הרשומות של ליאו - פרק 19

25.6, לילה.

אוֹלי תמיד פחד מהמאפיה. ברור שהוא חייב להם כסף. אף בן אדם שפוי לא הולך לישון עם רובה אוויר מתחת למיטה. גם אני לא הייתי מנחש שהוא מחזיק כזה דבר, אם לא הייתי רואה בעצמי.

ביום שני האחרון החלטתי לנקום בדוב הרוסי על כל הפעמים שהוא מרשה לעצמו להבריז לי או לזלזל בי. וכשליאו נוקם, זה עד הסוף. אז הפצתי בין החברים שלו שמועה שהמאפיה הולכת ליישר חובות עם מי שחייב לה, ושהם שולחים איזה רוצח שכיר שיעשה את זה. אוי, ההבעה של אוֹלי! בשני סתם פלשתי למשרד שלו לשתי דקות והפכתי לו את הדברים. לא השארתי מכתב אבל הוא הבין את המסר. הוא רצה לנסוע לחופשה יום לפני הכינוס השנתי של התאחדות המפעלים. הקולגות שלו צעקו עליו שלא יחשוב על זה אפילו. ההתאחדות המטומטמת... כל שנה אותה ישיבה, אותם אנשים משעממים. אני סולד ממופע הליצנות הזה, אבל אוֹלי, מה לעשות, מושקע מדי בשביל להבריז. אז אוֹלי לא יכל לברוח את דרכו מהכנס הזה ומהחיים ככלל, ובילה עוד כמה שעות יקרות בוויכוחים עם כל העולם ואשתו בגלל זה. בינתיים שמתי מסיכה ויצאתי ''לצוד'' אותו. בחלומות הכי מוזרים שלו הוא לא דמיין פלישה כזאת באמצע ארוחת ערב. הוא קפץ כאילו הבעירו לו את התחת ורץ להביא את הרובה המחורבן. מזל שהוא כזה צלף גרוע – עוד היה מוריד לי את הראש. עוד לא ניסיתי להחלים מפציעות כאלה, ואני לא מתפתה לבדוק. הסתלקתי, שוב בלי מילה. למחרת דפקתי לו על הדלת ושאלתי איך הוא מתאושש מהתקיפה של אתמול. ישר הוא השתיק אותי וסחב אותי לאיזו פינה בחדר שלו, הוריד את התריסים, ופתח מולי מזוודה.

''אני שוקל לזייף את המוות שלי.'' פלט, כולו חרדה, ועוד היה ממשיך ומספר לי על הדרכונים המזויפים ואיך הוא אפילו שקל להזמין גופה אם לא הייתי מתחיל לצחוק. אז סוף סוף נפל לו האסימון.

אוצר המילים שלי הולך ומתרחב. עד עכשיו הגעתי לכמות יפה של משפטים בצרפתית, ערבית כשפת אם והמון המון קללות ברוסית באדיבותו הרבה של אוליבר לובצק. הא הא. נראה אותו מייבש אותי שוב!

הוא גם לא היה מוכן לשבת לידי כשהתחיל הכינוס הדפוק הזה. לא שזה שינה משהו. כל שנה אני כמו נידון למוות. 4 שעות של מלל חסר טעם של כל התנודות וההשפעות על השוק העולמי. אני מכיר הכל גם בלי העזרה שלהם. בניגוד לאחרים, אני עוקב אחרי כל המידע הזה בלילות כמו בימים.

אז אני תקוע שם, ערמת חושך אינטליגנטית משועממת, מחכה שהסיוט ייגמר.

לא היה לי מושג שהשנה ידאגו לבידור.

הנה אני, יושב ושומע את המוח שלי נרקב בזמן אחת ההרצאות, כשמספר לא מזוהה מופיע על הצג של הנייד שלי. בהתחלה חשבתי שזה אוֹלי, מנסה להחזיר לי טובה. נופ. אפילו לא קרוב. זאת הייתה יורידי.

''אתה עסוק?'' לחשה, כאילו מהקו השני עלולים לשמוע אם תרים את הקול. לשמוע אותה, ככה באמצע השעמום השנתי, כבר גרם לי לחייך. נשענתי על הקיר בחוץ, בכוונה להישאר שם עד שהכנס נגמר.

''לא, בכלל לא. טוב שהתקשרת!''

לא הייתה סיבה מיוחדת. היא רצתה לשמוע את הקול שלי. ושאני בסדר. לפעמים היא נשמעת כאילו גם אחריה רודפת איזו מאפיה. לא הספקנו לדבר שתי דקות לפני ששמעתי רעש מוזר מחדר ההרצאות. הדלת נפתחה ואחד המנהלים יצא בבהלה, ''אתה יודע לעשות החייאה?'' צעק לעברי, ובלי לחכות לתשובה המשיך הלאה. בפנים התברר שהבלאגן הפך למחזה אבסורדי של לובשי חליפות מעומלנות שניסו לאושש איזה מנהל מבוגר שהתמוטט. מה הם היו עושים בלעדיי, באמת?

''מה קרה שם?'' יורידי שאלה. העברתי את הטלפון ליד החופשית שלי ונכנסתי לאולם.

''אחד המנהלים התמוטט.'' אמרתי, ופתאום חשבתי על זה. ''היי יורידי, את עובדת בבית חולים נכון?''

''כן.'' היא כבר הייתה צעד לפני. ''תתקרב אליו. אתה צריך את הידיים שלך פנויות. אם אני אגיד לך, אתה יכול לעשות?''

''אני אתך.'' שמתי את הנייד על רמקול והנחתי אותו בצד. המנהלים האחרים התפזרו סביבי, יוצרים מעגל מבוהל ורוטט.

''קודם כל חייבים לקרוא לחובש.'' יורידי דיברה בביטחון. ''ובינתיים תבדוק אם הוא נושם. יש לו דופק? אתה יכול להרגיש דופק?''

''כן, ברור שכן!'' מזל שלא שאלה משהו מסגיר יותר. הנחתי שתי אצבעות על הצוואר שלו. לא היה דופק. גם לא נשימה. ''תתחיל לפנות את הסביבה מחפצים חדים.'' ציוותה. היא ירתה את ההוראות בלי לעצור לרגע לחשוב. צעד אחרי צעד הדריכה אותי דרך שורה של התרוצצויות מסביב למתעלף המסכן, שהתברר, לפי המסקנות שלה, שסבל מהתקף לב. עכשיו שאני נזכר, קשה להאמין שהנערה הביישנית שמגמגמת ליד זרים פעלה בקור רוח הרבה יותר מכל אחד מהנוכחים בחדר. לי אישית לא היה מושג מה אני עושה, גם כשלחצתי על בית החזה שלו. היא לא סיפקה לי הסברים, פשוט פקדה – וזה עבד. האיש התחיל לנשום אחרי כמה דקות. אנשים בחדר מחאו לי כפיים. אוֹלי נענע בראש בפליאה. כן, אני מסכים. מי היה מאמין? ''אני גאה בך, ליאו!'' היא התנשמה בהתרגשות כשהרמתי שוב את הטלפון. היא התכוונה להשתפך – אני יודע שכן – אבל ראש האגודה רצה להודות לי באופן אישי והייתי חייב לסגור. השבעתי אותה שתחזור אליי בערב, אבל היא שכחה. יותר נכון – היא עבדה. הייתה לה משמרת, ולי היה לילה שקט. מתי היא נזכרה להחזיר לי צלצול? למחרת בערב! ביום רביעי, אחרי שסיימתי ישיבה.

''מה שלום האדון ההוא?''

''לא יודע. בטח חי איפה שהוא, שמח שהצילו אותו.'' רטנתי. היא לא ירדה מהנושא.

''אתה מבין שהצלת את החיים שלו? רק בזכותך הוא יכול לקום בבוקר, או להיות עם הילדים שלו–''

''או להמשיך להופיע לכינוס השנתי של האיגוד המטופש ביותר בעולם. כן, אני כבר מרגיש יותר אנושי. אז למה שלא תספרי לי מה נשמע אצלך? יש חדש?'' היא הבינה שהתכוונתי לבעיות בבריאות שלה, אבל זה לא מנע ממנה להעניק לי סקירה כללית של כל מה שקרה או לא קרה במעון. ובבית החולים. ובבית הספר. התפתיתי לנתק, כששמתי לב לנשימות שלה.

''איפה את?''

''במעון. מה זאת אומרת?''

''זה ברור, אבל איפה את כרגע?''

''ב... סלון.'' הנשימות שלה נעשו כבדות יותר. הצצתי בשעון. חצות ועשר דקות. הו, יופי.

''למה את למטה בחושך?''

התשובה שלה לא הייתה מרגיעה. ''רק כאן יש טלפון.'' הסבירה.

''תקשיבי לי, אנחנו נדחה את השיחה הזאת למחר בבוקר. למתי שיש אור ואין סיכוי שתתמוטטי כשאנחנו מדברים.''

''אני אהיה בסדר.'' התנשפה, ''אני אישן הלילה כאן. כשתבוא תעיר אותי.''

''תעלי למעלה עכשיו או שאני לא בא!'' שם לפחות יש מנורה קטנה ליד המיטה שלך. יש מנורה קטנה במסדרון. שם לא חושך מוחלט.

היא השתהתה קצת. לרגע מפחיד חשבתי שכבר התמוטטה. ''אני לא יכולה.'' באה התגובה התשושה. ''אני מפחדת... ליאו... ''

מה יכולתי לעשות? ביקשתי שתשתדל לשמור על הכוח שלה ויצאתי לתחנת הרכבת. לא עברתי בחוץ. נדחפתי דרך צללים זרים והספקתי לרכבת של 1:00. ב4 ורבע כבר הייתי מול המעון. המשכתי לדבר אתה. סיפרתי לה על אוֹלי, ועל מסיבת ההפתעה שהעובדים שלי ארגנו לי בזמנו. אפילו הגענו לדבר על העסק שצ'רגוסי מתכוון להקים. היו שמועות לא טובות בבית החולים על המפעל העתידי הזה. יורידי בעיקר חששה מהאיש עצמו. ''יש לו מבט בעיניים של מישהו שמסוגל להרוג ארנבת, אם היא תשב באמצע הכביש.'' אמרה, בקול שהלך וגווע. כשנכנסתי למעון, דרך הסלון שטוף החושך, לא הצליחה להבין איפה אני עד שעצמה את העיניים. כיוונתי אותה עם הקול שלי, ''בואי אליי,'' ביקשתי, והיא קמה לקראתי, מתנודדת קצת. היא הייתה מותשת. הכנסתי אותה לחדר שלי והדלקתי את האור. אני כבר די בטוח שגם כשאין נגיעה, תמיד קיים מעבר אנרגיה, לפי כמות האור סביבנו. בכל פעם שאני יושב לידה, אם זה לא יותר מחצי מטר (שזה בערך אורך המרחב הפרטי של בני האדם), האנרגיה עוברת. לאט יותר, אבל עדיין עוברת. עובדה, ככל שישבנו ודיברנו ליד המנורה, היא נראתה יותר ערנית. אבל השעה עדיין הייתה מאוחרת, והיא הייתה גמורה ממשמרת הצהריים. בסוף נרדמה על הכתף שלי. חמודה. אחרי חצי שעה ויתרתי על הניסיונות להתעסק במחשב בו זמנית, והשכבתי אותה במיטה.

אני מודע לכוח שיש לה עליי, יותר ויותר ככל שאני מנסה לשים לב. אולי על אחרים זה לא משפיע חזק כמוני, אבל אני מבחין, לעתים נדירות, עד כמה אני נרתם למלא את הרצונות שלה. ולעיתים מפחידות – עד כמה אני מושקע בה. לרוב, למשל, אין לי סבלנות לשבת ולהסתכל על משהו. אבל דווקא בחמישי לפנות בוקר התחשק לי לשרוף קצת זמן בשכיבה. הסתכלתי עליה ישנה. יש בנות שאם אתה מסתכל מקרוב, פתאום אתה קולט שהן לא יפות כמו שחשבת. אצל יורידי זה הפוך. מרחוק היא נראית סתם ילדה-אישה שמתלבשת מוזר. מקרוב רואים כמה העור שלה יפה. כאילו עשו אותו בשיש. עושה חשק לנעוץ בה שיניים. ואני צריך להזכיר לעצמי כמה שהיא אפילו לא הטעם שלי. כמה שהיא בהירה מדי. עדינה מדי. בכל זאת נשארתי ככה, חסר תנועה, על המיטה לידה. עצמתי את העיניים והתמכרתי לצליל הנשימות שלה.

אני לא זוכר איך ישנים. רק שיש שלב שמאבדים את ההכרה. כל האנשים חותרים לחלק הזה. שכחה מבורכת. לא קרה לי כבר שלוש שנים. לפחות היה לי זמן לחשוב על כל מיני דברים. עד שהרגשתי שינוי מוזר באווירה. לא יכולתי להסביר לעצמי מה זה עד שפקחתי את העיניים וגיליתי שהיא בוהה בי, מופתעת, בחצי ישיבה כבר.

''אתה לא ישן, נכון?'' מלמלה, סמוקה כולה. הא, מתי לאחרונה היא התעוררה ומצאה את עצמה ישנה ליד גבר במיטה? הייתי צריך לצלם אותה.

התרוממתי בנונשלנטיות, מחפש נקודת פתיחה טובה. ''לא. אני לא יכול.'' היא לא זזה. ליטפתי את השיער שלה, יישרתי את הפוני. דווקא יפה לה מבולגן. ''וגם ככה הייתי עסוק. הסתכלתי עלייך.'' העברתי את היד עם הכפפה לאורך קו הלסת שלה ועל השפתיים. היא נרתעה רק קצת. ניסיתי למשוך אותה אליי, והיא קפצה ונפלה מהמיטה.

אני לא אשקר. זה מייאש. אני כבר באמת לא מבין מה אני אמור לעשות כדי שתזרום איתי.

המשכתי לרבוץ שם, משגר אליה מבטים אומללים בזמן שקמה ושפשפה את העיניים. בכל שלוש השנים האלה, אני לא זוכר שניסיתי לנשק מישהי והיא ברחה ממני.

''מה יש לך?'' התעצבנתי, אבל היא התעלמה מהשאלה.

''ההילה שלך גדולה יותר.'' אמרה. היא ידעה שזה יעניין אותי. אבל התברר שלא היו לה תוכניות להסביר. לפני שיכולתי לזוז כבר יצאה החוצה, פותחת את הדלת רק לשנייה כדי לשלוח לי חיוך תמים.

''אה, בוקר טוב!'' חייכה וסגרה את הדלת בזמן להחטיא את הכרית שלי.

''איך הוא יהיה טוב אם את בורחת?!'' קמתי אחריה, ''בואי הנה!''

''לא יכולה. יש לי משמרת. אסור לי לאחר.''

''אל תדברי איתי דרך הדלת! תחזרי לכאן!''

היא פתחה את הדלת. השיער שלה היה אסוף; הצוואר שלה עוד אדום מהשינה. ''אני מצטערת, ליאו. אני צריכה ללכת. אחר כך אני בשיעור בבית ספר, אבל אני אבוא בערב, טוב?''

''לא צריך לדעת את הלו''ז שלך! מה אני, חבר שלך?! יאללה, לכי!'' התעצבנתי, אבל היא חייכה. בוקר נחמד באמת. מכיוון שהפסדתי את ההזדמנות לשאול אותה עוד על ההילה שלי, הלכתי לדאסטין. מצאתי אותו על איזה סוס, עושה תרגילי כושר. נורטון הזדנב אחריו כמו לקקן התחת שהוא, ומאחוריהם עוד חמישה. יופי. קיבלתי תרגיל בסבלנות עד שהוא הואיל בטובו לרדת מהסוס. לסוסים, מן הסתם, אני לא מתקרב. חיות באופן כללי ניחנו בחושים חדים מדי. הן מזהות אותי ומתחילות להשתולל. אחד היתרונות (היחידים) במעון הוא שאין בו חיות, ואין סכנה לשערוריות.

''חשבת על ההצעה שלי?'' שאל, ישר ולעניין. הנחתי את הפרטים על השולחן שלו.

''אני חייב להיות כנה אתך.'' אמרתי, ''המחיר שצ'רגוסי מציע הרבה יותר טוב.''

''בטח,'' הוא פרף את שרוכי מעיל הרכיבה שלו בתנועות נמרצות, ''הרבה יותר זול ללכת על השיטה המלוכלכת. כל הפסולת מהמתכות שלך תתפורר למים בשפך הנהר. אתה יודע שהנהר הזה זורם בתוך בית ההבראה של בית החולים?''

''אז? סבתא שלך בבית הבראה?''

הוא נעצר ונתן לי מבט חד. ''נראה לך שזה חוקי?''

''אם זה היה כזה פשע, הוא לא היה מצליח לקדם את המהלך עד כאן.''

הוא הניד בראשו, כנראה מאוכזב. ''תעשה מה שאתה רוצה. רק תיתן לי תשובה עד שבת.'' הבטחתי לו לא לייבש אותו ועזבתי בלי להישאר למשחק חימום. אני יודע שהוא תלוי בי ובמקורות שלי במיוחד. גם הוא וגם צ'רגוסי. אני נשבע, בתחילת השבוע היו לי כל הכוונות להגיע אתו להסכם. ההצעה שלו הייתה יותר משתלמת, וכמו שאמרתי – אני צריך לקוחות בכמויות גדולות יותר.

אבל כאן נכנס הקטע שהלכתי לבית ספר, לראות מה הבלונדה האהובה עליי עושה. לגלות שהיא שוב מאבדת את הסבלנות אליי, ואני מאבד את הסבלנות כל פעם שאני מזכיר אותה. יש טיפוסים שסתם מעצבן לרשום עליהם, ואני נמנע. בעיקר אם מרינה שוב מנסה להכניס לי שיחת 'יחסינו-לאן?'. אני לא סובל שהן עושות את זה. התקשורת אתה נעשית מעייפת ואני מתחיל לחשוב שמיותר להמשיך במשחק אתה.

גם השיחה שלי עם יורידי מאוחר יותר, אחרי הביקור של צ'רגוסי, הייתה מיותרת. אלמלא הייתה משנה הכול.

צ'רגוסי בא לברר פרטים אחרונים. ישבנו בחדר הפרטי שלי לפגישה קצרה. לו עצמו לא היה זמן. יום הולדת של האישה או משהו בסגנון. יורידי ראתה אותו במסדרון כשנכנס וכשיצא. מסתבר שאפילו החליפה אתו כמה מילים. שוב, קשה להאמין, אבל כשהיא רוצה משהו, הבטחון שלה עולה פלאים. לפנות למנהל בכיר, מישהו שהוא כפול ממך בגיל ולהאשים אותו באנוכיות? לטעון שהוא יגרום לכל החולים שבאים לבית ההבראה (בית החולים שולח את חלקם, פלא שהיא ידעה את הפרטים?) לחלות? שיגרום להרס סביבתי? איפה הפילטרים של הבחורה הזאת? ראנון צ'רגוסי, כמובן, מעולם לא התרגש מארגוני זכויות האדם (והחולה), וסינן אותה באדישות. אבל היא לא החליקה לו את זה. מיד אחרי שיצא פרצה לחדר שלי, רוח סערה של התגלמות הצדק.

''ליאו!''

''לא.''

''אבל עוד לא שמעת מה!''

''לא משנה מה זה, התשובה היא לא. רוצה לדעת למה?''

''אה... '' היא נסוגה.

''א. זה לא הולך לעזור לי. ב. זה בטח גם לא בשבילך. ג. וואלה, עכשיו אני עסוק ו-ד. את תמיד מצליחה, ככה שלא, אני ממש לא מעוניין לשמוע.''

אבל מי שואל אותי? היא התיישבה לי על קצה המיטה בעיניים בוערות. ''אל תעבוד אתו, ליאו! הוא מושחת! הוא חושב רק על עצמו ועל כסף!''

''ומה אני?'' סגרתי את המחשב כדי שלא תשים לב שעבדתי על התכנונים בשבילו.

''אתה לא כזה!'' היא הסמיקה שוב, והוכיחה אותי על האדישות שלי. אני לא יכול לעזור לו להקים את המפעל הזה! כל הנהר שזורם לתוך בית ההבראה ובשפך המזרחי ייהרס מהשפכים! הרבה אנשים יחלו, חלקם יהיה בסכנת חיים. ''בבקשה, ליאו?'' היא מתחננת. ''מה זה משנה בשבילך?'' הבדל של כסף לא היה נראה לה משמעותי יותר ממשב רוח. הורדתי את המשקפיים על העיניים. ניסיתי לשבור את העוצמה שבה חרכו אותי עיני הספיר שלה. כלום לא עזר.

''אם הייתי מגביל את עצמי לאנשי עסקים בעלי מצפון בלבד, לא היה נשאר עם מי לעבוד. זאת האמת.''

''אתה יודע שזה לא נכון!'' אמרה בנימה הבטוחה ביותר אי פעם, ''גם דאסטין יעבוד אתך. והוא לא עושה דברים כאלה. למה סירבת לו?''

''לא סירבתי עדיין. וחוץ מזה-''

''זה לא בגלל הכסף.'' קבעה, ''יש עוד משהו, נכון? הוא פוגע לך באגו, נכון?''

פתחתי את הפה לענות וגיליתי שאין לי מה לומר על זה.

שיט. היא צדקה לגמרי.

''תחשוב על זה שוב.'' ביקשה, אבל מנימת הקול שלה לא נשמע שיש לי על מה לחשוב. ''לפגוע בבריאות של כל האנשים האלה? לפגוע בטבע ובמים שלהם ושל כולנו? או למחול על אגו?''

''תגידי לי, מי מת והפך אותך ליועצת שלי?!''

''ליאו... '' היא הייתה עדינה ומפצירה. הורדתי את המשקפיים. מה הטעם?

''אין לך שום חוש לעסקים! את לא מבינה מה אני עושה או למה אני חותר. איך לדבר אתם. איך להתנהג. אם היית מנהלת חברה היית מגיעה לפשיטת רגל בתוך יומיים!''

היא הקשיבה בדממה, בלי לקטוע אותי. לאט לאט התפשט לה על הפנים חיוך רחב. היא זרחה, משועשעת, כאילו שיחקנו באיזה משחק ילדים והיא כרגע ניצחה. ''גם זאת אסטרטגיה, נכון? כי כבר שכנעתי אותך! אתה הולך לבטל את ההסכם!''

רציתי להסתובב, רציתי להתרחק, אבל העיניים שלה מסמרו אותי. בוודאי שהיא ניצחה. ואני, כמו אידיוט, שוב נופל בפח שלה. ''זה בסדר,'' היא המשיכה, מאושרת, ''לא אכפת לי אם תעמיד פנים. אני שמחה שאתה כזה, ליאו! ידעתי שאפשר להאמין בך!''

בשלב הזה גם אני נשברתי וחייכתי. כובשת לבבות קטנה. ''אל תאמרי מילה לאף אחד, בסדר?''

צ'רגוסי לא קיבל את זה יפה במיוחד.

''מה קפץ עליך?!'' הוא קם מהמקום, עצבני. מוכן בהחלט לבעוט במשהו. לצערי, בחדר שלי יש רק מיטה וארון. הוא צעד הלוך ושוב בחדר, מתוסכל בעליל. ''אתמול אמרת לי שאין בעיה! נתת לי את המילה שלך!''

''לא נתתי את המילה שלי, ולא הייתי מציע לך לתת את שלך. אם אני לא טועה, קשה יותר להיחלץ מחקירה במקרה כזה.''

הוא קרא לי פחדן ושמוק וציין שאם דאסטין הצליח לכופף אותי באיומים על שטות כזאת, אין לנו מה להמשיך לעשות עסקים. אוקיי, הנה דוגמה טובה לגבר שהגאווה שלו באמת נפגעה. הוא נשבע להחזיר לי את הטובה מתישהוא, ובינתיים טרק בכעס את הדלת כשיצא מהחדר שלי. הוא היה מעיף ליורידי סטירה אם לא הייתי יוצא אחריו ועוצר אותו. כי היא עמדה שם, לא אמרה מילה, אבל איך שהסתכלה עליו – יש מצב שהוא הבין הכול. הוא לכסן אליי מבט, מריר בצורה מסוכנת.

''אל תיגע בי.'' סינן כששחררתי לו את היד. ''אתה הולך להתחרט. בגדול אתה תתחרט. על ארבע אתה תזחל אליי!'' נפנף מולי באצבע. אולי הוא בא לדחוף אותי; יורידי, מכל מקום, חשבה שהוא יעשה לי משהו, ומיהרה לחצוץ בינינו. ''צא מכאן בבקשה!'' ציוותה עליו.

בניגוד לכל הגיון, וכנראה בזכות הכוח שלה, צ'רגוסי, שלפני רגע היה מוכן לשטח אותה, רק המהם משהו מתחת לשפם והסתובב. היא נרגעה רק כשטרק מאחוריו את הדלת של הבית.

''מה התכוונת לעשות אם הוא היה מנסה להכות אותי?'' גיחכתי. נגעתי בכתפה אבל היא התרחקה, עדיין רצינית.

''הוא לא היה מכה אותך.''

''את מסוגלת לגרום לזה?'' התקדמתי לעברה. היא משכה בכתפיים במסתוריות ולא ענתה. סולדד קראה לה מלמעלה.

''יורידי,'' הקשיתי, ''תעני לי!''

שוב משיכת כתפיים. ''אני לא יודעת.'' התנצלה. ''זאת רק תחושה.'' ורצה במדרגות, משאירה אותי עם יותר סימני שאלה מהרגיל.

איך כל פעם אני מסיים רשומה בלדבר עליה? יכול להיות שמקס צודק. אולי אני מפתח אובססיה לא בריאה. אולי אני הופך את עצמי מטורף לטרף. וזה לא מומלץ במקרים שאתה שד, וחייב להיזהר עם כל מה שאתה עושה. היא כמעט הסגירה אותי השבוע עם השאלות שלה בזמן ההחייאה. ואם יתחיל להיות לי אכפת, אני אפסיד. אני עלול להפסיד הכול. מספיק שיחטפו אותה. מספיק שינסו להוציא ממנה את מה שהיא יודעת עליי, וגם אם לא – אם נגיע למצב שאני מוכן לתת הרבה בשביל החיים שלה, אני אבוד.

בסדר, אז היא מיוחדת. נכון, אני לא יכול להרשות לעצמי להפסיק את הניסויים. אבל בוא לא נשכח את המטרה, ליאו. אסור לאבד את המטרה האמיתית של הקשר ביניכם. תעשה מה שתעשה, אבל תשיג תוצאות.

איכס. בקצב הזה היא עוד תצליח להפוך אותי למתחשב...