את לא יכולה להמשיך להעמיד פנים שאת ילדה. אני מכיר בנות בגיל שלך שכבר התחתנו והביאו ילדים משלהן.''

''לך אין ילדים משלך, למרות שאתה מבוגר יותר'' גמגמה. היא ישבה מולי, מחפשת אחיזה לאצבעות שלה. מקום למקם אותן, ככה שתמיד תוכל לברוח. ראיתי את הדמעות. הן היו בדרך החוצה. עוד משפט או שניים והן ייצאו.

יכול להיות שהלב שלה יישבר קודם.

''מן הסתם, אני ממש לא מעוניין בממזרים קטנים עם זנבות ותאוות דם שמתלקחת בחושך. ובניגוד אלייך, אני לא יכול להקים מש –''

''אבל אם היית בן אדם,'' שאלה במהירות, עיניה התמקדו בי, מיואשות. מתחננות שלא אכריח אותה להתמודד. ''אם היית,'' המשיכה, בקול נחלש,''הייתה לך עכשיו משפחה? עם ילדים?''

לפני שהספקתי לענות צלצלו בדלת והיא נמלטה לכניסה. אם היא חושבת שהפחד הזה ייפתר מעצמו אם היא תדחיק אותו, יש לה טעות חמורה. אבל לפחות, חשבתי אז, היא מתחילה להבין מה אני אומר. משהו מתחיל לשקוע להגיון שלה.

היא חזרה רגועה הרבה יותר. ''יש כאן מישהו שאומר שהוא חבר שלך.''

''שו הדה? חבר שלי?'' קמתי, אבל איכשהוא, בתחושת בטן – ידעתי. ניחוש פרוע. לא הספקתי להגיע לכניסה ולטרוק לו את הדלת בפרצוף, כי הנה הוא כבר נכנס, לאט אבל בביטחון. יותר מדי ביטחון למישהו שלא רואה. משקפיים שחורות על העיניים ואותו חיוך עקום מוכר. מי אם לא אלדן. וכל כך לא היה לי כוח לזה. תפסתי אותו בחולצה וגררתי אותו מחוץ למעון.

רק אותו היה חסר לי באמת.

''מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה כאן?'' הייתי מוכן לפרק לו את הראש לשניים, עם החיוך הזה שלו. עומד שם כאילו העולם שייך לו. הוא תפס לי את הידיים – מסתבר שהוא עדיין יכול לראות אותן מקרוב.

''באתי לומר שלום,'' אמר בחום. פתאום קלטתי שהוא לא בא לזרוק עליי האשמות.

בזהירות גישש לאחור עד שמצא נקודה נוחה להישען עליה, על הקיר המתקלף של הבית. ''רציתי לראות אם השמועות נכונות.''

''מה אתה רוצה?'' נבחתי. זה לא ריגש אותו. להפך, נראה כאילו חוסר האונים שלי, עם כמה שניסיתי להסתיר אותו, מהבהב מולו בנורות צבעוניות. ממלא אותו בביטחון. הוא שילב את הידיים.

''למה נבהלת?''

''אל תחמיא לעצמך. שוטרים לא מפחידים אותי. אם נראה לך שאני אתנהג עכשיו כאילו –''

''היי, ליאו,'' קטע אותי, ''אתה מאוהב?''

''מה זה אמור להביע?'' נרתעתי. ''עוד חידות? אתה מנסה לצחוק עליי?''

הוא סימן לא עם הראש. מחושב ורגוע. ''אתה נשמע אחרת. אתה גם עומד אחרת.''

''עברו 3 שנים.''

''נכון.'' הוא לא זז, אבל גם בלי לזוז הרגשתי כאילו הוא מנסה להתקרב אליי. המילים שלו ניסו, בכל אופן. הוא עדיין מצליח, הרהרתי, בדרך על טבעית, להפיג מתח. כמו כשהלכנו מכות. כמו בזמנים שהיה מתאמן בתא. כמו בכל שיחה אחרי שהייתי מתמוסס מהצללים לתוך תא הכלא. עד הפעם האחרונה, כשבגד בי. וככה במקום להמשיך לחשוב מה נראה לאידיוט הזה שהוא בא לכאן וחוקר אותי בלי בושה, התחלתי לתהות כמה הוא מסוגל לראות עכשיו. איפה הוא בכלל גר? מה עבר עליו מאז שעבר לכאן? כרגע זה נשמע מופרך, אני יודע. אני לא העוזרת הסוציאלית שלו ואני לא הפסיכולוג. בכל זאת – זה מה שעניין אותי.

אז פתחתי חקירה נגדית. והוא ענה. בשקט הרגוע שלו. בטון הצנוע, הלא מתלהם. כמו פעם, גם הפעם. האמת היא שהראייה שלו מידרדרת מהר בשנה האחרונה. שהרופאים לא יודעים אם הניתוח כבר יכול לעזור. שהוא ניסה לקחת הלוואה מהבנק אבל בסוף לא אישרו לו.

''אז הייתי מציע שתחזור לעבוד במקום לרדוף אחריי. לא יזיק לך עוד כסף.''

''אל תדאג לי. עם או בלי עיניים, מה שיקר לי כבר שלי.'' הוא הפנה את הראש לכיוון הדלת הנעולה. ''הנערה הזאת,'' אמר, ''היא חברה שלך?''

''לא והיא גם לא תהיה.'' משהו בטון שלו הרגיז אותי. באתי ללכת. לשמוע אותו מקשקש על יורידי כאילו הוא מבין משהו הרתיח אותי, אבל הוא תפס לי את היד.

''תקשיב, מה שהיה לפני שלוש שנים – ''

''תשכח מזה!'' ניסיתי להתרחק ממנו. או שהוא התחזק, או שבאמת הייתי לא החלטי, כי נשארתי במקום. כמו עץ. נשארתי והקשבתי לו כשהתקרב אליי, והנמיך עוד יותר את הקול.

''לא אכפת לי מה דעתך, אתה צריך לשמוע את זה.'' לחש, ורק אז הבחנתי במצוקה בקול שלו. ''כשעברתי לכאן, עבדתי תקופה במקביל לקבוצת אנשים שלא היו שפויים יותר ממאמינים של כת.'' הבל הפה שלו חימם לי את הלחי. ''הם קוראים לעצמם מגיני הסדר, ובעולם מכבדים אותם, אבל הם אנרכיסטים. יש להם צדק משלהם. הם צדים את מי שהם מחליטים שמסוכן לציבור, ולמשטרה אין שום כוח מולם.''

''לא מעניין אותי עם מי עבדת, שחרר – ''

''וכשעבדתי איתם, הייתי צריך לעלות על עקבות של כל מיני... ישויות חריגות.'' הוא התנשף, מתאמץ לא להרים את הקול, ''והם חיפשו במרץ – כל הזמן – שד חושך יוצא דופן שמצליח להסתובב גם באור יום מחוץ לעולם שלו.'' הוא תקע בי עיניים כמעט לבנות. היד שהחזיקה אותי רעדה. או שהרעד הגיע מתוכי. המילים שלו התנפצו בעוצמה. ''הם לא מרחמים על אף אחד, ליאו. ברגע שהם תופסים מישהו, זה הסוף שלו.''

לפתי את ידו. ''למה אתה מספר לי את זה?''

''אני רוצה שתיזהר.'' אמר. הוא לא לחש את זה. לא העמיד פנים שלא אכפת לו. לא. אלדן לא התבייש שעדיין אכפת לו ממני. לא חשב להסתיר ממני מידע כזה. כבר מזמן הוא לא עובד שם. פיטרו אותו. הוא עשה כל מה שיכל כדי שיעיפו אותו משם חזרה למשטרה. לקחו אותו כי היה מצטיין, והחזירו אותו כי לא הסכים לשרת תחתיהם יותר. ''אני רוצה שתכניס לך טוב לראש,'' חזר והזהיר אותי ''הם עדיין בעקבותיך. הם מחפשים אותך. הם יודעים על נשים שהרגת והם מכירים את היכולות שלך. אם תפשל ותיתן להם לפגוש אותך, תתחרט על זה עד הנשימה האחרונה שלך!''

אין ספק. הוא מצא עיתוי מצוין להזהיר אותי לא לחשוף את עצמי לעוד אנשים. אולי אם יורידי הייתה יודעת את זה, היא הייתה מסננת יותר מידע לפני שבוע. מה שלא יהיה, מאוחר מדי לזה.

''תודה על העצה.'' אמרתי. הוא הרפה מהיד שלי. תחב שתי ידיים לכיסים כאילו שום דבר שאמר לא הזיז לי. כאילו אלדן הוא סתם בחור שעצר לדבר איתי. אולי, חשבתי, בכל זאת שפטתי אותו לחומרה. יש בו צד שמוכן לעבור על החוק במצבים מסוימים.

הוא חייך; אותו חיוך עקום שקידם את פניי בכלא. ''תשמור על עצמך.''

''אתה זוכר שאני לא נושם ממילא, נכון?''

''אל תצחק. הם פסיכופטיים רציניים, אלה.'' השיב, ופתאום שאל, כולו מתיקות, ''איך קוראים לה, בכלל? לחברה החמודה שלך?''

''למה, נמאס לך משרי?''

''היי, היי! עד שרי!''

''מסכנה. אני נתקעתי איתך רק שלושה חודשים, אבל לה נשארו עוד שנים. מי יודע מתי איזה עבריין יחליט לנקום בך.''

''מקסים כמו תמיד, אה?'' גיחך והושיט לי יד. ''לא אכפת לי מה אתה אומר. אני לא הולך לתת להם לתפוס אותך.''

לחצתי את היד שלו.

''אל תחשוב שאני אשכח לך כל כך מהר את מה שקרה במחוז הצפוני.''

''בסדר מבחינתי.'' משך בכתפיו. לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו ולהתפלא. הבחור חצי עיוור בלי תקווה, בא לחפש אותי באזור שהוא לא מכיר כדי לומר לי להיזהר.

אני חייב סליחה ליורידי. עדיין יש מוזרים ממנה.

''גם היא קצת יוצאת דופן, לא?'' העיר, באגביות ששיתקה אותי. פחדתי להסגיר משהו בהבעה, אבל אלדן רק קירב אצבע לשפתיו. ''בעצם, תשכח ששאלתי. אני לא רוצה לדעת.'' ובלי התרעה הסתובב והתחיל להתקדם חזרה בשביל הגישה לכיוון הרחוב.

עמדתי שם, מסתכל עליו. ניסיתי לדמיין אותו הולך כמו כל בן אדם. כמו מישהו שמצליח לראות ולהתמצא. ואז חשבתי לעצמי, נה, זה רק יהפוך אותו לבחור משעמם. חוץ מזה, אז הוא בטוח יוכל לנצח אותי בקרב.

''צריך ליווי?'' צעקתי אליו. הוא אפילו לא עצר.

''אתה צריך להתחתן איתה.'' החזיר לי, ''לא נשארו הרבה בחורות כאלה בעולם.'' ונעלם מאחורי הפנייה שמאלה.

מה אני אגיד? גם כן טיפוס. לא מצליח לשנוא אותו. מת לשנוא עליו, אבל מה לעשות, לא הולך לי.

מקס שירבב את הראש מהדלת, ''מי זה היה?''

''סתם שוטר.'' עניתי ונכנסתי אחריו. הוא חיפש אותי. גם הוא מהאנשים הסקרנים האלה שחייבים לחקור ולבדוק כל דבר יוצא דופן, כשהם נתקלים בו. זה הלך קצת כמו הבדיקות שלי עם יורידי, רק שאני הייתי הנשאל היחיד. נתתי לו לקחת ממני דם עכשיו. שיבחן את המבחנות שלו כמה שהוא רוצה.

''אז אי אפשר לטפל בך כמו בבן אדם?'' הוא התפעל. אולי זו פעם ראשונה שהוא לא יכול לרפא מישהו. קצת חולני, כל העניין הזה. מה שאתה לא יכול לנעוץ בו מחט, לא מגניב אותך. כמובן, אי אפשר לטפל בי. למזלי הרב, הסיכויים שאני אחטוף שפעת קטלנית נמוכים בהרבה מהסיכויים של אלדן לחזור לראות. עם כמה שזה מרושע לומר.

הוא התפעל במיוחד מהדם השחור שלי. היו לו הרבה שאלות. התברר שהוא ניסה כבר לחקור את יורידי, אבל הגברת לא ענתה לו. כשהיא מבינה שהיא עושה נזק, לפחות היא לא מחמירה את המצב.

''אז איך אתה משפיע עליה?'' דרש לדעת. היססתי, אבל בסוף נתתי לו קצה חוט. סיפרתי על המגע. על מעבר אנרגיה. על ההשערות שלי לגבי יורידי והכוחות שחבויים בה. הוא הקשיב בתשומת לב, ואז עשה עוד בדיקות. הדבר היחיד שאני למדתי מהניסויים שלו (חוץ מהעובדה שלא כיף להיות שפן נסיונות) היה על הטמפרטורה. לפי המדידות של מקס, חום ''הגוף'' שלי שואף ל45 מעלות צלסיוס. לא פחות!

45 מעלות זה לא בן אדם. זו גופה.

אני יודע שאני חם, אבל לשמוע שאני לוהט? נחמד מאוד. הוא גם הוסיף לי פרט מעניין אחר. הוא, אחרי הכל, עשה בדיקות לכל הילדים במעון. בדק שהכל בסדר. הוא התחיל לחשוד שאני יוצא דופן רק בגלל יורידי. כי הבדיקות שלה יצאו מטורפות לא פחות. טמפרטורת הגוף שלה, לפי כל מדחום תקין, הייתה 35 מעלות. לפי מקס גם זה בן אדם מת, אבל בגלל הקור. יותר מזה – מסוכן יותר לרדת ל35 מעלות מאשר לעלות ל43, למשל. הוא הניח שזה נורמאלי שהיא כל הזמן כזאת חולנית עם הטמפרטורה הזו, עד שבאתי וביקרתי אותה ואחרי שנייה היא בסדר, והחום שלה פתאום מזנק ל-36.6 מעלות, כאחד האדם.

''אתה גורם לה להיות בריאה יותר.'' קבע, בעיניים נוצצות.

וואלה, מוצא חן בעיני הרעיון. לפי התיאוריה הזאת, יכול להיות שככל שנישאר יותר זמן ביחד, נשפיע אחד על השנייה עד לשלב של איזון. נורמאליות. לשנינו. היא תפסיק להיות חולה. אני אפסיק להיות שד למחצה. win-win. רק צריך להבין מה בדיוק יגרום לזה.

אבל קודם, נראה לי שאני אתמקד בלגרום ליורידי לשכוח מהסיפור עם אלדן. כי עכשיו אני עדיין מתחבא ממנה כאן, מחכה שהתוכנה הדפוקה תעלה כבר. היא בטח מחפשת אותי בחדר שלי או בסלון, כולה התרגשות כי "סוף סוף היא פגשה חבר אמיתי שלי! אחרי כל הפעמים שאמרתי לה שאין כזה!"

אי-זה כיף!

אני לא מבין את זה. לפעמים נדמה שלא משנה כמה רחוק אני אברח, אני תמיד מוצא את עצמי בין אנשים יותר מדי אכפתיים. מחבקי עצים. שומרי חוק. סתם סהרוריים שרוצים לשנות את העולם. הבדיחה על חשבונך, ליאו.