הרשומות של ליאו - פרק 18

16.6. מה אני עושה פה לעזאזל?

אני כל כך מבריז לאוֹלי מהישיבה מחר. הבריון הרוסי נעלם מהבית ואני לא מוצא אותו בשום מקום. וגם בנייד הוא לא עונה. כנראה חושב שזו נטאשה (כשעזבתי אותה היא עדיין חיפשה אותו נואשות). למה הוא לא יכול להיות יותר כמו מקס? מקס הוא הבן אדם הכי ידידותי לסביבה שאני מכיר. והוא לא דופק לך ברזים פתאומיים מהמשחק השבועי בשחמט.

בשבוע האחרון הצלחתי לאבד את כרטיס האשראי שלי, וכתוצאה מכך נתקעתי במצב קצת לא נעים – תשלום מאוחר לסולדד. אני משלם בכל 15 לחודש, והשבוע לא היה עליי כסף. זה לא שאני משתמש בו להרבה מטרות אחרות. וזו בדיוק הבעיה. אז חשבתי להיעזר במניפולציות דרך מקס עד שהאשראי החלופי יגיע. מתישהוא לפנות בוקר בחמישי מצאתי אותו ער והושבתי אותו לשיחה בארבע עיניים. בעצם, לא תכננתי את השיחה הספציפית הזו, אבל צ'רגוסי רצה פגישה על הבוקר, והרכבת שלי הקדימה. ככה מצאתי את עצמי, בחדרון הקטן שבו מקס ישן כשהוא במעון, נותן לו הרצאות על אהבה.

''אתה צריך להראות לה איך אתה מרגיש.''

''ליאו, תניח לי'' הוא מטלטל את הראש והשיער שלו מתפרע עוד יותר. לפי צבע השקיות מתחת לעיניים שלו אפשר לספור כמה משמרות הוא עשה. כרגע אני מהמר על משמרת יום, משמרת לילה ולקינוח עוד אחת. ברצף. לפחות 30 שעות ער ומתפקד, ואז משתרך עד לכאן, לחורבה המסכנה של בחירת לבו רק כדי להשגיח על הבית. למה הוא לא יוצא אתה לפחות?

מקס טוען שאני לא מבין. מצד שני, הוא גם טוען שהוא עומד להרוס אותי ואת כל הקריירה העתידית שלי בשחמט אחרי המהלך הבא, וגם שם טועה בגדול. שוב אני מנצח. קלי קלות. דעתו מוסחת עוד מתחילת המשחק. ברגע שהוא יפסיק לספר לעצמו שטויות וייצא אתה, זה יעבור לו. בסוף הוא יבין שהיא לא שווה רבע ממה שיש לו. אבל עד שייפול לו האסימון, יהיה נחמד אם סולדד תהיה פחות ממורמרת. אולי אפילו תשכח משכר הדירה שלי לשבועיים הקרובים.

''אל תגיד לי שאתה מתבייש ואל תחשוב לתקוע לי את הארי כתירוץ. רואים שהיא לא שמה עליו. גם אני הייתי יוצא אתו אם הייתי במצב שלה. הוא מסריח מכסף.''

''אל תלכלך על הארי.'' הוא נסוג עם המלך. המלכה שלו כבר החזירה ציוד לפני שני מהלכים שלי, והוא תקוע בהגנה עם פרש, צריח, ו3-4 חיילים. ''היא חושבת יותר עם הלב מאשר עם הראש.''

''אם היא הייתה עושה את זה, כבר הייתם יוצאים.'' אני מזיז את הרץ שלי לעמדת איום טובה. לצריח שלו אין סיכוי. 3 מהלכים והוא שלי. אני מעמיד פנים שאני שקוע במשחק, אבל מקדיש תשומת לב מיוחדת לידיים שלו, שמשחקות בכלים. מקס מסגיר הכול בידיים. הפנים שלו חתומות (חלק מדרישות התפקידשל רופא) והגוף מכונס, אבל האצבעות שלו מתרוצצות, מטופפות, משוטטות ומחפשות משהו להינעץ בו. הוא חסר מנוחה ושוקל את הרעיון כבר הרבה זמן. למה לא? יש בעיה, הוא מבהיר. הוא לא בדיוק הבן אדם המושלם למערכות יחסים. למה זה מטריד אותו? טוב, הוא חושש מאוד בשבילה. שהיא לא תסתדר עם הדיכאון שלו, שהחמיר אחרי שהכירו בעבר והיא זרקה אותו. ולא, הוא לא מגזים. עברו מאז כמה שנים טובות, אבל זה עדיין מפחיד אותו. המחלה המתישה הזו היא הצל שמקס סוחב איתו מילדות. כובד המשקל גדול לפעמים כל כך שהוא לא מצליח לקום מהמיטה. להיות רופא עוזר לו, לפעמים. אבל גם מנקז המון אנרגיה. לטפל בילדי המעון יכול להתיש אפילו יותר. הוא עדיין עושה את זה. עד כדי כך הוא אוהב אותה.

''אבל עבר זמן מאז. שניכם בטח השתנתם. לא תדע עד שלא תנסה.''

''לפעמים עדיף לשמור את הניסיונות לאחרים.'' הוא מקדם את המלך במהלך נואש. ''רופאים, בעיקר מי שמתעסקים בחיי אדם, שונאים לקחת סיכונים.'' הוא מפסיד את המלך שלו, ואת הגאווה שלו באותו תור. אבל אני זה שמפסיד את הוויכוח. הוא לא ינסה. לא כרגע. זה לא הזמן. צריך ליצור תנאים מסוימים. לא קל לרצות את הספרדייה העצבנית. בכלל, לא קל לגשת לבחורות. אם אתה ישיר, הן דוחות אותך מיד. אם אתה ביישן, הן לא מסתכלות עליך. בשביל שמצב ומקום וזמן מתאימים יפלו, אתה צריך נס משמיים.

אני לא עובד על ניסים.

האסטרטגיה שלי היא אחת והיא עובדת. אם זו מישהי שבחיים לא פגשתי קודם, הכי קל לגשת ולשאול מה השעה, להגיד תודה, אולי להוסיף משפט או שניים, ולהסתובב ולהתרחק קצת. 2 דקות, ולא יותר, זה הזמן שצריך לתת לבחורה לעכל מי ומה אתה. ניתוח אישיות עובר אצלן במהירות האור, ואז אתה צריך לחזור שוב. מה השעה זו שאלה בנאלית. הכול תלוי במה שתעשה אחר כך. אז בהתאם למי שהיא משדרת שהיא, ברגע שחזרתי ואמרתי משפט נוסף, החמאתי לה או העמדתי פנים שאני מחכה למישהו – לחבר, לאוטובוס, לא משנה – פתחתי את ההזדמנות האמיתית שנכיר. יש לי מלא טיפים כאלה שתמיד עובדים. אבל עם מקס אין מה לדבר. הבן אדם כמו קיר. רק אחת יש לו בראש. מי אמר שהאהבה עיוורת? הוא בטח מכיר את סולדד.

הסתלקתי מהבית לפני שהיא קמה. צ'רגוסי היה להוט להראות לי את ההצעה שלו. כל הפרטים שרציתי לדעת נמצאים במסמך בעובי המזוודה שלי, שהוא מנפנף בו בהתלהבות לא אופיינית. ממה הוא כזה שמח?

''אחרי העסקה הזו אני יכול לפרוש!''

''מה אתה אומר... '' אני מתאפק לא לגלגל עיניים. יש לו עוד מה ללמוד בעולם העסקים. הוא מבוגר ממני, אבל חושף את כל הקלפים. בדיוק כמו הפנים שלו בפוקר, הוא שקוף יותר ממה שהוא רוצה. הוא משדר 'אני בונה עליך!' בכל צליל שהוא מפיק. האמת שדאסטין נתן לי הצעה דומה בשבוע האחרון. חשבתי שאולי השניים האלה עובדים ביחד, אבל כמו שזה מריח – הם יריבים. לא סתם – יריבים רציניים. לא ראיתי אותם אף פעם יחד באירוע. הם גם כמעט ולא מזמינים את אותם האנשים, למרות שכולם יחד בתעשייה. מה עבר ביניהם? אין לי מושג. ו-וואלה, את מי זה מעניין? יש לי הצעה לקרוא עד שבוע הבא, ולנתח משמעויות בשבילי. סוף הסיפור.

אם כבר סיפורים, הנה סיפור משעשע. מרינה מאבדת את הסבלנות המינית שלה. אה, הנה סיפור פחות משעשע. היא הכירה את יורידי. זה היה כשחזרתי מהפגישה ההיא עם צ'רגוסי וקפצתי לבית הספר. יורידי באה לאסוף את הילדים, ומרינה בדיוק יצאה כשנפגשנו. היא חטפה אותי באלגנטיות, צצה כמו דיווה על עקבים וחצאית שתבייש בקלות את כל המורות הצעירות בסביבה, וגם חלק מהתלמידות.

''אני אקח את החבר שלי עכשיו, אם לא אכפת לך,'' היא זרקה איזה חיוך סלחני ליורידי וגררה אותי משם. התירוץ שלה היה שבשבוע שעבר אפילו לא יצא לנו לשבת שתי דקות ביחד. התאפקתי לא לתרץ לה בחזרה שאני לא מעריך את הספורט החדש שלה – כל ההטפות על כמה שאני לא משקיע בקשר. התכוונתי להסתלק איכשהוא, אבל היא הייתה יותר עקשנית מהרגיל. ואז היא באה לי ביציאה – ''מה יש לך עם היתומה הקטנה?''

לא הסתכלתי עליה. הכנסתי את המסמכים של צ'רגוסי לתיק. ''מה קרה נקבה אלפא, מקנאה?''

היא נתנה מכה כזאת על השולחן! לא זכרתי אותה כזאת שתלטנית.

''אל תעצבן!''

זה היה הcue שלי להבין שמשהו עובר עליה, אז עשיתי מאמץ גדול ושיניתי לטון הרך. ליטפתי לה את הכתף. שאלתי מה קרה ומה מטריד אותה. עבד כמו קסם. אחרי אנחה עמוקה, היא שאלה – ''איך זה שאנחנו יוצאים כבר חודש ועדיין לא הגענו לסקס?''

''זה מלחיץ אותך?''

''מוזר לי.'' היא בוחנת אותי היטב, מפחדת לעשות טעות שתפגע בגאווה העצומה שלה. ''לא חשבתי שייקח לנו זמן.'' היא משתהה רגע ואז חותכת לעיקר – ''האמת, ליאו, שאני רוצה, ולא אוהבת לחכות עם זה.''

אח, לפעמים אני שואל את עצמי מה יש בי שבנות כל כך מתלהבות לנסות?

''ומה יקרה אם נחכה עוד? את לא בתולה, נכון?''

היא נרתעת; מופתעת מהטון הקשה שלי. האמת, היה לי קצת על הראש גם בלי הדרישות שלה. ולא חשבתי שנגיע לבעיה הזאת כל כך מהר. היא רוכנת קדימה והצמידים שלה משתקשקים כשהם מתנגשים בשולחן.

''תגיד, גם אליה אתה מדבר ככה?''

''אליה אני יותר אכזרי.'' אמרתי בלי לחשוב, אבל זה לא מה שהיא הייתה צריכה לשמוע. אוקיי, תוכנית ב'.

''בסדר, האמת היא שכל מערכת יחסים שהתחלתי נקטעה ברגע שעברנו את השלב הזה. מבינה? חשבתי שאולי הפעם אני אנסה לעשות דברים קצת אחרת. לא לרוץ. זה בסדר מצידך?'' ברור שזה בסדר מצידה. אלה היו מילות הקסם. היא מנשקת אותי נשיקה ארוכה ולוהטת. איזה בחור רגיש ומתחשב. ממש פלא אלוהי.

אגב פלאים אלוהיים, גיליתי משהו מעניין בסופ''ש הזה. זה היה כשישבתי בחדר של יורידי, בעיצומה של הרצאה מיותרת על ארבעת המלאכים העליונים שמשרתים לפני האל. שמתי לב לתעודת הזהות שלה, ומדיון על גבריאל ורפאל הגענו בשתי שניות לשאלות אחרות. למעשה, גיליתי שיורידי זה השם האמצעי שלה בכלל, והיא נולדה בשם אמיליה. טיפ טיפה יותר הגיוני לנערה צעירה. אבל אלו לא היו החדשות המדהימות; הנה משהו ששווה לזכור בפעם הבאה שאני באי הסמוך, איסטניס – יורידי היא נצר לאחת השושלות היותר מכובדות ומשפיעות שם. בית משפחת אקסלרוד. לא צריך להיות חכם גדול כדי להכיר את השם. היא לא מפרסמת את העובדות האלה כדי לשמור על חשאיות. המשפחה שלה לא רוצה עוד תקריות פוליטיות – בטח לא מזאת שבדיוק התעוררה מקוֹמה. כשמדובר ביורידי, נראה שאין סוף להפתעות. כל הערב וגם למחרת כשניקתה את הבית לא הפסקתי להציק לה. כל שנייה –

''היי, אקסלרוד!''

והיא מסתובבת לנזוף בי בקושי, ''קוראים לי יורידי!''

''אלפי סליחות הוד מעלתך אמיליה יורידי אקסלרוד!''

זה דווקא הצחיק אותה. ''תפסיק! אני לא קוראת לך לובצק!''

''מצוין, כי לובצק זה לא השם שלי. זה השם של אוֹלי, השותף שלי.''

''ומה איתך?''

''לא יודע. אבל אקסלרוד נשמע מגניב. יש לזה צליל מפוצץ. כמו הפוליטיקאי ההוא שמת עם אשתו בתקרית עם הרכב שהתרסק." הרהרתי בזה בקושי רבע שנייה לפני שפלטתי, "הוא היה קרוב שלך?"

''כן... הוא היה אבא שלי.'' היא אומרת בעצב. זורקת פצצה במשקל 5 טון בלי מצנח.

''רגע... מה?!''

''ארתור אקסלרוד. הוא היה אבא שלי.''

''את צוחקת עליי!''

היא מנידה בראשה. נכון, שכחתי. יורידי אף פעם לא עושה מתיחות על חשבוני. היא לא יודעת לשקר.

''וואו! כלומר... אה... מצטער... הוא נפטר לפני כמה שנים, לא?''

''לפני 13 שנים. הייתי במכונית כשקרתה התאונה.''

''אה.'' בוודאי. זה הסביר כמה דברים. ''את היחידה שניצלה מהתאונה הזאת, נכון?'' שמעתי על זה. קראתי בעיתונים את חרושת השמועות שרצה גם שנים אחר כך בכל האיים הסמוכים. זה קרה לפני 13 שנים, אבל לא מעט ממשיכים לטעון שהתנקשו בחיים של הזוג. זה לא מזל גדול להיוולד למשפחה של אנשים כמו בני אקסלרוד. ארתור אקסלרוד עמד בראש מפלגה גדולה שהנהיגה שינויים קיצוניים, ממה שאני יודע. לא פלא שחיפשו את הראש שלו.

יורידי, שעדיין עומדת מולי, נבוכה, ממשיכה בנימה שקטה. ''אפילו אז דודה ננסי לא הייתה בטוחה שאני חיה. כן, נשארתי בחיים, אבל...''

''אבל היית בקוֹמה.'' אני משלים והיא משפילה את העיניים. אינסטינקטיבית לקחתי את ידה.

''היי,'' היא הרימה את הראש לאט, עד שהסתכלה עליי. כבר הזכרתי שלבחורה הזאת יש עיניים שמסוגלות לעצור לך את הנשימה? ''אל תחשבי על זה עכשיו. את חיה, זה מה שחשוב. שרדת, אז נצלי את החיים האלה!''

''כן... '' מלמלה, אבודה בעולם מחשבות משלה. עולם שאין לי גישה אליו. ''אתה צודק. תודה... ליאו.''

''אוקיי, אז במקום לשבת כאן ולבכות כמו ילדה קטנה, מה דעתך להודות לי באמת?''

''אה... איך?''

''את עדיין חייבת לי טובה, זוכרת?''

ביקשתי שתצא איתי. פעם אחת בלבד. סיבוב קצר. ידעתי בדיוק לאן אני הולך לקחת אותה. האמת, יורידי נראית לי מהטיפוסים הנדירים שיעריכו גם ישיבה סתמית בשדה פרחים או ריצה במרחב פתוח. היא תהיה אסירת תודה על כל דבר יפה.

אחר הצהריים יצאנו החוצה. סולדד הייתה בלימודים שלה, והאן נשארה במקומה. לפחות ככה יורידי הרגישה פחות אשמה להסתלק החוצה. הובלתי אותה לאורך קו החוף. יש לי תחושה שהיא לא הייתה שם יותר מדי. המראה של הגלים המתנפצים הקסים אותה. היא הטביעה את הרגליים בחול והחזיקה את הנעליים ביד כשהלכנו.

''אתה מסוגל להרגיש מים?''

עניתי שכן וקיבלתי שפריץ לפנים.

''מה—בשביל מה—תקשיבי, זה היה ממש מיותר!'' לשנייה התרגזתי, אבל היא התחילה לצחוק והתחמקה ממני. כמובן שהיא קיבלה מה שמגיע לה. אני לא חושב שהיא השאירה חלק יבש בבגדים שלי. או שנשארה עליה שכבה שלא נרטבה. כל השיער שלה נרטב.

''זה כל כך מוזר לראות אותך רטוב!'' התגלגלה מצחוק ודשדשה קדימה לתוך המים. היא שאלה על הירח ועל שובר הגלים. רצתה לדעת איך כוכבים נוצרים. הסברתי לה כל מה שידעתי, וזה לא היה הרבה, אבל הרגשתי שאני יכול להמשיך ככה שעות.

כשפנינו לכיוון העיר, האטה. לרגע הסתכלה עליי מוזר.

''ההילה שלך חזקה מאוד פתאום.'' היא הייתה יותר ממוטרדת. אותה הבעה מבוהלת מהיום הראשון שנפגשנו הבליחה אי שם מאחורי האישונים.

''את בטוחה?''

''כן. זה התחיל מאז שיצאנו מהמים.'' היא אמרה. בלי להתכוון, כנראה שגילינו משהו חדש. יכול להיות שהקרבה למים מלוחים מחזקת אותי.

''טוב, הירח אחראי על הלילה, ואני חלק מהלילה. בגלל השליטה שלו במים, גם אני חזק יותר.''

''זה מפחיד.''

''את יודעת שאני לא אפגע בך.'' לעצמי נשמעתי קיטשי במיוחד, אבל היא הרצינה.

''לא, לא אתה. אבל... ''

''אבל מה?''

''אולי... אני לא יודעת... חלק אחר שלך.''

''השד?''

''לפעמים-'' היא השתתקה, מהססת, ''אל תכעס – אבל לפעמים אני קצת מפחדת.'' היא שילבה את הידיים. רק אז הבחנתי שהיא רועדת. הפשלתי את הז'קט והנחתי על כתפיה. השארתי שם את הידיים. היא לא התנגדה.

''זה בסדר. עדיף שתפחדי.'' מחשבה קודרת חלפה לי בראש.

''ליאו... ''

''כי במקרה שאני אעשה טעות או שאאבד שליטה, תצטרכי לברוח. את יודעת את זה, נכון?''

''אני לא אברח.'' הסתובבה אליי, נבגדת רק מהמחשבה שהאמנתי שתשאיר אותי לבד.

''אל תהיי טיפשה. אני עלול להרוג אותך.''

''לא בורחים מבעיות. אני אעזור לך.''

הלוואי שהיא הייתה יכולה...

היא רצתה לחזור כשהשמש התחילה לשקוע, אבל ביקשתי שנישאר. ישבנו באיזה בית קפה נחמד מול הים. זה היה ממש כמה דקות לפני שקיעת השמש, שהוצאתי את הקופסה. הראיתי לה את מטבע המזל שלי; הוא נצנץ מול השמש הגוועת ונראה יפה מתמיד. ''זה מה שהיה לי ביד כשחזרתי מהעולם האפל בפעם הראשונה.'' סיפרתי לה על ההסכם עם השד, והרמתי אותו מהקופסה. ''אני רוצה שתיקחי אותו.''

''אבל... '' היא לא הרגישה בנוח. ''זה הזיכרון היחיד שהיה לך... ''

''זה בסך הכול מטבע. הוא לא מספר לי כלום. חוץ מזה, בפעם האחרונה הוא העדיף אותך.'' היא חייכה. ראיתי שגם היא נזכרת ביום שהכרנו. אלוהים אדירים, חשבתי. רציתי להרוג אותה באותו יום! איזה מזל שהיא עצרה אותי.

''תושיטי יד.''

היא צייתה. שכחתי לרגע מחוק הכפפות. שתי הידיים שלי היו חשופות. אולי זה היה אינסטינקט, כמו שהיא קוראת לזה. כשהנחתי את התליון ביד שלה, כלום לא קרה. שום תגובה. ואז קלטתי שאני יכול לגעת בעור שלה. זו הייתה תחושה מוזרה. קרירה. כאילו ליטפתי את שביל החלב באצבעות שלי.

''מה קורה כאן?''

יורידי שיגרה אליי מבט מסתורי והצביעה על השמש שנמרחה על קו האופק.

''זו שעת בין ערביים.'' פתרה את החידה. ''האור והחושך שווים.'' היא אימצה אליה את התליון ולטשה עיניים בשמש הנעלמת.

לא יודע ממה הייתי יותר מוקסם – ממנה או מקו האופק.

''אני הכי אוהבת את השעה הזאת.''

''גם אני.''

בדרך כלל רגע כזה הוא מהלך מכריע בשבילי להשיג נשיקה טובה. חשבתי שהצלחתי ליצור אווירה מושלמת בדייט הזה כדי לשכנע אותה, אבל באותו רגע שהיינו ככה, ידעתי לא לנסות. ראיתי שהיא לא מוכנה. סבלנות, הזכרתי לעצמי. זה יקרה במוקדם או במאוחר.

שיהיה. לפחות היא הייתה מרוצה. קרנה מאושר. אני מקנא בה שהיא יכולה. אם השמחה הייתה באה לי בכזאת קלות, לא הייתי צריך להעמיד פנים כל הזמן.

אוקיי, אז תוכנית הדייט לא נגמרה בדיוק כמו שתכננתי, אבל אני בטוח שעשיתי התקדמות מבחינת האמון שהיא נותנת בי. חוץ מזה, למדנו משהו שימושי על המגע בינינו.

עכשיו רק נשאר לדאוג לבעיה הגדולה באמת – איך אני מוצא את הדוב הרוסי המסריח ונוקם בו על ההברזה שלו.