הרשומות של ליאו - פרק 2

היום ה18 במרץ, צהריים. בעצם, התאריך פחות עקרוני. אני לא מתעד את מה שקורה כאן בימים האחרונים, כי זה מסובך מהרגיל, וככל שפחות נפשות יידעו – יותר טוב.

אם להיצמד לעובדות, מה שאני עושה גם נקרא סוג של ייבוא-ייצוא. אבל רק של המפעל שלי. רק של החברה העצמאית לכריית מתכות שהקמתי, אחרי שאוֹלי דחק בי להקים עסק.

נדדתי הרבה. ב-3 השנים שעברו, ביליתי יותר בארצות אחרות מאשר במפעל שלי.

כשאוֹלי ישב מולי והציע לי את הרעיון, חשבתי שסתם נכנס לו איזה שגעון חדש לראש. יש לו קטעים כאלה. פעם הוא החליט על שבוע שהוא הולך כל יום עם עניבה אחרת. בצבעי הקשת, לפי הספקטרום. ותמיד בחליפה שחורה-לבנה. הוא מוצא דרכים מאוד מוזרות לשעשע את עצמו.

נסעתי בשמו לבדוק משהו באי שנקרא לוּקה. שם הכל התחיל. הסתובבתי בו לכמה חודשים. התחברתי בקלות למקום. לכל עיר יש מומחיות אחרת, ולכל הערים יש שמות כמו של גרמי השמיים. שמש היא העיר המרכזית. שם אוֹלי עושה את רוב העסקים שלו. בצורה משעשעת, הם גם מקיימים טורנירים של שש-בש בימי ראשון, ובמקרה נפלתי על אחד.

אני לא יודע אם הדגשתי את זה מספיק, אבל הדבר האחד שיש לי הוא שאני מאוד טוב בלקרוא אנשים.

ישבתי שם כמה שעות ושיחקתי נגד כל מיני אנשים. לא כמתמודד. סתם כי זה נראה מעניין. חיכיתי לליד התורן של אוֹלי. התברר שהחוצפן הבריז ואפילו לא הודיע. במקרה אחר בטח הייתי מברר עם אוֹלי מה הטלפון שלו ונוחת אצלו בבית. כלומניקים לא יבזבזו את הזמן שלי בשום מצב. אבל למזלו ממש נהנתי. המשחק תפס אותי. כששמתי לב, השעה הייתה 13:00, ואף אחד לא צלצל אליי. מצד שני, המקומיים כבר הכירו אותי בשם וראו לפחות משחק אחד שלי. הסתובבתי משולחן לשולחן והצעתי לשחק עם כל מי שנראה פנוי. הם התלהבו מהמהלכים שלי. בטח, חלק משש בש נופל על גלגול קוביות, אבל חלק זו האסטרטגיה. ניצחתי אולי 12 אנשים לפני שהאלוף המקומי ניגש אליי והזמין אותי למשחק. מי היה מאמין – לקח המון זמן, אבל ניצחתי גם אותו.

גם אוֹלי לא היה יכול לומר שאני חסר תועלת בסוף אותו יום. חזרתי אליו למשרד, מקץ יממה שלמה ושני איים, והבאתי לו מלא טלפונים של אנשים שישמחו מאוד לקנות את הפלסטיק שלו. וחומרים אחרים. כל אחד ששיחק נגדי שש-בש התעסק במשהו. רובם היו אומנים בעץ או במתכת, והביעו באוזני משאלה שיהיו גם סוחרי מתכות כמו שיש סוחרי פלסטיק. הם לקחו מאוד ברצינות את ההצעה שלי לקנות מאוֹלי את מה שהם צריכים.

לא רק שהרוסי התלהב מהמהלך – הוא גם שלח אותי לסיבוב שני. לא הגעתי ביום של טורניר, אבל כמה אנשים זיהו אותי. העסק משך התעניינות, ועד סוף היום יכולתי להודיע לאוֹלי שיש לו כמה קונים חדשים.

התרשמתי שהמקומיים באי הזה ממש נחמדים. חלקם הזמינו אותי לישון אצלם במקום במלון. כמובן, זו לא באמת הייתה אופציה. רק חסר לי שאתחיל לעורר חשדות. באותו זמן כבר הצלחתי להגיע לכמה מסקנות שנראו לי די מעורפלות, אבל עדיין – הן היו קצה החוט היחיד. דבר ראשון; אני זוכר, פחות או יותר, את 24 השעות האחרונות שלפני הקללה. אני לא זוכר איך נראה השד. אני לא זוכר איך גיליתי שהוא בכלל שד. הדמויות האחרונות של בני אדם שאני זוכר היו שניים, בערך בגיל שלי, בן ובת. אני יודע שהייתי באיזה שהוא מועדון, אני יודע שהתאמצתי מאוד להשיג אישור להיכנס. הייתה איזו הופעה על הבמה, אבל אפילו את השפה אני לא מצליח לזכור.

הרבה אנשים התחככו בי. היה ריח של זיעה וסיגריות באוויר. כולנו היינו אחרי כמה מנות של אלכוהול. היא, מי שלא תהיה, צחקה. הוא קרא לי לראות משהו. אף אחד מהם לא השתמש בשם שלי. והמוזיקה הייתה חזקה כל כך שנהייתה לי בחילה. יצאתי החוצה להקיא. שם ראיתי אותו.

אני לא זוכר מי הוא היה. אם הכרתי אותו קודם. אני חושב שלא. אני חושב שהוא סתם השתעשע באותו ערב, ונפל עליי כקורבן. עשה איתי קצת סמול טוק על דברים לא מעניינים. שאל על מזג האוויר, על הבנות בפנים. על האוכל. ופתאום הוא אמר משהו מוזר. משהו בסגנון – ''היית רוצה יותר מזה?'' – אבל הרבה יותר רך, ומסתורי. יכול להיות ששדים טובים בזה. כל העניין של השכנוע. הוא הבטיח לי כוח. הבטיח שתהיה לי היכולת לכופף את הרצון של כל אדם כרצוני. אני זוכר את הכמיהה למה שתיאר. הוא חייך, ואת השיניים שלו אני זוכר היטב. הן היו לבנות מאוד. קצת יותר מדי בשביל בן אדם אמיתי. בהתחלה העמדתי פנים שזה מצחיק. חשבתי שהוא מותח אותי. כשהוא המשיך להיות רציני, שאלתי אם זה רחוק. כשהוא ענה שלא, כבר היינו בהליכה. הוא החזיק לי את היד. אולי פחד שאברח לו באמצע. אני יכול רק להניח שזה שעשע אותו, כי הוא לא הרוויח מזה כלום. הייתי מבין אם הוא היה אוכל אותי, או נלחם בי... אולי אני פשוט חושב לפי קודים אנושיים ישנים. שדי חושך לא באמת משוטטים מסביב בעולם שלנו. מעטים מאוד בכלל מציצים לתוכו. זה לא הבית שלהם, ובמימד שלהם – אותה ממלכת אופל מעוותת – הרבה יותר נוח להם.

לשם בדיוק הוא גרר אותי. בידיים קרות וקשות מברזל הדף אותי לתוך חור אפל שנפער מולו. הרגשתי כאילו תולשים לי את העור. את הקרום על העיניים, את הקרקפת ובית החזה... הכול נקרע מולי. צרחתי אבל לא שמעתי כלום. הכאבים היו מענים, ולא יכולתי לזוז. הגוף שלי סירב לברוח מהכאב הזוועתי שעבר דרכו, לש את הבשר, עיוות אותו ושינה צורה כמו פלסטלינה. ברגע הבא כבר לא זכרתי כלום. לא ראיתי כלום. לאן שלא הסתובבתי – חושך.

השכבה שמרפדת את עולם האופל היא בצבע שבין אפור לאפור כהה מאוד, דרך העיניים שלי. אני רואה אותה נושרת ומתקלפת בכל פעם שאני נכנס לשם, וחוץ מלעשות לי בחילה, היא מזכירה לי כמה אני לא שייך. בטח לא לשם.

אני לא היחיד שם. כשאני נכנס, אני רואה שדי חושך. הם לא בדיוק עומדים ומנהלים שיחות חולין או משהו בסגנון. יותר מהלכים כמו זומבים. רק שהכול קשור בחשיבה האנושית למחצה שלי – ערפדים, זומבים, אנשי זאב – שדי חושך הם שום דבר בסגנון הזה. אני לא ערפד. יותר כמו ערימה של חושך עם אינטליגנציה בשלב הזה. הצורה שיש לי בעולם האנושי היא סתם דמות שהחלטתי לאמץ. משחק תפקידים. כבר כתבתי שאני שחקן, לא? אז זה מה שאני עושה. תמיד. 3 שנים אוֹלי מכיר אותי, ועדיין לא סיפרתי לו. הוא בטוח שאיזו מאפיה רודפת אחרי ובגלל זה כל הסודיות. כאילו שיש לי בעיות כמוהו; אם המאפיה הרוסית הייתה בעקבותיי, הם כבר היו מתים. אני מסוגל להרוג אותם כמו שאני מסוגל להרוג כל אדם אחר. אני מחלים מהר. אני זריז. אני יכול להתחמק דרך כל משטח מוצל. אלה היתרונות בלהיות מי שאני. גם בלי לישון בלילה אני ערני. לא שזה גורם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. גם בחברת אוֹלי הרגשתי תלוש. המציאות שאליה התגלגלתי הייתה אנושית מדי בשבילי. ומהצד השני – חיכו לי יצורים שלא הייתי מעוניין לדעת עליהם כלום ולא רציתי בכלל להכיר.

ובכל זאת, ראיתי אותם. בלילה בעיקר. אני יכול להרגיש אותם צופים בי. לפעמים הם לועגים לי. ''הטיפש שמנסה לחזור להיות בן אדם.'' הם קוראים לי. הם לא רואים בי אחד משלהם. לא נולדתי כמותם. אני נחות, כמעט ברמה של בני האדם. והם – צורות חיים אינטליגנטיות יותר ממה שהייתי רוצה להאמין – לא מתלהבים מהרעיון שאבטיפוס כמוני עושה הלוך-ושוב בין העולמות. הפער הזה מכביד. אבל אני היחיד שבאמת מבין מה התחושה של החיים הכפולים האלו, ושונא לנהל אותם. מאז שחזרתי לעולם האנושי ניסיתי למצוא דרך לחזור להיות בן אדם. רק בן אדם. לא שד ולא חצי שד, שזו בכלל השפלה. אם אתה שד חושך מלא – אתה חלק מהם. אם אתה לא – אתה רק קצת יותר טוב מאפס מאופס.

אי אפשר לומר שהשד ההוא שיקר. קיבלתי כוח. קיבלתי את היכולת לשכנע כל אדם. ''למכור קרח לאסקימואים'', כמו שאוֹלי אוהב לומר. קיבלתי את היכולת לתמרן כל פינה חשוכה לטובתי. לשנות מצב צבירה ולנוע מצל לצל. רק שדים מסוגלים לדבר כזה. אבל אני לא שד. לא לגמרי. אני מסוגל להסתובב באור יום, ולמרות הכאב המסנוור, ברגע שאני שם משקפי שמש – אני רואה כמו כולם. אולי אני חלש יותר באור, אבל אני עדיין חזק מהאדם הממוצע. נכון שלא כל החושים האנושיים עובדים אצלי – אני לא מרגיש טעם או ריח, וגם בקור ובחום התחושה עמומה, אבל היא קיימת. והשמיעה שלי רק השתפרה. אם רק הייתי קצת פחות אידיוט כמו בן אדם, אולי הייתי נשאר אחד. ולא עושה את הטעות של החיים שלי.

אם הייתי דתי בטח הייתי חושב על איזה בולשיט יצירתי כמו שאלוהים מעניש אותי כי חייתי בלי חשבון קודם. אני זוכר את התחושה של לחשוב ולחיות רק בשביל עצמך. באותו לילה, לפני שפגשתי אותו, הספקתי להיות עם 3 בנות שונות. אבסורד, אני יודע, את זה אני כן זוכר.

אבל אני לא דתי ולא מאמין בשטויות כאלה. אלוהים הוא עוד בדיחה של בני האדם על עצמם. אני סתם נפלתי בין הכיסאות.

אבל אני לומד מטעויות.

בפעם השנייה שביקרתי בלוקה, נסעתי במכונית, כי לפעמים צריך להעמיד פנים שהרכב המגושם הזה עוזר לי להגיע למקומות. טעיתי בדרך. המרחק בין הערים לא ממש גדול ויצא שהמשכתי צפונה, עד לעיר הרחוקה ביותר. העיר הנטושה, כביכול. פלוטו.

הנה משהו שכל אחד בלוקה יידע לספר על פלוטו – זה מקום נורא.

למה? טוב, לתושבי הערים האחרות היו הרבה תשובות לשאלה הזאת. אם זה בגלל המרד שאנשי פלוטו עשו נגד שאר האי, שבו נטבחו אלפי אנשים. אם בגלל המראה של העיר – גושים של קרח ושממה, כאילו חיים שם אנשי מערות.

בינינו? זה בגלל הצורה שלהם.

מי שראה את תושבי פלוטו מוכן להישבע שהם נראים כמו שדים.

זו כנראה הייתה הסיבה היחידה שבגללה לא סובבתי את האוטו כשהבחנתי סוף סוף בשלט המרוט של הכניסה. ''ברוכים הבאים לפלוטו.'' הא הא. מי ברוכים? מבחינת השכנים שלהם, החבר'ה האלה קניבלים – זה מה שעבר לי בראש.

במבט לאחור, אני ממש שמח שהגעתי לשם. בעיקר אני שמח שהגעתי בלילה.

כנראה שלתושבים של פלוטו יש איזה שהוא כוח שמתקשר עם העולם האפל. הכוח הזה קושר אותו כל כך חזק לעיר הרפאים הזו, שהוא משפיע עליה ועל כל מי שנכנס אליה. בכל פעם שאני נכנס, האנושיות שלי מתנדפת, או נבלעת איכשהוא פנימה. היא לא מוקרנת החוצה ולא מושכת טפילים פוטנציאליים. זה הכי קרוב שהגעתי להסבר למה שם ורק שם אני בטוח מפניהם.

אה, וגם יש את השמשות.

לא משנה כמה אני עמיד, ביום הייתי נמס מהשפעתן הקטלנית של השמשות האדומות.

כן, מה ששמעתם. רק בפלוטו, רבותיי- שמשות אדומות במבצע. אחד פלוס אחד פלוס אחד. לא אחת ולא שתיים אלא שלוש שמשות שיוצאות בכל יום לטיול קצר בשמיים. קצר- 2-6 שעות, תלוי בעונה. רוב הזמן חשוך שם. אבל כשהן שם, החום יכול להמית. השמשות האדומות האלה מאירות בעוצמה של יותר ממאה מעלות. מי שיוצא החוצה הוא מטורף, או סתם עם משאלת מוות.

תושבי פלוטו אוכלים את השאריות בבוקר.

השכנים צודקים. הם באמת קניבלים. אבל רק בגלל שהם אוכלים נבלות. וכל דבר אחר שנמצא בשטח.

פגשתי את המבטים הצהובים, רוויי הזרחן שלהם, אחרי שעה של שוטטות בעיר.

הם לא השמיעו רעש כשהתקרבו. על כפות רכות נעו לעברי, להקה רעבה. הייתי לכוד באור הפנסים של המכונית, ובהבזק מחשבה הבנתי שגם אם היה לי איך – לא היה טעם לירות בהם. הם היו נואשים מספיק לזנק עליי גם במחיר מוות אפשרי – כי המשמעות של לעזוב אותי בשקט הייתה גם היא מוות אפשרי.

חוש טבעי הנחה אותי לצאת מהאוטו, הרחק מאור פנסי המכונית. התקדמתי אליהם בחושך, מודע לכך שהם רואה אותי משתנה להם מול העיניים. הם ראו היטב את צורת השד – הצורה האמיתית שקיבלתי אחרי שנכנסתי לעולם האפל. רק מקרוב, מרחק כמה מטרים,יכולתי אני לראות את הפרטים שלהם בבירור.

הם נראו כמו כלבי אשפתות.

וכשהם ראו אותי, הם התיישבו אחורה והרכינו את הראש. כשדיברו, זו לא הייתה שפה אנושית בדיוק. פרץ של הברות ונביחות מקוטעות. להפתעתי, יכולתי להבין אותם. הם שאלו מי אני. מתברר שהסקרנות גברה על הרעב. לא הייתי סתם בן אדם. לא עוכר שלווה שבא לצוד אותם. הייתי אחר.

''מה אתה?'' ביקשו לדעת.

''כשהייתי אנושי עשיתי עסקה עם שד חושך.'' עניתי. ''הוא גרר אותי לעולם שלהם. זה מה שחזר משם.''

הם הנידו בראשים בהבנה. מסתבר שידעו על שדי חושך יותר משאר האנשים.

''אבל אתה יכול לצאת, בלי שער?''

''שער?''

''שער לעולם האפל.'' נהם אחד מהם. ''כל שד חייב להחזיק אותו פתוח כל עוד הוא כאן.''

''אני לא יודע על שער כזה. אני נכנס ויוצא כשאני רוצה.''

הם נהמו ביראה.

''שד למחצה.''

''סליחה?''

''התהליך שלך לא הושלם.'' הסביר אותו יצור מקודם. הוא התקרב אליי, מרחרח באוויר. ''חלק ממך עדיין אנושי.''

''איך אתה יודע כל כך הרבה על שדים?'' אמרתי; מזווית העין ראיתי אותם מתקרבים, בפסיעות מאיימות.

לא ידעתי אז שכבר לא הייתה לי סיבה לחשוש. הם לא התכוונו לפגוע בי. הידע שנצבר על שדים בפלוטו היה קשור בביקורים התכופים של היצורים האלה בעיר השוממת. השדים החריבו אותה. שדי החושך, לפי אנשי פלוטו, טובים בסכסוכים. הם נהנים מעימותים והתנגשויות. והם גם אחראים למרד המפורסם.

כל זה קרה לפני 3 שנים. כשהייתי ממש תלוש משני העולמות. כל מה שרציתי היה לשמוע שיש עוד כמוני.

והם היו בדיוק מה שחיפשתי. להקה של יצורים רדופים, גוועים ברעב. שמם היה ''נייבּי''. גזע שהוא הכלאה מכוערת של כלבים ואנשים. הם נאלצו להתחבא ביום בגלל השמשות ובלילות, לפרוץ לערים הקרובות כדי להשיג אוכל. בכל מקום התייחסו אליהם כאל גנבים. איש לא ניסה לדבר איתם. כולם הוציאו את הרובים.

חזרתי לאוֹלי רדוף מחשבות. עשיתי עוד סיור שלישי באי של לוקה. הבאתי איתי כמה מכשירים. לפנות ערב נסעתי ישירות לפלוטו ונכנסתי למערות. שוטטתי בין המחצבים הטבעיים. כשיצאתי, הם המתינו בסקרנות בחוץ.

''מה אם הייתי מציע לכם לעבוד איתי?'' שאלתי.

''במה?''

''יש כאן כמויות עצומות של חומרים.'' הסברתי. ''חומרים ששם, בחוץ, אנשים יסכימו לתת בשבילם הרבה כסף.'' והנמכתי את הקול, בידיעה שאני מחזיק אותם מרותקים – ''ועם כסף אפשר לקנות הרבה אוכל.''

אני חושש שאני לא הוגן איתם כשאני מתאר אותם ככה. הם לא היו חיות. חייתיים, כן. פראיים ובלתי ניתנים לשליטה – נכון. אבל הם עדיין היו אנשים. ועד כמה שזה אירוני – אנושיים יותר ממני. לא קניתי את הנאמנות שלהם. הרווחתי אותה. הובלתי אותם. נתתי להם תמיכה וביטחון ובמקום פחד – הם קיבלו ממני תמיד כבוד.

ראיתי את פניהם. ידעתי את השמות שלהם. היו כ300 מהם. ''אם אתה רוצה שנעבוד אתך, תיקח את כולנו.'' התרה בי ראש הלהקה. וזה מה שעשיתי. בניתי ותכננתי מפעל, גדול מספיק להעסיק ולאכלס בדיוק 312 פועלים. הוא היה עתיד להיבנות בפלוטו. רחוק מחטטנים. ובכל לילה היו עתידים להיכרות קילוגרמים רבים של מחצבים טבעיים. מתכות ששרצו בפלוטו כמו אבנים, חסרות שימוש להם – אבל יקרות מפז בחוץ. הם הסכימו לתנאים. כל מה שהייתי צריך היה כסף. כמויות של כסף.

ואוֹלי, נשמה טהורה שכמותו, עשה את עסקת חייו כשמימן את המפעל הזה.

''אני עוד אהיה מיליונר ממך.'' הוא הכריז, בחיוך מלא שיניים, וחתם על הצ'ק. 30% מהרווחים של המפעל הולכים דרך קבע לכיס שלו עד היום. הוא צדק בקשר לכסף. הוא צדק בקשר אליי.