הרשומות של ליאו - פרק 20

2.7, וככה חלף לו עוד שבוע. אחד מחורבן במיוחד.

היו לי גרועים יותר. רק שאני לא מצליח להיזכר בהם עכשיו.

הרגו אותי. זה היה ביום שני. זה היה קצת לא צפוי בהתחשב בעובדה שאני עורך את הסיורים שלי בפלוטו יותר באדיקות לאחרונה. יש לשדים איזה חוש שישי כנראה; אולי משהו באווירה שעוזר לך לפענח שמסתירים ממך סוד. ואיזה סוד... מסתבר שחבורה של כלבים בני כלבים עשתה את הבלתי ייאמן והסתירה ממני פיל. וואחד פיל.

ביום ראשון בלילה עוד הייתי בסיור הלילי שלי במגורים של העובדים. אני לא תמיד פולש להם לפרטיות. רק מדי פעם. אקראית. לא כדי לגלות שאריות של עצמות במיטה של אחת האימהות, בוודאי שלא. ובכל זאת, שם הן היו. אף אחד לא אוכל במגורים חוץ ממי שאסור לו להיות במפעל (או להיות בחיים, באופן כללי). פורצי החוק הקטנים האלה. התייחסתי אליהם כמו לעכברושים עד השבוע האחרון. מזיקים, אבל לא מספיק שאקח אותם ברצינות. עזבתי בכעס, לא רציתי לשמוע את התירוצים של יורש. ברור שהוא ידע שמשהו נרקם שם. ולעצום את העיניים היה כל כך נוח לאחרונה, שהוא התפתה. לפעמים הוא שוכח כמה מהר אני יכול להיפטר ממנו, וכמה בקלות.

נתתי מבט חד בבעלת המיטה. היא החווירה. לא הוציאה מילה. ידעתי שזה עניין של זמן – רק לא ידעתי כמה מעט זמן. את שאר היום הקדשתי לחיפוש אחרי העקבות שלהם. שלהם אני אומר, כי זה לא היה ולד אחד. הם היו כמה. לפי השאריות אולי חמישה. טעות מטומטמת שלי. שכחתי שהם מרגילים את עצמם לצוד כשהם גדולים יותר. לוקה אולי אכזרי, אבל הם נחושים יותר לחיות, וגם כשהוא ממשיך לקרוע אותם אחד אחרי השני, היה להם זמן לשחק איתי במלחמות.

בסוף מצאתי אותם, בפתח ''חדר חושך'', החדר הפרטי שלי. החדר היחיד במפעל שאין ולא יותקנו בו אורות.

הם סגרו עליי מכל קיר. ספרתי 14, אבל היו יותר שעמדו מאחורי הגב שלי. חוליה שלמה של חבלנים קטנים שכל מטרתם להיפטר מהצורר האכזר שמאכיל את ההורים שלהם.

''אתה לא תתכחש לנו עוד!'' הם לחשו לי מהאפילה; כנראה האמינו שהחושך נותן להם יתרון. ''כי מעכשיו אנחנו וההורים שלנו נהיה הבעלים!''

''אתם חושבים שתצליחו להסתדר?'' הסתכלתי ימינה ושמאלה. הם חסמו כל פתח אפשרי. הצללים לא היו מפלט בשבילי. ''יאללה, בואו, ממה אתם מפחדים?'' הסתובבתי והם קפצו אחורה בנשיפה מאיימת; את הפנים החביאו במעין צעיפים שהם כרכו סביב הראשים. כאילו שלא הייתי מזהה שהם נייבי. אי אפשר להסתיר את השיניים, את האוזניים המזדקפות, את חוש הריח החד באופן חריג.

''אתה לא תהרוג אותנו יותר!'' הם נשפו עליי מכל עבר, סוגרים שוב את הפער בצעדים חרישיים; פרווה מתתחככת בפרווה. הכפות הרכות שלהם ליטפו את המרצפות. שניים מהם היו מטר ממני, והקטן יותר דיבר. הוא ידע לדבר טוב מהאחרים, והקול שלו, שעדיין לא התפתח, הצליח לצמרר אותי. ''אתה לא אחד מהנייבי. אתה מתחזה עלוב!'' הוא הפשיל את הצעיף. הפה שלו היה פעור, כמו בצעקה מבועתת, ''אתה שלחת את הכלב הגדול בעקבותינו! אתה והוא עשיתם ברית לחסל את כולנו! כי אנחנו לא מתאימים לתוכנית שלך!'' הוא גלש קדימה, והלשון האדומה שלו הבריקה מלחות, ''עכשיו נראה לך מה זה כאב כמו שגרמת לנו ולחברים שלנו... מהרגע שנולדנו!'' המילים שלו ליבו את השנאה שלהם; מרוב כעס הם זנחו את האסטרטגיות, והתנפלו עליי, כלהקה.

הכוחות שלי אולי מפלצתיים בחושך, ולא הייתי אומר שקטלני תהיה הגדרה מוגזמת כשאני מתעצבן, אבל ברור לי שאני לא מוריד לבד 20 נייבי. גם לא כאלה בני פחות מחודש. הייתי יכול לגמור את הקריירה אם הייתי נלחם. לא. כדי לשרוד, הייתי חייב לתת להם מה שביקשו. הם ביקשו את החיים שלי – וקיבלו אותם. רק כשהאחרון שבהם נעץ בי את שיניו, יכולתי לפעול. זה דרש מאמץ מפרך, אבל פתחתי את השער לעולם האפל. הטלתי את כובד הגוף שלי לשם, וגררתי אותם איתי. בשנייה שהם חצו את הקו המפריד, החלו היללות. אין להם הרבה חוסן בשלב הזה. בכל זאת, הם כמו גורי כלבים קטנים ופרוותיים. לא הרבה יותר.

לא זוכר אם כבר ציינתי מה קורה ליצורים חיים שנכנסים איתי לעולם האפל. עשיתי את זה פעם אחת עם בת אדם שעוד הייתה בחיים. עבד כמו שוק חשמלי. היא מתה בתוך שניות; הלב שלה פרפר מעט מאוד. הנייבי האלו אולי היו צעירים, אבל הם עשויים ממשהו שבני אדם אחרים לא ניחנו בו – לגזע שלהם כבר בעטו בתחת כל כך הרבה שמעט מאוד דברים מנצחים אותם.

עבר נצח עד שהאחיזה שלהם רפתה. לא זזתי, כדי לא לאבד עוד אנרגיה. לא היה לאן לברוח בעולם הזה, העולם שהיה יותר שלי מאשר שלהם, ולא הייתה סיבה. כשכשלתי והשארתי אותם בערמה מתפוררת של אבק, היו לי בגוף לא פחות מ37 חורי נשיכה, ושום רצון שבעולם לחזור למציאות האנושית.

הייתי מעמיד את יורש מול כיתת יורים, אבל חששתי להצית מרד גדול יותר.

התינוקות הפרו את החוקים. מה שעשיתי היה הוגן. יורש היה איתן בדעתו כשהסביר לי שלא ידע על התכנון שלהם. שמלבד האימהות, למבוגרים האחרים לא הייתה יד בזה. אני נוטה להאמין בזה, כי מהרגע שהסתגלת לחיים של המפעל, קשה לשבור שגרה ולהחליט לפרוץ במרד ספונטני. לא. הזמן הקצר שהכירו אותי, ואת העולם והחוקים שלו בכלל, פלוס העובדה שהם בני מוות – היו הטריגר. ברור שהם יפנו את הזעם כלפיי. את מי הם יתקפו? את לוקה? כאילו שזה אי פעם יעבוד. אפילו אם כל 312 העובדים שלי, נייבי מבוגרים שיודעים דבר או שניים על הישרדות, ינסו להוריד את לוקה, סביר שהם לא יצליחו. לא. אפילו לא שריטה. לא ממנים שומר אי כי הוא נראה טוב. לוקה, אגב, יכול להוכיח את זה.

וזה היה רק יום שני.

לא יכולתי להזיז זרת עד במשך יומיים, וגם אז היה לי קשה ללכת. המפלצות האלה... לא שזה שינה משהו. פלאשט הבריזה לי מהפגישה שלנו ביום רביעי, ואת הזמן שהתפנה בפתאומיות, ניצלתי כדי להבהיר לאימהות שאפשרו למפלצות הקטנות להישאר בחיים שזו הפעם האחרונה שאני מרחם עליהן. שהפעם הבאה תהיה גרועה יותר מכל מה שהן ראו או שמעו עליו בשמועות. ייתכן שנכנסתי לפרטים על הדרך שבה מתו התינוקות. ייתכן שאיימתי בעינויים על כל התינוקות העתידיים. אני לא זוכר מה אני עושה כשאני רותח מעצבים.

ביום חמישי, כשרציתי ללכת להתנחם באיזה משחק במתחם הגדול של אפר, מרינה תפסה אותי. אתה מסתובב לך בתמימות באי שאתה אוהב לעשות בו עסקים ומצפה לסוף שבוע של רוגע ומה אתה מקבל? את המאהבת. משגע.

''למה אתה מתחמק ממני?'' היא מפילה את התיק לצדה כשהיא מתיישבת, רגל על רגל. עצבנית בעליל ועם זאת – סקסית כמו תמיד. היא השתזפה לאחרונה. אולי שרפה כמה תאי מוח בדרך. מה שבטוח, את התאים שאחראים על הסבלנות המינית היא חרכה עד דק.

''חשבתי שסיכמנו שלוקחים את זה לאט.''

''אל תנסה לעבוד עליי, ליאו. איתי זה לא ילך.'' היא רוכנת כלפיי, עצבנית משהו, ''יש לך מישהי אחרת!''

''ברור. זאת בדיוק הסיבה שאני לא רוצה לשכב איתך. אני מרגיש כל כך מחויב לסקס אתה-''

''אתה הורס אותי!'' היא מטלטלת את הראש, לוחצת את ידיה על העיניים בייאוש. ''רגע אחד אני בטוחה שאתה רק איתי וכמה שאני רוצה וברגע הבא – אתה מתאדה ולא משאיר עקבות. אתה חושב שזאת מערכת יחסים נורמאלית?''

כן. בדיוק המזל הארור שלי. עוד שיחת ''יחסינו-לאן?''. לא גרוע כמו כלא, אבל מספיק כדי להחריב לך סופ''ש.

באותה שנייה נזכרתי באחת השיחות שלי עם יורידי בשבוע הקודם. לא יודע איך – הגענו לדבר על מרינה.

''אתה אוהב אותה?''

חשבתי קצת. ''אם הייתי אוהב אותה מספיק, לא הייתי יוצא אתה.''

''למה?''

''כי זה ייגמר רע בשבילה, איך שלא תסתכלי על זה. אם אני אזרוק אותה, היא תסבול, ואם אני לא – היא תמות.''

''תמות?'' נבהלה. ''בגלל הקללה?''

''לא. זאת רק בעיה צדדית. גם אם נישאר בלילות במקומות סגורים... '' נאבקתי בניסוחים בזמן שהיא תלתה בי את אותו מבט תמים ששמור לרגעים נבוכים. בסוף הפטרתי – ''אם ננסה לשכב, היא תמות.''

''למה?''

''כי ככה זה עובד! לא הכל אני מבין בעצמי, בסדר?!'' היא נסוגה. שוב הרמתי את הקול יותר מדי. ריככתי את הטון שלי לפני שהמשכתי. ''אני מתכוון... אצל שדים כל מה שקשור באהבה חזק יותר. יש להם צורך חזק להיות נאהבים, והם טוטאליים כשהם נכנסים לתוך זה.''

היא הנהנה. ''איך לומר... אם אתה אוהב מישהי, זה בכל הכוח?''

''הא, את יכולה לומר את זה בהחלט. אבל זה תמיד רק לפעם אחת.''

''רק לפעם אחת?''

''כי אני הורג אותן.''

היא בהתה בי, מבועתת. ''אז הרגת מישהי?''

''יותר מאחת. זה קורה לפעמים.''

''למה אתה עושה את זה?!'' התפרצה. פגעתי בערכי קדושת החיים. אני ראוי לעונש. ''זכותן לחיות! כמוך! זה לא הוגן שאתה מנצל אותן וגורם להן למות!'' היא עדיין לא מבינה למה אני מתכוון. גם אם אני אבטיפוס מוזר, יש לי צורך בקרבה וברור שגם במיניות. וכן, כמו שדים, אני נכנס למיניות עם כל החשק והטוטאליות שהיא מזמנת. לא יכול להישאר לבד. אם אני לא רודף אחרי מישהי, אם אין לי את התחושה שאני רצוי ומוערץ, אני מאבד את הכוח שלי מהר מאוד. מתפורר לאבק בעצמי.

''אתה מתכוון להמשיך לשתוק?!'' הטון הנוקשה של מרינה שולף אותי בחזרה למציאות. קמתי, מוכן לתסריט הנדוש שבסופו המסך ירד ואף אחד לא ימחא לי כפיים על שהצלתי בחורה ממוות ודאי. ''מצטער. זה לא ילך יותר.''

היא מסתכלת עליי, חיוורת קצת, לא מאמינה הרבה. האצבעות שלה נקפצות והיא נושכת את השפתיים. גאווה זה עסק כואב, אני רוצה לומר לה. אני יודע. אני גם רוצה לומר לה שהיא תודה לי על זה יום אחד.

הקטע שהיא לא באמת ויתרה. באותו ערב היא חיכתה לי בחדר. היא ישבה מספיק זמן לחשוב על הדברים עד שחזרתי מפגישת העבודה האחרונה להיום.

''אני לא רוצה לאבד אותך.'' התוודתה. זו לא הייתה מרינה הגאוותנית, השחצנית, שלא סופרת אף אחד ממטר. הקול שלה היה שקט. העמדת הפנים נעלמה. במקומה נשארה ילדה מפוחדת, צל של אישה. אבודה קצת. ''תגיד לי מה קרה, ליאו?'' ביקשה והרימה את הראש להסתכל לי בעיניים, אבל המבט שלה נתקע מאחורי. היא התאבנה, מחווירה לגמרי.

''זאת היא.'' היא בקושי מלמלה. הסתובבתי לאחור; הדלת הייתה פתוחה. יורידי נשענה על המשקוף, הסתכלה עלינו, נבוכה. בטח באה לבקש ממני משהו, אבל לא יכלה לעזוב. המצפון שלה הכתיב פקודות ברורות. היא נשמה עמוק. ''את חייבת לעזוב אותו.''

מדהים כמה מהר זה הדליק את מרינה. קנאה נשית היא נשק הרסני. היא קמה, נסערת, ותפסה לה את הכתפיים לפני שיכולתי לעצור אותה.

''מי את, ילדה קטנה וטיפשה, שתגידי לי מה לעשות?! לא יכולת לשמור את הידיים שלך לעצמך?!'' צעקה, מוכנה לתת לה את שטיפת חייה. מוכנה להכאיב לה כמו שהיא כואבת עכשיו. יורידי לא זזה. אפילו לא התרחקה מהמגע שלה. היא הסתכלה לה בחזרה בעיניים והשיבה – ''אם תישארי אתו, הלב שלך יישבר. ליאו לא יכול לאהוב. הוא רק יפגע בך.'' התבוננתי בה, מרותק. מבין שהיא קורנת כריזמה שקטה. לכוח שלה היה חלק בזה; ראיתי את ההילה שלה זוהרת, והאחיזה של מרינה רפתה. היא רצתה להתרחק, אבל יורידי סגרה מחדש את הפער ביניהן, וכל הזמן דיברה. ''אני לא רוצה לראות איך הלב שלך נשבר. אני לא רוצה שהוא ימשיך לפגוע באנשים.''

''את רק ילדה קטנה וקנאית!'' מרינה ניסתה להטיח בה, אבל המילים יצאו רועדות. יורידי הנידה בראש.

''אני לא אתן לו את הלב שלי לעולם. אני לא רוצה לעבור את הסבל שאת עברת.'' ההילה שלה התחזקה. נהייתה לי בחילה.

מרינה השפילה את הראש, מציצה בי מזווית העין. כמה שניות נוספות עברו עד שהגיעה להחלטה, שבאה בצורת סטירה אדירה בשבילי. ''אתה אידיוט.'' חתמה, ונעלמה.

זה לרוב השלב שהן רוצות שתרוץ אחריהן, תתנצל, תביא פרחים ושוקולד ודברים יסתדרו. ידעתי את זה גם כשראיתי אותה חותכת החוצה דרך הדלת הראשית. בכל צעד שהתרחקה קיוותה שארוץ אחריה. ברור, הרבה יותר נעים להאמין לי מאשר ליורידי.

''זה מה שאת חושבת?'' שאלתי. היא עדיין עמדה והסתכלה מחוץ לחלון. ''שאין שום סיכוי שהיית אוהבת מישהו כמוני?''

''זה תמיד יהיה אותו דבר,'' אמרה, שפתיה הפיחו אדים על החלון. ''לא משנה מי, בסוף היא תיפגע.'' היא הסתובבה, רצינית מדי והרבה יותר מדי בוגרת במילים הקשות שלה. ''בהתחלה תהיה נחמד ונהדר, ואז, אחרי כמה זמן, יימאס לך. אלא אם תקבל את מה שאתה באמת רוצה.'' היא התיישבה מולי, חסרת פחד. חסרה את החשש הכל כך מוצדק בדרך כלל, שאני עלול לרסק לה את הפרצוף אם תגיד עוד מילה.

היא נראתה עצובה. ''אם תרצה להציל אותה, תגרום לה לשנוא ולעזוב אותך, ותישאר לסבול. אם לא, היא תמות ואתה תהנה, לפחות לזמן קצר.''

''בראבו. את יכולה לעשות תואר במדעי הליאו. ספרי לי משהו שאני לא יודע-'' הפתיל שלי נשרף כליל מהשיחה הזאת. תפסתי לה את היד בכוח, ''למשל, מה אני עושה כדי לחזור להיות נורמאלי?'' היא הנידה בראשה, אבל לא עזבתי. ''קדימה! את מסתירה ממני משהו, אני מרגיש את זה! את יודעת את התשובה!''

''אני לא יודעת.'' התעקשה, ולכל הפחות את הלא הזה זיהיתי כאמת. הרפיתי ממנה. לזכותה ייאמר שהיא באמת לא מפחדת ממני. כאילו היא יכולה לצפות מראש תגובות שאני בעצמי לא מבין למה הן קורות. בכל תסריט אחר זה לא היה אמור להיגמר ככה. ממתי אני לא משיג מה שאני רוצה? מה שלא הולך בכוח, הולך בהרבה כוח. למה לא הכאבתי לה? למה לא הפחדתי אותה עד מוות כדי שתספר לי הכל? אני יודע שאצל יורידי הכל הפוך. שלרוב, אם אבקש יפה, אקבל יותר. אבל עובדה שהיא שותקת, ואני, כמו דפוק, משלים עם זה ולא מזיז שריר בזמן שהיא קמה, לא ממהרת – ונעלמת לי מהעיניים. זה לא מביך – זה כבר מפחיד. איזו מן השפעה יש לה עליי שהיא מנטרלת כל רצון הרסני שלי כשאני לידה? יכול להיות שהיא הפעילה את הכוח שלה עליי אתמול? שזה מה שהוציא לי מהראש מחשבות כאלה? כך או כך, בחורה שאני לא יכול לפגוע בה היא בחורה מסוכנת. ויותר מזה – בחורה שאי אפשר לפגוע בה וגם מחזיקה את הסודות שלי, היא פצצה מתקתקת שאני חייב לנטרל.