הרשומות של ליאו - פרק 22

15.7

סולדד נהיית מאוד לא צפויה.

גיליתי מאוחר מדי שגם היא עומדת לצוץ באירוע הקיץ השנתי שיהיה במרכז האי של אפּר. אוֹלי דיבר על זה כבר שבועות; משקיעים חדשים, אנשים מכל האיים מסביב – הזדמנות מצוינת לפרסם את המפעל שלי ואת החברה שלו.

''אתה מתכוון להתחמק מהאירוע הכי גדול של הקיץ כי אתה מפחד מהמנהלת שלך?!'' הוא חצי צחק וחצי איים בטלפון. לא הבין למה אני לא מעוניין לראות את הפרצוף שלה שם.

אני לא שם קצוץ על הפסטיבלים האלה. אני לא צריך מסיבות כדי לשכנע אנשים שיחתמו איתי חוזה. לא צריך את השמפניה והיין והוודקה. אלכוהול נועד לשחקנים חלשים שלא מסוגלים להישמע קוהרנטים אם אתה פיכח.

''הרבה משקיעים עומדים לבוא,'' מקס אמר, כשישבתי בסלון בניסיון להשיג קליטה טובה יותר למחשב. אני חושד שהוא נפל ונשבר מתישהוא. הוא עושה מלא בעיות לאחרונה, ואני מתחיל לשמור גיבויים. והייתי מנצל את השורה הזו כדי להכניס בדיחה על מקס, אבל אני עייף מהסודיות סביבו לאחרונה.

מקס מתכופף, מציץ אליי בין שני ראשים של צוציקים שעשו שיעורים במטבח. ''אתה לא אמור להגיע גם?''

''לצערי, אני חייב להגיע.'' הייתי מרוכז במאבק לנסח מכתב רשמי לעיר 'שמש', שמנמק כמה סיבות ממש טובות למה המפעל שלי יכול לעבור על תקני הבנייה לגובה באי של לוּקה.

יורידי לכסנה מבט מעל הספר שלה, סקרנית, ''למה אתה לא רוצה ללכת?'' הצבעתי לה בתגובה על סולדד, שעמדה עם הגב אליי וקיפלה כביסה. היא ניחנה בכוחות עליונים של פראנויה להסתובב בזמן המתאים. קלטה ישר שאני מצביע עליה.

''יש לך בעיה איתי?'' התרגזה.

''רק אחת?'' הרמתי את הראש מהמכתב; יורידי הניחה לי יד על הכתף, אבל זה היה מיותר. לא אני הבעיה פה.

''תקשיב לי טוב-'' סולדד התכוונה לשפוך עליי את הנאום הכביר שהיא בבירור שומרת כבר חודשים להזדמנות המתאימה. ראו לה את זה בעיניים. תודות למקס היא סתמה, נשמה עמוק ונרגעה. בידיים שלובות המשיכה לדבר, מתעלמת ממני לגמרי. ''מקס, אתה בא איתי?'' הרופא הנהן, מקבל עליו את הדין. יורידי הסתובבה, פוכרת אצבעות. רצתה לומר משהו אבל סולדד, כרגיל, אטומה.

''יורידי, תישארי להשגיח על הקטנטנים בבית, בסדר?'' היא חייכה, חיוך כל כך מזויף שאפילו אני קיבלתי בחילה. ועוד ליטפה לה את השיער אחר כך, ''לא נחזור מאוחר מדי. אני רוצה לוודא שכולם יכירו את המעון. אין דבר כזה יותר מדי תורמים, נכון?'' שיגרה אליה קריצה נוטפת צביעות. יורידי הנהנה בלי להסתכל עליה ואמרה בקול הכי קטן שלה שאין בעיה.

''היא משקרת.'' אמרתי, בלי להפסיק להקליד. ''האמת שהיא מאוד חיכתה לערב הזה, אבל היא בחיים לא תאכזב אותך. היא תעדיף לשבת לבכות בבית מאשר להתלונן שהיא רוצה ליהנות. זה יהיה אנוכי מדי.''

''ליאו!'' שתיהן לטשו בי עיניים. יורידי בערה מבושה.

''למה אמרת את זה?!''

משכתי בכתפיים. ''הגיע הזמן שסולדד תדע איך את מרגישה. לפחות לא יהיה לה תירוץ להעמיד פנים שהיא לא מבינה כמה היא פוגעת בך.''

''זה נכון? רצית לבוא?'' סולדד שינתה בעל כורחה את הטון למשהו רך יותר. רכנה ליד יורידי, שגייסה את כל כוח הרצון שלה כדי לא לבכות. היא לא הצליחה לדבר, כמובן, ובקושי עשתה ''לא'' עם הראש.

''למה שלא תתני לה ללכת?'' הצעתי, משתדל לחנוק כל דחף ציני שיש לי. ''החברה הזאת שלך, האן, יכולה לשמור עליהם," אבל לא התאפקתי "אפילו אסירים מקבלים חופשות בכלא.''

''היא לא אסירה! ואל תעז להשוות את המעון שלי לכלא!'' התפוצצה עליי, אבל את השיחה לקחה לתשומת לבה. היא נתנה ליורידי לבוא. יותר מזה, היא נתנה לה שמלה משלה ללבוש לפסטיבל וגם התכוונה לאפר אותה, אבל הנערה נמלטה לפני שסולדד הצליחה לגעת בה עם פודרה. במקום זה היא נכנסה לחדר שלי, לשאול אותי אם השמלה יפה בעיניי, ואם אני לא חושב שזה חשוף מדי.

אני מודה, לא מבין מה הקטע של בנות לשאול בנים איך הן נראות. גם ככה אין לי אפשרות בחירה. גם אם היא הייתה מכוערת כמו קרפדה בשמלה הזאת, לא הייתי מעז למחוק את החיוך הקורן שהפיצה כשהלכה בבית. אישית, אני מאמין שהיא תיראה הכי טוב בלי השמלה. או כל פריט לבוש אחר. אני נגד בגדים על בנות יפות; הן לא מממשות את הפוטנציאל שלהן, שזה כבר סוג של פשע. ויורידי היא אחת הנערות היותר יפות שראיתי; יש משהו בעור החשוף שלה שמסוגל להרוס אותך. מילא כשהיא לובשת את בגדי הנזירות שלה, אפשר להתאפק. אני בהחלט לא יודע מה יקרה ביום שהיא תשאל אותי משהו כשהיא לובשת מחשוף.

כל הצהריים לפני הפסטיבל אוֹלי לא הפסיק לצלצל. חופר בשכל, הרוסי הזה. אמרתי לו שאני מגיע תוך כמה שעות, אבל הייתה לו אפס סבלנות. אז הוצאתי את הסוללה מהפלאפון. כשאוֹלי רוצה משהו, הוא לא משחרר עד שהוא משיג. גם בפסטיבל, ישר כשראה אותי, אחרי חיבוק דוב וכמה מחמאות מיותרות (ברור שאני לא מרזה, משמין, גובה או מתרחב בכתפיים. כל מחמאה בעניין המראה החיצוני שלי בשלוש השנים האחרונות היא שקר מוחלט.) הוא כבר התחיל – ''אז איפה הבחורה ההיא?'' הוא התכוון למרינה. כבר אמרתי לו שגמרנו אבל הוא לא מפנים. אולי רוצה לראות מה היא שווה בעצמו. למזלי האדיר, הגברת המפולפלת לא באה לחגיגה. וואלה, הספיקה לי נודניקית אחת בכל האירוע הזה. סולדד פשוט עוכרת שמחות, אני נשבע. מי מביא לפסטיבל יתומה כשאתה יודע שתהיה עסוק בשיחות עם אנשים והתרוצצויות?! יש את הילדה הזאת... דיאנה קוראים לה? היא קטנה מאוד ונורא קשורה למקס, והוא כמעט שכנע אותה להישאר בבית, אבל לא. סולדד חשבה שזה רעיון מעולה להביא את הקטנה. כולה זועקת ''תאמצו אותי!'', רק שלט מהבהב חסר לה מעל הראש.

''רואה כמה שהיא צבועה?'' ניסיתי לשכנע את יורידי, שהתעקשה שסולדד צדקה, ושדיאנה מפחדת להישאר לבד בלי מקס. היא לא אוהבת את האן. יש לה טראומה מהימים שההורים שלה נטשו אותה לרעוב.

''כן, כן, מה שתגידי – בסוף את נשארת להשגיח עליה. כמו תמיד.''

היא ישבה על אחד הספסלים הצדדיים. חיפשתי אותה הרבה זמן. המקום היה ממש עמוס! כמו שאוֹלי חזה – משקיעים ואנשי עסקים מכל האיים הסמוכים באו. הרבה דיברו איתי. שיחקנו פוקר בכמה סבבים. אחרי שניצחתי הם שילבו ידיים, עישנו סיגר אחרי סיגר והקשיבו לי ברצינות כשהסברתי להם על המפעל. כל המחזה הזה חזר על עצמו אולי 5-6 פעמים, כל פעם אנשים אחרים. כשנמאס לי קמתי לחפש את יורידי, האדם שלו אני צריך לשקר הכי פחות באירוע הזה. וכן, כמובן שתהיתי אם האווירה החגיגית (והשמלה ההו כה נחמדה שהיא לבשה) תרופף מעט את המחסומים המוסריים שלה.

נעצרתי מולה והגשתי לה ורד בקידה מאוד דרמטית. זה הצחיק אותה, אבל היא סירבה לרקוד.

''אתה יודע שזה לא יהיה בסדר.'' הביטה בי ויכולתי לראות את המנורות משתקפות לה בעיניים.

רכנתי להסתכל עליה מקרוב. ''למה לא?''

החיוך התמים שלה התרחב בעליצות. היא לקחה את היד שלי, נזהרת לגעת רק בשרוולים, ונישקה אותה. ''אתה תנסה לשים את הידיים שלך בכל מיני מקומות.''

''היי! את גורמת לי להישמע סוטה!'' התלוננתי. זה שיעשע אותה.

הילדה, דיאנה, ישבה לידה, עוקבת באדיקות אחרי הרופא האהוב עליה. היא לא הורידה ממקס את העיניים כל הערב. מדי פעם הלכה אליו. משכה לו ביד בבקשה מיוחדת לתשומת לב. יורידי השגיחה עליה מרחוק.

''איפה השותף שלך שאתה כל הזמן מדבר עליו?''

הראיתי לה את אוֹלי, עומד אי שם ומפטפט עם קבוצה של נשים יפות. היא התאכזבה לגלות שהוא רודף שמלות בדיוק כמו שתיארתי אותו.

''הוא נראה כמו מישהו שנהנה לרמות את כולם.'' אמרה בעצב. הזכרתי לה שגם אני כזה. היא משכה בכתפיים.

''אצלך הסיבה שונה.''

''נשמע שאת יודעת הרבה על מה שהולך בתוך הראש שלי.''

היא מוללה את השמלה בין הידיים. מחליקה את הקפלים, מיישרת את הקמטים הצדדיים. ''אני לא יכולה לקרוא את המחשבות שלך. אני כן מבינה מתי אתה משקר. על מה אתה חושב.'' ההתנהגות רוויית האשמה הזו הזכירה לי שיחה שאני חייב לנהל איתה.

בהיתי קדימה, אבל האצבעות שלי ננעלו יחד במתח. ''את היומן שלי את יכולה לקרוא.'' הצצתי בה מזווית העין, אבל היא לא זזה. ''מתי ראית אותו?''

''לפני כמה שבועות,'' מלמלה, שקטה, ''באתי לומר לך משהו. ראיתי מעבר לכתף שלך.'' היא סיפרה את זה בכזה שוויון נפש שהייתי חייב לקום. רציתי לבעוט במשהו.

''כמה קראת?'' לחשתי בזעם; היא נסוגה,מבוהלת.

''לא קראתי אותו.''

''איך ידעת מה זה? ואל תתחילי עם תשובות כמו 'זה מתאים לך', אני לא מקבל את זה!''

''בגלל התאריך—'' לחשה, ''בראש העמוד.''

''יכולתי לכתוב מכתב! יכולתי לכתוב סיכום של חוזה!''

''גם אני הייתי כותבת—אם הייתי במקומך. אם... הייתי זוכרת את כל המילים שהייתי רוצה לומר.'' היא התכווצה, וגם משהו בגרון התכווץ לי. ידעתי שהיא אומרת את האמת. גם אני מזהה מתי היא משקרת. הייתי צריך לומר משהו. להרגיע אותה. אבל הלכתי משם כמו חתיכת חרא. מצאתי את אוֹלי וישבנו שנינו לדבר מול כמה בחורים שרצו לשמוע מה כל כך מדהים בתעשייה שאוֹלי מנהל. כשהתחילו הריקודים, הוא קם, נרגש.

''קדימה ילד,'' הורה עם הסנטר שלו על הרחבה, ''בוא תראה לי את הקסם שלך. מזמן לא ראיתי אותך בפעולה.''

''אין לך איזו אישה להיטפל אליה?'' סיננתי. לא היה לי חשק לתחרויות ילדותיות. ''אמרת שאתה מביא את נטאשה.''

''היא כאן. איפשהוא. מסתובבת לא קשורה.'' הוא התגלגל מצחוק, וקרא לי שמרן ומתחסד מוסרי כשהערתי לו שהוא צריך להשקיע קצת באשתו אם הוא כבר לוקח אותה לאירוע. לא עניין אותו. הוא הצביע על אישה אחת והכריז שבעוד חצי שעה היא תרקוד אתו צמוד צמוד.

''קדימה. מה אתה בדיכאון? איפה ליאו שיכול להקסים כל בחורה?'' התגרה בי, ואז, למרבה הגועל, הצביע על סולדד. היא הייתה שקועה בשיחה ערה עם חבורת אדונים שלדעתי היו עסוקים יותר במחשוף שלה מבשיחה עצמה. ''נראה אותך.'' זרק לי כפפה ואני, אהבל עם תעודות, אמרתי ''יאללה. נראה.''

סולדד לא לקחה בהומור את ההצגה שעשיתי כשהתקרבתי אל כל החבורה והתחלתי להשתעל כמו חולה שחפת. הם רטנו מעט, אחר כך זזו. ואז היא עשתה את הטעות האמיתית ודיברה אליי. ''זוז, אידיוט!'' התרעמה, אבל הקהל שלה כבר לקח את רגליו וברח. קלי קלות. חייכתי כמו האידיוט שרצתה שאהיה והזמנתי אותה בשיא הנימוס לריקוד.

היא הסתכלה עליי כאילו סיפרתי לה שאני עומד לשרוף לה את השיער.

''זה לא מצחיק, ליאו.''

''אני מתכוון ברצינות. אכפת לך?'' נתתי לה יד. להפתעתי, היא נענתה, למרות הסתייגות מסוימת. היא עשתה תנועות קטנות כשנעה, נשארה יותר קרובה לעצמה מאשר אליי.

''מה עובר עליך?'' לחשה, נמנעת מעיני.

''לשם שינוי תנסי להאמין שאין לי כוונות רעות.'' לחשתי חזרה. נגעתי בכתפיים החשופות שלה. לא הרגשתי כלום, אבל המשכתי להיזכר במחשבה הצורבת שאני לא יכול לעשות את אותו הדבר עם יורידי. בחושך כזה, למשל, היא כבר מזמן הייתה מסיימת על הדוכן ממול. בשנייה שהייתי מנסה –

''ליאו?'' סולדד צמצמה את העיניים. היא מטה את הראש כשהיא מבולבלת, מה שגורם לה להיראות כמעט חיננית מהזווית הזו.

''הבטחתי ליורידי שנסתדר יותר.'' אמרתי, והאצתי קצת את הקצב. נראה שהיא נרגעה. עכשיו הייתה יותר משוחררת. היא אפילו עצמה את העיניים באיזה שלב.

''את לא גרועה במיוחד.''

היא חייכה בחטף. ''ממך זה כמעט נשמע כמו מחמאה.'' היא לחצה את האצבעות שלי יותר חזק, ''אתה כן יכול להיות יותר נחמד, אה?'' אמרה, ''כשאתה ממש משתדל?''

''רק כשאני ממש משתדל.'' החזרתי לה חיוך. ידעתי שהיא לא תיפול ברשת שלי. ידעתי את זה באותו הרגע. היא לא הייתה פתיה ולא טיפשה. יש לה רגעים של שפל, אבל רואים בשפת הגוף שלה שהיא יותר בוגרת. לפעמים היא מדברת כאילו היא מתנשאת עליי, אבל לפחות באותו ערב, נימת הקול המתגרה לא הייתה עוקצנית. להפך, הצלחתי לראות, לדקות ספורות, את האישה שהייתה מאחורי ההצגות והדרמות. את החומות הגבוהות שהציבה כדי לא להיכוות. את הנחישות שבה השיגה את המטרות שהציבה לעצמה, לא משנה מה המחיר.

קצת כמוני.

אנחנו באותה ליגה, שידר לי החיוך שלה. אתה נוכל ממזר, ואני יודעת את זה, ולא אכפת לי. חלק ממנה נשאר חסום בפניי. אין לי מקום בו, חשבתי אז. אני מקווה שלמקס יש.

אולי מרחוק זה נראה כאילו יש בינינו איזה מתח מיני מטורף, כי רקדנו די קרוב, והיא הקטינה את המרחק מדי פעם, אבל מדי פעם האצבעות שלה נעו, מתרות. נסה משהו ותחטוף. לא ניסיתי. הייתי בהחלט בסדר עם המצב הזה.

נעצרנו בבת אחת כשהשיר נגמר.

הכנסתי את הידיים לכיסים. ''את צריכה לנסות את הגישה הזאת יותר. הרבה יותר יפה לך רגוע.''

''ושוב,'' היא שילבה ידיים, נהנית מהציניות שבמצב, ''כמעט קיבלתי את התחושה שאתה מחמיא לי.''

''אל תתרגלי.''

אוֹלי בא להפריע. הוא היה חייב לספר לי משהו. מסתבר שנטאשה מתנהגת מוזר מאוד הלילה.

''היא באה אליי מקודם עם כזאת אש בעיניים,'' תיאר, ''דוחפת אותי לקיר ואומרת לי שאני לא אעשה ממנה בובת סמרטוטים יותר – שהיא תראה לי מה זה אישה אמיתית – שלא ראיתי כלום. אתה לא מאמין מה היא עשתה, ליאו!'' הוא דיבר כמו אחוז דיבוק, נפנף בידיים בהתרגשות וסיפר לי ביותר מדי פרטים איך אישתו הקטנה והמסכנה גררה אותו כמו נמרה לאחת הכיתות הריקות במתחם ועשתה לו שם סרט כחול. מה זה סרט כחול? הוא השתגע מאיך שהיא רצתה אותו!

''היא התחילה להכאיב לי ולומר שאף אחת לא תדע לעשות אותי מאושר ככה,'' הוא התנשף. רק הזיכרון גרם לפרצוף שלו להאדים ולווריד העצום בצוואר שלו להתנפח. ''ושאני לא אעז לברוח ממנה, כי היא תמצא אותי ותכסח אותי.''

''נשמע טוב.''

''לא יודע מה עובר עליה,'' הוא לקח נשימה עמוקה ורוקן שליש בירה, ''אבל אני אוהב את זה. ממש אוהב את זה!'' והסתובב, כמו שיכור, ונעלם בקהל. הייתי בטוח שהוא הוזה או משהו. אולי שתה יותר מדי. רק כשגיליתי את יורידי ליד המזרקה, הבנתי שהוא לא עבד עליי. היא סיפרה לי בדרך אגב שישבה שם כבר כמה זמן ודיברה עם איזו אישה אומללה. ''היא הייתה יפה מאוד.'' מבטה ריפרף על המזרקה והיא נגעה במבוכה בקבוצת שיער סוררת שגלשה ליד לחיה. התפתיתי לספר לה כמה שהיא יפה שם, נימפה בודדה על רקע המים. ''והיא סיפרה לי שבעלה לא אוהב אותה. שפעם הוא אהב אותה מאוד ועכשיו הוא מתרחק ממנה, קורא לה בשמות וכועס עליה בגלל דברים קטנים.'' היא תיארה לי את נטאשה. בדיוק מושלם.

הנה הקטע המצחיק – יורידי, לנצח נלהבת לעזור, ניסתה לעודד אותה עם הצעות. נטאשה הבינה מה שהבינה. אני מדמיין לי שמה שיורידי אמרה לה היה בסגנון ''את חייבת להראות לו כמה את אוהבת אותו, כי רק ככה הוא יבין כמה שהוא טעה ויתחרט ויחזור לאהוב אותך...'' או משהו יפה וורוד כזה.

נטאשה הבינה – ''את חייבת להיות רעה אליו כדי שיבין שהוא יפסיד אותך. תראי לו כמה שאת יותר שווה מהאחרות ותגרמי לו להבין שהוא מבזבז אתן את הזמן.'' וזה בדיוק מה שהיא עשתה. גאוני.

''מזמן לא שמעתי את אוֹלי מדבר עליה ככה.''

''אז היא הצליחה?'' יורידי הייתה מאושרת. ''זה נהדר!''

גלגלתי עיניים והסתכלתי למעלה. לשמיים היה צבע מיוחד על רקע הסרטים הצבעוניים ומנורות הלילה. ''את משוגעת. את יודעת את זה?'' אבל היא רק צחקה ופתאום אמרה – ''אמרת שאתה יכול לשכנע כל אחד לעשות כל דבר, נכון?'' העיניים שלה התמקדו במשהו מאחוריי. הסתובבתי וקלטתי את סולדד, נשענת על אחד הדוכנים. גם ממאה מטר ראו עליה שהיא מוטרדת. ''מה את זוממת?''

''תחשוב על זה כמו על משחק.'' קרצה. ''אני גרמתי לחבר שלך לחזור לאהוב את האישה שלו. מה אם תדבר עם מקס שיבוא לרקוד איתה? אפילו רק ריקוד אחד. זה ישמח אותה.''

חיפשתי את מקס בעיניים. הוא לא עמד רחוק. פזלתי אל יורידי. היא חיבקה את הרגליים והחזירה לי מבט. ''את מבקשת הרבה. היא עקשנית כמו הר.''

''גרמת לה לרקוד איתך.'' אמרה בנימת ניצחון של מי ששום דבר לא חומק ממנה.

מקס כבר הספיק לשתות כמה כוסות. בעזרתי הוא הוסיף למאגר עוד שלוש כוסיות שמפניה.

''תגיד, כמה זמן עוד תשחקו בחתול ועכבר?'' שאלתי, כאילו כבדרך אגב. הוא שמט את הכוס על השולחן. ''אפילו עיוור היה מבין כבר שהיא רוצה אותך.'' המשכתי. ידעתי שהמילים האלה מחליקות לתוכו יותר בקלות עם השמפניה, נערמות בתוך הבטן שלו. ורק צריך להצית קצת אש. הוא ניסה להתנגד. מלמל משהו. אמר שזה לא פשוט כל כך. שכבר דיברנו על זה, שהוא כבר ניסה לדבר גם איתה. השתקתי אותו ונתתי לו לשתות עוד קצת. אם לא היו כדורים בעולם, אני בטוח שהוא היה מתמכר במקומם לאלכוהול עם המהירות שהוא מרוקן כוסות. ''קדימה, ריקוד אחד לא יעשה נזק.'' לחשתי לו.

''אני לא אוהב לחיות באשליות.''

''באמת, מקס.'' החוויתי על דמותה של סולדד, ''בסוף, כולנו חיים בשביל האשליות שמעידה חד פעמית יכולה להעניק לנו.'' ראיתי שזה הזיז לו משהו. נדלק לו איזה זיק בעיניים. אלכוהול מצוין למצבים כאלה, כי הוא מטשטש את השיפוט ומעוור את ההגיון הקר. הוא ניגש אליה. ראיתי אותם מדברים קצת, וכשהתחילה המוזיקה, הוא נגע בכתפה. היא היססה. לריקוד כזה היה הרבה משקל. בסוף לקחה את ידו והם התחילו לנוע במעגל מגושם, קצת נבוכים, קצת מטושטשים. אבל נראה ששניהם אהבו את הרעיון.

''מי היה מאמין, אה?'' התיישבתי ליד יורידי. דיאנה נרדמה עליה, מכורבלת במעיל של מקס.

היא נצמדה אליי בתגובה. אפילו דרך הבגדים יכולתי להרגיש את ההתרגשות הפועמת שלה, מתנקזת לחלק הקטן בפנים שלה שנגע לי בחולצה. ''תודה.'' היא אמרה, ולא זזה גם כשכרכתי את הזרוע סביב הכתפיים שלה. המשכנו להסתכל עליהם. בפינה, בחושך, קלטתי גם את אוֹלי ונטאשה מחובקים.

''אנחנו יכולים להקים סוכנות שידוכים.'' אמרתי, רק כדי לראות אותה מחייכת עוד פעם בשבילי. העיניים שלה נעצמו. ביקשתי שתרקוד איתי בכל זאת.

''לא.'' היא הייתה נחרצת, ופתאום השתנתה לה ההבעה והיא הצביעה על הרחבה. באור המתעמעם ראיתי את זוג היונים שלנו מתנשק.

''זה בזכותך.'' יורידי אמרה. טכנית, זה היה בזכותה. אבל יותר עניין אותי להמשיך להחזיק אותה, אז המהמתי משהו ונתתי לה להשאיר את הראש שלה בשקע ההוא בכתף שלי. חשבתי שנרדמה, אבל כשמקס וסולדד התקרבו, מחזיקים ידיים, היא פקחה את העיניים. גם דיאנה התעוררה וקמה לחבק את מקס.

סולדד הסתכלה עלינו בחמימות. ''אתם נראים גמורים.'' היא ליטפה את שערה הדק של הילדה. ''אני לוקחת את דיאנה הביתה לישון.''

הסתכלתי על יורידי, שהנהנה בטבעיות לשאלה שעמדתי לשאול. ''הלכנו?''

רק אחרי שיצאנו מכל האזור המואר והתקדמנו לתוך החושך, בכיוון המעון, שמתי לב שהחזקתי לה את היד. היא הלכה כמו עיוורת, אבל הצעדים שלה היו בטוחים. אולי הרגישה שאני שומר עליה.

''אפילו לא רקדת.''

''נהניתי להסתכל. אווירה של מסיבה זה כל כך יפה. וגם דיברתי עם הרבה אנשים.'' הנשימות שלה התקצרו. האטתי את הקצב אוטומטית.

לא עניתי לה. רציתי שתסדיר את הנשימה לפני שתצטרך לדבר שוב. הלכנו ממש לאט. גם בקו ישר הדרך הייתה ארוכה.

''את לא מפחדת ממני.'' אמרתי, אחרי שתיקה ארוכה. ''אולי את לא יכולה לראות, אבל את אמורה להרגיש.'' לחצתי את ידה. האצבעות שמתחת לכפפה כבר השתבשו. קיבלו צורה של כפות. ''זה לא מטריד אותך?''

''לא.'' השיבה ברוגע, מסתכלת למקום שבו ניחשה שהיו העיניים שלי. ''זה מרגיש מוזר. אבל לא מפחיד.'' היא הבחינה בפנס רחוב כמה מטרים מאיתנו, בצד ימין. פתאום משכה בידי. ''תן לי לראות.''

למזלי הרחוב הזה היה שומם. מהחלונות לא בקעו אורות. הפנס הטיל עיגול אור יחיד על הרצפה. צהוב דלוח צבע את הקירות הקרובים.

כיוונתי אותה קדימה, אל עיגול האור. עמדתי מטר או שניים ממנה, מקפיד לא להסיט את המבט. רציתי לראות אם היא כזאת אמיצה שלא תצרח כשתראה אותי.

לא האמנתי. היא בקושי הופתעה.

''ידעת?'' הושטתי לה יד. כשהכפפה נכנסה למעגל האור, התחפושת האנושית הופיעה שוב. בתוך האור, היד שלי נראתה אנושית. אבל מחוץ למעגל, האור הקלוש חשף מעט מתווי הגוף האמיתי שלי. לא, בוודאי שהיא לא ידעה. בסקרנות של ילדה הסתכלה עליי קצת, מיפתה בעיניה את הפרטים. חרתה אי שם בזיכרונה את הצורה, הממדים, האוזניים הארוכות. ''אתה נראה קצת כמו כלב גדול כחול, עומד על שתיים.'' פסקה. סיפרתי לה על הפעם הראשונה שראיתי את היצור הזה, הלא אנושי – משתקף אליי מבריכה אפלה בפלוטו. במבט ראשון, פראי ומפחיד. במבט שני, קצת מזכיר את אנוביס, אל המתים המצרי. גם הראש שלו דמה לתן. ואולי זו הדרך שבה התודעה המצרית שלי מתרגמת את השד לצורה בשר ודם בעולם שלנו.

היא אהבה את הרעיון. ביקשה שאספר לה עוד על החיים בפלוטו. על הנייבי. היה לה ברור למה הם אוהבים אותי. אחרי הכל, הם בטח רואים מה שהיא רואה. כן, עניתי, והיא היחידה חוץ מהם שראתה את הצורה הזאת.

''אולי אני אבוא איתך פעם לראות אותם?'' שאלה. לפני שהספקתי לענות, שמעתי שעון מרוחק, מהדהד. הרגשתי כאילו סדן של טון נופל לי על הראש. קלטתי פתאום מה הולך לקרות. קפצתי כמה מטרים אחורה בבעתה, מבין שזה לא יעזור. אני אבוד.

יותר נכון – היא אבודה.

''מה השעה?'' הקול שלי נצרד. הסתכלתי סביבנו. התחלתי לחוש אותם. הם היו בדרך אלינו. אליי. ובעצם, מה אני יודע? יש סיכוי לא קטן שהם יפגעו גם בה. עוד לפני שאהפוך לשד מלא.

יורידי הבינה בשניות. היא קפאה תחת הפנס, חיוורת, והסתכלה לשמיים כאילו ציפתה לראות אותם בעצמה. הסתכלתי עליה, לא מוכן להאמין שאני עומד לשחוט אותה. התחלתי לקפוץ כמו משוגע מקיר לקיר. דפקתי על הבתים. אף אחד לא פתח. סימטה קטנה ועלובה כזאת. ''רוצי! רוצי מהר!''

''אבל—אתה חייב להיכנס למקום סגור!'' היא יצאה מהמעגל בכיוון הקול שלי, אבל פספסה אותי ב5 מטרים לפחות. התרחקתי באימה. המוח שלי דהר במהירות של רכבת שירדה מהפסים.

''אין זמן! תעופי מכאן עכשיו! רוצי! הם מגיעים!'' הרמתי את הראש; הרחתי אותם. חבורה גדולה. הם החליקו חרישית מהפצע שנפער בחשיכה שמעלינו, חושפים כלפיי שיניים כשגלשו מטה. הרגשתי את השינוי בגוף שלי כמעט מיד. תחושת נימול שהחלה בכפות הרגליים, זוחלת במעלה הגוף ככל שהתקרבו. שאגתי עליהם, ברחתי, התגלגלתי – כלום לא עזר. יורידי קראה בשמי, אולי ניסתה להגיע אליי ולסלק אותם, אבל לא הצליחה להתקרב. זה רק הדגיש את חוסר האונים שלי. הכאב היה מעורר. ידעתי שהתאווה לדם תתפשט לי בורידים תכף. תחלחל דרך המוח ותצית לי את העיניים.

''בבקשה,'' פתחתי את הפה לדבר, אבל המילה השתבשה עוד לפני שיצאה לי מהגרון. רציתי לומר – ''אני לא רוצה להרוג אותך''. רציתי לדחוף אותה לאיזה מחסן ולסגור את הדלת, ולקוות שלא אגיע אליה מהר כל כך.

''אני לא בורחת!'' היא אמרה. הרמתי את עצמי בקושי מהקרקע. הגוף שלי כבר התחיל להתעוות, שולח זרמים חשמליים לכל העצבים. הבחנתי בפרטים אחרונים. ידיה הקפוצות. השיער הסתור. היא עמדה בתוך עיגול האור שהטיל הפנס והושיטה לי יד. התקרבתי, צולע, כואב. המוח שלי צרח לי להתרחק משם. אם אני עומד לידה הכל נגמר. היא לא תישאר בחיים. ובכל זאת הכפות שלי נגררו אליה. היא תפסה לי את היד ומשכה אותי קדימה. ''זה לא יעזור,'' ניסיתי לומר בייאוש. רק נהמות יצאו. היא החזיקה אותי בכל הכוח שהיה לה ולא הורידה ממני את העיניים. ''אני אעצור את זה!'' הבטיחה, ויותר לא זכרתי, כי השאגה שלי החרישה לי את האוזניים. ההכרה שלי נמחקה. אם היא הייתה קיימת, הייתי מבקש לא לחזור לעשתונות הפעם. או לפחות לחכות כמה שנים עד שזה יקרה. לא רציתי לראות. לא רציתי לשמוע. יותר מכל, לא רציתי להיות כאן כדי לראות מה יישאר ממנה כשאסיים.

אבל זה הגיע. הרגע שבו אתה פוקח את העיניים מחדש. מתאפס על עצמך. מנסה להבין איפה אתה. כמה אנשים ראו אותך. מה השעה? בדרך כלל אני שואל את עצמי מה השעה קודם כל. הפעם התשובה הייתה מוזרה. השמיים מעליי עדיין היו כהים. כחולים כהים. כלומר, עוד לא בוקר. כלומר...

הזזתי את הראש בקושי. לא הרגשתי כאב. עייפות כבדה מסמרה את הידיים והרגליים שלי לקרקע, והן נחו שם, בתצוגת איברים אנושיים מוזרה. הראש שלי היה על הרגליים שלה. היא ליטפה לי את השיער. ''בוקר טוב.'' היא אמרה. הרמתי את הראש וראיתי את פניה, מוקפות בהילת הפנס שהאיר מעלינו. או אולי בהילה שלה.

מצמצתי רגע. לא חלמתי אותה. הרגליים שלה היו מקופלות מתחת. כמה שריטות על העור הבהיר שלה. השמלה הייתה הרוסה. התיישבתי כמו קפיץ, ''את... בסדר?'' השריטות היו שטחיות מאוד. אפילו הקרעים בשמלה היו דקים מאוד. העברתי עליהם את היד. הייתי צריך להכריח את עצמי להפסיק לגעת בבד הדק. הגוף שלה היה חי מאוד, פועם.

''הצלחתי.'' חייכה. החזקתי את הלחי שלה, נפעם. הפשטות שבה אמרה את זה. הקללה שלי התכווצה לכדי מטרד טיפשי. רציתי לנשק אותה. הייתי צריך לעצום את העיניים כדי להפסיק לחשוב את זה.

''אבל איך ידעת שזה יעבוד?'' לא הרפיתי ממנה עד שהגענו הביתה. היא הלכה בזהירות, כי קרעתי לה גם את הנעליים. לא הסכימה שאחזיק אותה על הידיים, אז החזקתי את השובל הקרוע. היא נשענה עליי ודידתה את שאר הדרך. התחיל להתבהר, ושנינו היינו במצב רוח מדהים. היא זהרה בחושך כמו שמש קטנה וכל הזמן המשיכה לומר ''זה הצליח! ידעתי שזה יעבוד!'' והייתי מוכן להעריץ אותה עד סוף ימיי, לבנות לה מקדש ולהקריב לה מנחות כל יום – עד הרגע שפתחנו את הדלת.

סולדד ישבה על הספה, ממש מול הדלת. מקס נשען על הקצה. זנב של סיגריה דלוקה השתלשל לו מהשפתיים. הפנים היו כבויות. דיאנה ישנה על הספה, מה שלא הפריע לסולדד להרים את הקול כשנכנסנו. 180 מעלות הפוכה ממה שהייתה קודם. היא תפסה אותי באחיזת ברזל והדביקה אותי לקיר.

''מה חשבת לעצמך?! אה?!'' צעקה, וכל החרדה שלה שטפה אותי בגלים. היא ממש רעדה מרוב כעס. ''לאן לקחת אותה?! איך אתה מעז-'' אם יורידי לא הייתה תופסת אותה היא בטח הייתה מורידה לי סטירה או שתיים. היא הייתה צריכה ממש להיתלות לסולדד על היד כדי שתשחרר אותי.

''זה בסדר! הכל בסדר! ליאו לא עשה לי כלום, הוא-'' היא השתתקה בבהלה כשסולדד נגעה בשריטות שלה. העיניים שלה עברו על השמלה, על יורידי שהחווירה ואז אליי.

היא רצתה להרוג אותי.

''לא משנה כמה פעמים הזהרתי אותך! כמה ביקשתי שלא תתקרב אליה!'' היא נעמדה מולי, לוהטת בשנאה, ''אמרתי לך שהיא רגישה והלכת וניצלת את זה! אין לך זכות להיות כאן! אני לא מאמינה שנתתי לך להתחיל עם זה.''

''את יודעת מה, זה באמת היה רעיון גרוע.'' הפטרתי, חותך הצידה לכיוון החדר. ''אני לא נשאר במקום שלא רוצים אותי.'' מזמן נמאס לי מהשינויים הקיצוניים במצב הרוח שלה. אני מתחפף ועכשיו, אמרתי לעצמי.

אבל יורידי לא רצתה שאלך. היא התחננה שאעצור, שנפסיק לריב לרגע ונפתור את זה בהסברים. כשהתעלמתי ממנה, ניסתה לתפוס את החולצה שלי כדי לעצור אותי. היא פישלה ונגעה בחלק היחיד שהיה חשוף – בין הכפפה לחולצה. החושך החלקי בחדר גרם לה לעוף בתוך רגע על הספה וזה רק הרתיח עוד יותר את סולדד, שהייתה בטוחה שבדרך קסם, בלי להסתובב, זרקתי אותה אחורה. נעצרתי, צפיתי בה כמו בהילוך איטי, מתקדמת לכיווני בצעדים גדולים. ''אני אדאג שיכלאו אותך!'' צעקה, וכבר התכוונה לתפוס אותי, כשיורידי חצצה בינינו, מתנשפת.

''די! אל תפגעי בו!'' בכתה, ''הוא שד! הוא לא עשה שום דבר! זה קורה בכל פעם שאנחנו נוגעים!''

ככה. בטעות. זרקה את הפצצה והשתתקה.

שלושתינו היינו בהלם. בשלב הזה הייתי כבר די בטוח שהיא לא תלשין לאף אחד. סמכתי עליה יותר מדי. בסוף, היא עדיין ילדה. אני צריך לזכור את זה. יש לה דחפים ילדותיים ורצונות ילדותיים. היא רצתה לפייס בינינו. היא לא קלטה שהיא מקריבה את האמון שלי.

''אני לא מאמין שאמרת את זה.'' לחשתי. כעסתי כל כך שלא יכולתי להרים את הקול.

''לא הייתה לי ברירה! היא הייתה מסלקת אותך!'' בכתה. זה רק הרתיח אותי יותר.

''אז מה?! הייתי עובר למקום אחר!'' קיללתי. ''יש לך מושג מה עשית עכשיו? אם הם יספרו-''

''רגע, רגע – '' מקס התקרב אליי. הסיגריה סולקה. הוא הניח יד כבדה על כתפי. ''בוא ננסה לפתור את זה בצורה רגועה, כמו שיורידי הציעה.'' הוא הצביע על הספה. בקול שלו לא היה מקום לויכוחים. ''עכשיו שניכם תשבו ותספרו לנו מה הולך כאן.''

אין מה להוסיף. סוף שבוע מהסרטים. עוד שני אנשים שיודעים עליי ועל הקללה. מצד אחד, סולדד קצת נרגעה. מצד שני, היא עדיין לא מבינה למה נראה לי שיורידי תפתור את הבעיות שלי. מה אני מערב אותה בזה? כמה פעמים אני אסביר לה שזה לא אשמתי. לא ביקשתי ממנה לעצור את הקללה. לא ביקשתי שתגן עליי. אני לא כופה את עצמי עליה – הרי גם אם הייתי מנסה, היא מסוגלת להעיף אותי בלי להזיע.

מקס התרשם. נראה לי שהוא מרוצה מאיך שדברים התפתחו.

הפלוסים מהמצב? לא יכריחו אותי לשבת בשולחן בארוחות, סולדד לא תעשה לי פרצופים כשאשבע לה שאני לא משתמש במגבות ואני יכול לעבור בין הצללים בלי שהיא תתחיל לשאול איך נכנסתי ומי פתח לי כי היא לא ראתה שמישהו פתח לי ותבלבל את המוח.

מינוסים אחרים? אני ממש עצבני על ילדת הפרחים. מצד אחד מנצחת בקלילות את הקללה שלי, מצד שני הורסת הכל. לא רציתי לשמוע סליחות. עזבתי באותו ערב.