הרשומות של ליאו - פרק 21

9.7

''Pero, mon ami!'' פלאשט מתעקשת, והשפתיים שלה, משוחות באודם כהה וחצוף, מתקמטות, ''אמרתי לך כבר לפני שבועיים שאני טסה לארן!''

''לא, לא אמרת.''

''אתה מחפש תירוצים לנגן לי על המצפון! הנה, הצלחת!'' היא מתיישבת על השולחן, רגל שזופה מול הפרצוף שלי, ועוד אחת מהצד השני, כמו חשפנית בבר. ''אני כאן, למרות שהיינו אמורות ללכת לקניות, אני וונסה.''

''אם לשפוט לפי כל הצמידים החדשים, כבר עשית את הקניות שלך בארן.'' אני הודף אותה מהשולחן. לא רוצה לראות מקרוב דברים שאסור לי לגעת בהם. והיא סקסית במיוחד היום, עם הגרבונים שלה והחצאית השחורה הקצרצרה. פלאשט לא חובבת מחשופים, ולרוב הלוק הנשי שלה מסתכם בחולצות בטן וג'ינסים. כשהיא סוף סוף לובשת חצאית, כל הגברים מסתובבים. ''אני אישה משוחררת!'' היא מכריזה בחיוך שובב. היא יודעת כמה טוב זה עובד עלינו.

''מה יש לך?'' היא מצחקקת, מעל למשקפי השמש הענקיות, ''חברה חדשה?''

''האמת שנפרדתי ממנה לפני שבוע.''

''אז?'' היא חוקרת, ''אתה מתנהג מוזר... והחיוך הזה... ממה אתה כל כך מרוצה מעצמך?'' ולא מאמינה כשאני מסביר שאין לי ממה להיות מרוצה. Au contraire, יקירתי. לקוח חשוב שלי שונא אותי.

ידעתי שצ'רגוסי לא יצליח בלי המימון שלי. עקבתי אחרי העיתונים והרכילות מהפינה הקבועה של הכיכר במרכז האי. הפרויקט נפל. כמויות כאלה של חומרי גלם בזמן קצר כל כך הוא לא ישיג מאף אחד אחר. ברור, יש חברות מתחרות. ''המלכים של ליאו'' הם לא היחידים שמשווקים עופרת או ברזל בעסקה טובה, אבל כדי להשיג את הכמויות שהוא רוצה, הוא היה חייב להזמין מכמה מפעלים, וזה כבר היה עולה יותר מהרווח שיוכל להפיק מהמפעל החדש. חדשות טובות לכל אוהבי הטבע והפרחים של שפך הנהר. ולבית ההבראה ההוא.

בשבילי כאב ראש. כמו שאני מכיר את ראנון צ'רגוסי, הוא לא יחליק לי דבר כזה. כבר לפני יומיים, בחמישי, כשנפגשנו במרכז, הוא זרק לי את החוזה הקבוע שלנו וביקש לדון מחדש בתנאים. לקצר, לשנות, לעקם. ניסה לעשות שרירים. לצערו, זה לא יילך. הכמויות שהוא הזמין חתומות בדיו שלו. הקנס שיצטרך לשלם על הפרה של חוזה כזה יהיה גבוה מאוד.

''יפה, יפה מאוד. מוריד את הכובע.'' התמרמר כשהסברתי לו שאי אפשר לשנות את מה שכבר נכתב. ''יצאת מורווח מכל הכיוונים, ליאו 'פוקר פייס'. אבל אל תמהר לחייך.''

''אוקיי, אני מבין,'' קמתי לעצור אותו לפני שיסתלק. ''אתה מרגיש מרומה. אבל תן לי להסביר לך משהו שאולי אתה לא רואה,'' התכוונתי להפעיל את כל כוח השכנוע שלי ולסובב את זה ככה שייצא בתחושה שראיתי את הנולד לפניו. המפעל היה נופל. היו מוציאים נגדו צווים והמון רעש ובלאגן. לא טוב לעסקים של אף אחד. מה פתאום תוקע לו סכין, אני מגן עליו! ודאסטין? הוא שפן קטן, אבל הוא עושה עסקים בצורה זהירה, ואני לא מחפש צרות כרגע. זה למה עזרתי לו. כל זה זרם לי בראש והיה קולח החוצה בנאום חוצב להבות. והוא היה שותה הכל. אם הוא לא היה מקבל פתאום סחרחורת. הוא צנח כמו אבן. לחץ דם גבוה, מסתבר. קמתי לעזור אבל האנשים שלו כבר תמכו בו וליוו אותו למכונית. ככה הלך לי הסיכוי.

ודווקא היה סיכוי טוב שאצא מזה בלי שריטה. מספיק שהייתי מדבר עם צ'רגוסי – אפילו קצת, והוא היה מתקרר. הוא רק רצה להוציא קיטור. אני לא מאמין שאפילו הוא חשב, ככל שהוא ניסה לסגור את העסקה הזו, שזה באמת היה רעיון טוב. הייתי נותן במה לכעס שלו, ואז משחק אותה מבין, דואג, אכפתי. זה היה יכול להיגמר יותר טוב משזה היה לפני הפרשה כולה. הכל בזכות ה''אופי ההומני'' שלי, לפחות לפי מה שמקס טוען.

ישבנו בסלון ודיברנו על כלום ושום דבר, לפני שהוא התחיל את ההשוואה ביני ובין יורידי. או שזה היה כי אמרתי שהיא צריכה למצוא מקצוע בעולם האמיתי כי סייעת לאחיות בבית חולים זאת עבודה של פרוטות שהיא לא תוכל להחזיק כל החיים.

''מה עם לתפור? לרקוד? לשיר? יש משהו שאת טובה בו במיוחד?''

''למה אתה מכניס אותה לקטגוריות נשיות?'' שאל הרופא, מבודח. ''היא טובה משנינו במתמטיקה.''

הסתכלתי עליו כאילו חללית נחתה לו על הראש. יורידי הסמיקה.

''אמרתי לך, סתם היה לי מזל.''

''לא, זה לא היה מזל,'' מקס לקח את ידה, ''יקירתי, יש לך מתנה, ואם תדעי להשתמש בה נכון –''

''וואו, וואו! עצור שנייה! איזה מתנה? מה פתאום מתמטיקה?''

''היא ניצחה אותי בבלאק ג'ק.'' הוא מפשט, ואני מתחיל לצחוק.

''אתה חושב שזה כישרון? היא מכסחת אותי בכל משחק שקיים!''

''טוב, אתה סתם גרוע.'' צינן אותי, ''אבל לילדה יש כישרון אנליטי לא רע. באותיות וקריאה היא אולי איטית, אבל במספרים היא הרבה לפני כולנו.'' ולכן בלאק ג'ק יהיה משחק מושלם בשבילה. לא סתם קוראים לו גם ''21''. למי שזוכר מספרים ויודע לחשב במהירות, הוא משחק לנצח בו. צירוף מקרים, טענתי, ומקס בתגובה ביקש מיורידי לעשות בראש כמה מכפלות של מאות במאות. היא הגיעה גם לסכומים כמו 52,324. בראש! יצאתי ממש אהבל שלא עליתי על זה בעצמי לפניו. זה היה הגיוני להחריד, אחרי שבודקים את העובדות. היא לא ממש טובה בלדבר מול קהל. ביישנות טבעית, פחד במה – הכל שם. היא עדיין מגמגמת כשהיא פונה למבוגרים ממנה. כלומר, לא אליי. כשהייתה פונה אליי בהיסוס כזה בהתחלה לא הייתי עונה לה. התעלמתי עד שאמרה את המילים נכון, עד שהסתכלה לי בעיניים כשדיברה. או עד שהתייאשה.

יורידי הרגישה לא בנוח כמוקד ההתעניינות היומי. היא ליפפה קווצות שיער בעצבנות. ''גם לליאו יש הרבה כישרונות!''

מקס גיחך. ''הכישרון להרגיז את סולדד.''

''לא נכון! היא לגמרי נטפלת אליי! תגידי לו שאני חף מפשע!''

''הוא משקר בלי לעצור לרגע לחשוב.'' עונה המלאכית הקטנה בנינוחות מחויכת, ומשנה תנוחה. ''זה נחשב כישרון, לא?'' מקס מסכים אתה. הוא מוסיף לזה קביעה. אם כבר, אני ההומאני מבין שלושתם.

''יש לך כישרון לשכנע אנשים. זאת העבודה שלך.'' קובע מקס. ''והשכנוע כרוך בשקרים ובהופעה. אתה יודע כמה יצירתיות צריך כדי להמציא כל כך הרבה שקרים?''

''היי! אני לא משקר כל הזמן!''

מקס פוזל אל יורידי. כבר רגיל שהיא הפוסקת הבלעדית לגבי. היא מהנהנת. ''חלק מהדברים נכונים. לפעמים הוא סתם משנה פרט קטן בתוך סיפור גדול.''

''בסדר, אני מזייף לפעמים. אבל זו העבודה. גם קוסמים עושים את הקטע של קצת אמת בתוך שקר גדול. זה חלק מהמשחק. בתחום שלי מתעסקים רק עם רמאים, מא שרי. חייבים לרמות חזרה.''

''המממ! ואתה בטח גם לומד שפות מהר.'' מקס מוסיף, מהורהר, ''היית יכול להיות שחקן טוב, או סופר.''

''סופר?'' סולדד נכנסת, מצותתת בלי בושה, כרגיל, ''מה פתאום סופר?''

''מי אמר שאת יכולה להצטרף?!'' אני קם, בכוונה להזכיר לה איך היא מסלקת אותי מהסלון כשהיא יושבת עם אנשים, אבל יורידי מושכת לי בשרוול, ולמקס אומרת – ''הוא באמת כותב. הוא כותב יומן.''

סולדד מגחכת, מעבירה עליי מבט מלגלג, ''למה שמישהו כמו ליאו יכתוב יומן?'' היא מצפה לתשובה ממני, אבל עדיף להישרף חי מלספר לה על החיים הפרטיים שלי. לא ידעתי בכלל שיורידי שמה לב שאני כותב. פעם-פעמיים קרה שכתבתי במעון. אף פעם לא דיברתי אתה על זה. קיוויתי לשמור חלק ממני סמוי מהעיניים היודעות כל שלה.

''כדי לזכור,'' היא משיבה במקומי. ''מי שמאבד את הזיכרון פעם אחת לא יסמוך עליו שוב.'' היא מסתכלת עליי, אבל אני עסוק בלהיות מופתע. ''וליאו לא ייקח סיכונים, הוא עלול –''

''היי, היי! מספיק להסגיר אותי לאויב!'' היא משתתקת מיד, אבל אני קולט איזה חצי חיוך מרצד בקצות השפתיים. יודעת הכל, הממזרה הזאת. מה אני אעשה אתה? חוץ מלהפסיד לה, אני לא מצליח בשום דבר. לא לשכנע אותה שהיא רוצה אותי ולא לשכנע אותה להחליף לאידיאולוגיה יותר הגיונית. וואלה, הגענו למצב שהיא כל היום מנסה לשכנע אותי.

''נכון שגם אתה מאמין שמחשבה יוצרת מציאות?'' היא חוקרת, לוכדת אותי בין עיניה כמו עכבר שנתפס באור זרקורים.

''נניח.'' אני לא מתפתה.

''אז אתה לא יכול לומר שהחזון שלי לא הגיוני!'' היא זורחת. ''כי אם אני אצליח לגרום למספיק אנשים להאמין שכולנו יכולים לחיות בשלום-''

''כמה אנשים זה מספיק? ומי אמר לך שתצליחי? ואיך תדעי שהם ימשיכו להאמין בזה גם אחרי שתסובבי את הגב? מה תעשי, תשיגי מהם חתימות? תשביעי אותם לפני האלה שלך? אלה הנחות חסרות שחר, יולי.'' כן, אני יודע, צלבתי אותה בלי לחשוב. העיניים שלה התמלאו דמעות בתוך שניות. Asshole חסר רגישות, חשבתי לעצמי כשהיא התחילה לבכות. לא יעזור מה שאגיד – באיזהשהוא שלב אני אגרום לה לבכות. היא גם לקחה קשה את הנסיונות שלי לברר מה היא. ושם הייתי עדין! הרי ברור לשנינו שבתור האנטיתזה המושלמת שלי (כמו שמקס בדיוק הוכיח), יורידי לא יכולה להיות אנושית. לכל הפחות – חייב להיות משהו אקסטרה. תוספת. עיוות. מוטציה מסוימת. אני מוכן להאמין שיש בה משהו אלוהי. מוכן להאמין שהיא איזה מלאך תועה שאיבד את הזיכרון וחשב שהוא בטעות בן אדם, וירד אלינו, להנחיל לנו מסר של שלום ואהבה. זה לפחות יסביר מי מילא לה את הראש בכל כך הרבה שטויות. אוקיי, כלומר, שמעתי שאבא שלה היה מהפכן כזה והאמין בסדר ודמוקרטיה ושלום ובולשיט אחרים, אבל בוא נודה על האמת – ילדה בת שש לא קולטת כזה מידע, ולא מזקקת כזה מידע לרעיון הטהור שצריך שלום. גם הכוחות שלה מותאמים באופן חשוד למטרה. מה המטרה של כוחות כמו שלי? לצוד יצורים חיים ולאכול אותם, אולי. האם זה משרת צורך עליון? ברור שלא! אני מרגיש ממש מקופח!

בעיה אחרת. מקס התחיל לחשוד שמשהו מוזר אצלי. כשיורידי לא הרגישה טוב ונכנסתי לחדר שלה, הוא בא לעצור אותי. ביקש שאתן לה מנוחה. הוא יודע שאני מעביר אותה כל מיני תרגילי מחשבה (ככה הוא בחר להבין את זה. יותר טוב מסולדד, שחושבת שאני מטריד אותה) והוא מבקש שאעזוב אותה היום לנוח.

''אל תדאג, אין תרגילים היום. אני רק מבקר.'' הבטחתי, אבל הוא לא התייאש. לקח יותר מדי זמן עד שפינה לי את הדרך. הוא לא קיבל יפה את העובדה שנעלתי מאחוריי. הייתי צריך לשבת ליד המיטה שלה ולעשות מאמץ עילאי להתעלם מהדרישות שלו, בקול הולך וגובר, שאפתח מיד. לזכותו ייאמר שהוא הבין אחרי עשר דקות שלא ייצא מזה כלום וסתם את הפה.

ליורידי היו חום וחולשה. זה קורה לה הרבה. כשאני במצב רוח נדיב, אני עושה לה מה שתרופות וויטמינים לא יעשו – ומרפא אותה לגמרי. לפחות, עד שתתפוס את החיידק הבא. כי ברור שמערכת החיסון שלה דפוקה כמו ששלי בלתי מנוצחת, ואם היא גם עובדת בבית חולים, כמובן שהיא תתפוס מחלות על ימין ועל שמאל.

מקס היה שקט ושקול כשיורידי פתחה לו, חמש עשרה דקות אחרי שנכנסתי אליה. ישבתי ליד המיטה שלה, עם אותו חיוך מרוצה שפלאשט לא אהבה.

''אמרתי לך שאין מה לדאוג.''

מקס הושיב אותה ובדק לה את הנשימות והדופק. אחרי שקבע שהיא במצב רגיל לגמרי, הסתובב אליי. הוא היה יותר סקרן ממוטרד. ''אני צריך לקחת ממך דם.''

''לא יקרה.''

''מה, אתה מפחד מדקירה?''

''יש לי זכות לא להסכים.''

''נכון,'' הוא נזהר, ''אבל אין לך סיבה.''

''אז אין לי סיבה.'' עניתי, מנסה להישאר רגוע כמוהו.

מקס צמצם את העיניים; יורידי הסתכלה על שנינו, ניסתה להשחיל מילה כדי לשבור את המתח, אבל מקס חתך אותה. ''אולי את יודעת למה שליאו יסרב לדגימת דם?''

''אה...''

''אל תכניס אותה לזה.''

''עשית משהו. החולשה שלה לא הייתה העמדת פנים ובן אדם חולה לא קם מהמיטה בתוך רבע שעה. מבחינה רפואית, זה נס.''

''היא התעורררה מקומה של עשר שנים, מה זה עוד נס קטן לפתוח את היום.''

''ליאו...''

''בוא נסכם שאתה לא תשאל ואני לא אענה.'' חתמתי את השיחה, ממקד בו את העיניים. הוא הניח לזה, למזלו. ממש לא בראש שלי להתעמת אתו, והפתרון המהיר היחיד יהיה אכזרי מאוד. לא. לא רוצה. כל עוד הוא לא יתערב, אני מוכן לספוג את החשדות.

יורידי ממשיכה להתעקש, אגב, שהיא רק בן אדם. ''אני רק אני וזה הכל.'' היא מתריסה מול ההשערות שלי, שבהדרגה הפכו ליותר ויותר הזויות. ואם היא מלאך שנפל מגן עדן? ואם היא איזה עב''ם לא מוכר מעולם אחר? בשלב הזה היא מסתכלת עליי במבט שביר. מסמנת לי קו אדום. אל תחצה, העיניים שלה מתחננות. עזוב את זה.

''באמת, יולי, את יודעת שאני צוחק.''

''אל תקרא לי ככה.''

''למה לא?'' אני שולח יד לשיער הפשתן שלה, ''את יודעת, אומרים שליוליה של שייקספיר היו עיניים כחולות ושיער בהיר.''

''אני לא יוליה.'' היא מתחמקת מידי בקור, ''ולא קוראים לי יולי. רק יורידי. בסדר?''

''בכלל קוראים לך אמיליה!'' אני מוחה, והיא מרימה אצבע אל שפתיה, וסוף סוף מחייכת. כשהיא מגניבה את החיוך הזה בסוף שיחה, אני מרגיש ממש קיטשי ולא יוצלח. יש יותר מדי דברים בה שאני לא מבין. ומעט מדי שהיא לא יודעת עליי. על המעט הזה אסור שהיא תדע. יש דברים שאני לא אוכל לספר לה לעולם. לא רוצה לדמיין את התגובה שלה אם היא תשמע על חוק 312. אבל איך אומרים? מה שלא יודעים, לא כואב. והכי טוב ככה. אז למה אני מרוצה מעצמי? אם כבר שאלת, גברת פלאשט, יש לי רגעי אירוניה כאלה, כשאני נזכר כמה המלאכית הקטנה יודעת עליי, וכמה מעט כל אחד אחר מצליח להבין. בעיקר קורה אחרי סבב מוצלח במיוחד של בלאק ג'ק, שתי כוסיות ויסקי עם אוֹלי, ואיזה משפט שהוא מרחיף לאוויר בסיום מסיבה טובה – ''בחיי, ליאו, אתה כמו ג'וקר. בא, מפתיע, ומנצח את כולם.''