הרשומות של ליאו - פרק 17

9.6, ערב.

אוקיי, אז בסיכום, אפשר לומר שיכולתי לצפות את כל התגובות לחזרה הפתאומית שלי. כמעט.

היו כאלה ששמחו לראות אותי בשטח שוב; דאסטין הושיב אותי בדחיפות לבירור של כמה נקודות עיקריות בחוזה שלנו. צ'רגוסי מצא דרך אחרת להכריח אותי לשבת אתו, והזמין אותי למשחק הימורים חדש – רולטת נחשים. אני מניח שהוא נכנס לשלב הזה בקריירה שלו שהוא עשיר כל כך, שהכול משעמם אותו. אז הוא מחפש ריגושים במקומות אחרים. מי עוד יסכים לשחק על כסף כשנחש קוברה מסתובב לך על הצד השני של הרולטה?

החוקים פשוטים; כל אחד שם כסף על מספר. ניצחת? קח את הכסף. הפסדת? לטף את הראש של הנחש, ששורץ כל הזמן על השולחן. קוברה מצרית. לא מאולפת. נראה לי גם הייתה רעבה. אבל מצרית או לא, לא התחשק לי להכיר אותה מקרוב. אם הייתי בן אדם נורמאלי, זה היה הרגע שבו הייתי אומר ''תקשיב, נסחפת.'' ולוקח את עצמי משם. במחשבה שנייה, מי כבר היו היריבים שלי? רק האפרוחים שעוקבים אחרי צ'רגוסי בשיירה. לא מישהו עם חוט שדרה. נורטון היה שם, וזה כבר מעיד כמה כיף היה בקרקס הזה.

רק אחרי שסיימנו עם השטויות (למזלם, אף אחד מהם לא קיבל נשיקה מאלת המוות), צ'רגוסי ניגש לעניינים. שורה תחתונה? הוא מתכוון להקים משהו חדש ליד שפך הנהר המזרחי. מפעל שמשתמש בגאות ובשפל ככוח עזר. הוא צריך את החומרים הבסיסיים כדי להתחיל לעבוד. אז מה? אני מבחין בחיוך המתגרה שלו. אפשר לסמוך עליי?

ברגע שיביא לי את הכמויות והתדירות שהוא רוצה, אני מבטיח, אני אתחיל כבר לעבוד על משלוח ראשון. דווקא נכנס לי מצוין ביעדי התספוקת לשנה הקרובה. ממילא יש לי הובלות לאי, אז להוסיף עוד כמה מאות קילו זה שטויות.

היו גם את אלה שממש לא שמחו לראות אותי, למרות שהם צריכים. ולא היה מזיק לשמוע מהם מילה טובה שאני משלם להם שכר דירה. יום אחד סולדד תצליח להעלות לי את הסעיף באמת. אני יודע שזה יקרה. לצערי, אלטרנטיבות לא באות בחשבון. אני צריך מקום שקט להמשיך לעשות בו ניסויים עם יורידי, והיא לא תיתן לה לצאת מהבית כל עוד אני באי. אפילו הפעם כשחזרתי היא חסמה לי את הדרך.

''הזהרתי אותך!'' ישר פתחה באש, ''אמרתי לך שהיא עדינה! שזאת ילדה רגישה! אל תחשוב להתקרב אליה!''

הסתכלתי על מקס, שפתח לי את הדלת. ''מה קרה?'' אבל סולדד לא נתנה לו להשחיל מילה.

''אל תתעלם ממני כשאני מדברת איתך, ליאו! גרמת מספיק נזק! אתה לא מתקרב אליה יותר, סוף הסיפור.''

סוף הסיפור היה שהחלטתי להיות מעשי ועשיתי אחורה פנה. העמדתי פנים שאני מתרחק מהמעון, והחלקתי לצל של העץ הגדול שמשקיף עליו ומשם לחדר של יורידי. הבעיה לא הייתה אצלה; כמובן, הבעיה אף פעם לא אצלה. היא בעיקר אצל החזירה הפרנואידית, שממשיכה להמציא חוקים להגביל אותי. שיהיה. היא יכולה להיחנק עם השעות גג. המעון ננעל רשמית ב22:00. אחלה שעה! מי בכלל צריך שיפתחו לי את הדלת? שתשמור את המפתח לעצמה. בנוסף, היא מקפידה לסנן איזה משהו נבזי בכל פעם שאני בסלון. מתי שהוא מקס קלט את זה והרים את הראש.

השתעלתי. או העמדתי פנים שאני משתעל. העברתי את הרץ שלי שתי משבצות מהמלך שלו. ''נו טוב, לפחות אני לא צריך פושאפ.'' אוי, הפרצוף שהיה לה! מקס היה צריך להשתמש בכל כוח השכנוע שלו כדי לגרום לה לעלות למעלה עד שנסיים את המשחק. הוא עוד לא ניצח אותי, כמובן, אבל הוא משתפר.

היו גם את אלה שאכלו סרטים כי נעלמתי. כמו מרינה. היא הייתה יכולה להבין אם הייתי מופיע פתאום בלי יד או רגל – חוזר לה כמו איזה גיבור מלחמה מסכן. אבל ככה? בריא ושלם ודופק לה ברז חודש? היא הייתה צינית מהרגיל.

''חתיכת אידיוט!''

''כמה פעמים אני צריך להסביר עד שתביני – זה מנגנון שלא תלוי בי! לפעמים הנסיעות האלה אורכות נצח!'' ניסיתי את הגישה הממיסה. ליטפתי לה את הלחי, השארתי את הידיים על הכתפיים שלה. אני לא מרגיש את חום הגוף שלה, אבל ברור לי שאני מעביר את שלי. ''אל תחשבי שלא התגעגעתי.''

''אני לא חושבת ולא יודעת! מה שאני יודעת זה שחיכיתי לך כמו מטומטמת! חודש, ליאו! לא יכולת להשאיר מספר?!'' היא ירדה מהפסים. מי המשוגע שייתן לה מספר?! מה עשיתי שאני צריך לשמוע אותה ואת הנדנודים שלה גם באמצע השבוע?

לא, לא נראה לי.

אבל לצורך העניין, מבחינתה, הנייד שלי נהרס.

טוב שהיא לא מכירה את יורידי. אז זה היה הסוף שלי.

הנערה כרגיל תופסת קטגוריה משלה, בתגובה על אנושית להיעלמות שלי. לא רק שהמלאכית הקטנה והמיוסרת דאגה לי (לפי ההיגיון של יורידי, מי שלא יוצר קשר במשך חודש נמצא באחד משני מצבים – מת, או ממש ממש כועס עליה. בעיקר בגלל שבפעם הקודמת היא החרימה אותי והכל), היא בילתה חלק מכובד מסופי השבוע האחרונים בחדר שלי. בבכי.

אני לא אשקר. יש בזה משהו מלחיץ. אני לא אוהב לחזור למקומות שבהם בוכים עליי. אבל מה שיפה אצלה זה שהיא לא עושה לי רגשות אשמה. בשום מצב. להפך; היה לה קשה עם העובדה שאני לא חוזר. היא הרגישה רע שלא הסכימה להיפרד ממני בפעם האחרונה. בחשיבה רציונאלית, אפשר אפילו להבין אותה. בדרך כלל אנחנו מדברים די הרבה כשאני מגיע. וכמה זה יוצא? חמישי-שישי-שבת? זה כמעט חצי שבוע. כמה זמן היא מכירה אותי? חודשיים? ואז אני נעלם. במצב כזה, מספיק שחזרתי, וכל חטאיי נסלחו.

למרבה האירוניה, מכל הטיפוסים שפגשתי השבוע, היא הייתה היחידה שקיבלה את המספר שלי. בלי שתצטרך לבקש. התמוססתי לתוך החדר שלה. היה חשוך בחוץ, ובכל זאת מצאתי אותה על אדן החלון, מביטה למטה, איפה שאפשר לראות את הכניסה. אני לא יודע כמה היא בכתה, אבל העיניים שלה עדיין היו אדומות. היא כל כך לא ציפתה שאגיע, שאפילו לא האמינה לתחושות של עצמה עד שהתיישבתי מולה והיא ממש קפצה בבהלה.

''אתה כאן... חזרת... '' גמגמה והתחילה שוב לבכות. אם ברשומה הקודמת בדיוק הצהרתי שאני לא מסגיר את כתב היד שלי, הנה שברתי כבר את ההבטחה. היא עושה לי את זה לפעמים. בלי שאני רוצה, היא מוציאה ממני צדדים כאלה. החלקתי על הזרוע שלה כדי שתירגע.

''אוקיי, מספיק, תסגרי את הברזים.''

''חשבתי... שקרה לך משהו.''

''באמת, יורידי! אני חצי שד, זוכרת?'' ביד עם הכפפה הברשתי את הפוני שלה לאחור. לפחות היא נרגעה במהירות. בחנה אותי עם העיניים היפות שלה כדי לוודא שאני לא כועס. לא יודע למה דווקא על זה חשבתי, אבל הוצאתי פתק ורשמתי לה את המספר. רשמתי ''ליאו'' מעל, ומסרתי לה.

''אם את שואלת את עצמך מה שלומי, עדיף שתשאלי אותי.'' סגרתי אותו לתוך כף היד שלה. דרך אגב, אני שם לב למשהו מוזר מאז – עכשיו אני כן מצליח להרגיש את הטמפרטורה של העור שלה.

היא קרירה. מהסוג שמשכך כאבים. קל להבין איך אנשים חולים נוטים להימשך אליה. ואולי זה לא רק הם. אולי היא מצליחה לעשות את זה לכל הגברים. כמו פרפרים לאש.

נורטון, למשל, כבר נלכד. מסתבר שהבכיין הקטן מצא אצלה אוזן קשבת בחודש שחלף. ומה שיותר מטריד – גם היא מצאה אצלו.

''הוא איש נחמד. ויש לו בת מתוקה.''

''הוא גדול ממך באיזה 10 שנים!''

''לא, בהרבה פחות... וחוץ מזה, אין בזה שום דבר רע. הוא לא פגע בי.'' היא מבטיחה לי, ''יש לו לב טוב ועדין.''

''לא, הוא פחדן.'' אני מתאפק לא לומר משהו חריף יותר. משהו בי התלהט וצרב משום מה. איך הוא הצליח להתקרב אליה?! בחיי, כשאמרתי שהיא צריכה חברים אמיתיים, ממש לא התכוונתי ליצורים מהסוג שלו. ''הוא לא יגן עלייך.''

''יגן עליי ממה?''

''מהמציאות שאת לא מעוניינת להכיר.''

היא נאנחת. אין לה כוח לוויכוחים. שאלות אחרות מתגלגלות לה בראש, והיא מזמן מחכה לשאול אותי. למשל, איך עשיתי מה שעשיתי לאנשים ההם שהפריעו לה?

''זה בגלל שאתה שד?''

''לא, לא חושב. השינוי חידד את החושים שלי ושינה כמה דברים בגוף שלי, אבל כדי להשתמש בהגנה עצמית את צריכה ללמוד אותה.'' זה מצא חן בעיניה.

''אולי היית פעם מומחה לאומנות לחימה?''

''הא, זה יהיה נחמד.''

היא שוקעת במחשבות. הידיים שלובות אחת בשנייה והעיניים מתרוצצות מסביב. ''אבל אין לך שום דרך לדעת, אלא אם תפגוש מישהו שהכיר אותך... אה, אבל אתה מסתובב כל כך הרבה!'' היא מסובבת אליי את הראש, בחדווה מסוימת. כן, היא הצליחה לעלות על קו המחשבה שלי. ''בסוף תהיה חייב להיתקל במישהו שיזהה אותך, נכון?''

''מדויק.'' אני מהנהן. חייב לתת לה קצת קרדיט, היא חדה כשהיא רוצה. ''סידרתי את העבודה שלי ככה שאצטרך לנדוד. יום אחד, עם קצת מזל, מישהו יקרא לי בשם.''

היא מחייכת ברוך. ''לכל דבר שאתה עושה יש סיבה, נכון?''

''בוודאי. אין לי זמן להתעכב על שטויות.'' למשל, אם יעברו יותר מדי שנים, גם אם אני אחזור להיות מי שהייתי פעם, כל מי שאני מכיר כבר ימות. לא תהיה לי אפשרות לשחזר את החיים שלי כמו שהיו.

''לא מפחיד לרדוף אחרי העבר שלך?'' היא שואלת בשקט, עוקבת אחרי ההבעות המשתנות שלי.

''גם אני שואל את עצמי לפעמים.'' ולפעמים, אני שואל את השאלות הקשות יותר. למשל, אם באמת הייתי רוצה לחזור להיות מי שהייתי. יכול להיות שאני עומד לשנוא את מי שהייתי... ולא פחות סביר, את תשנאי אותו. אני מסתכל עליה וחושב בקול רם, ''אבל אנחנו בכל זאת קצת דומים, את יודעת?'' אוטומטית אני מבקש למשוך אותה קרוב לידי, אבל היא נרתעת, ואני צריך להסתפק בהזמנת יד, ללא מילים. היא מצטופפת לידי, משעינה ראש על כתף. כמה שזה פשוט, אני חושב. למה אי אפשר לדבר ככה תמיד?

''גם את איבדת את העבר שלך,'' אני ממשיך, ''ואת הקרובים שלך.''

''הקרובים שלי חיים.'' היא עונה, אי שם באזור הצלעות שלי; הקול שלה רגוע. ''ההורים שלי נהרגו בתאונה. אני לא זוכרת הרבה מהם. הייתי בת שש... אבל ההורים שלך אולי בחיים. אולי הם יושבים באיזה בית ומתגעגעים אליך.''

אני מחייך ומושיט יד לשיערה. ''אני מקווה שהם לא מתגעגעים יותר מדי. לפעמים אנשים עלולים להיעלם ולא לחזור.''

''אתה הולך להיעלם?'' היא שואלת, ומרימה את הראש. אלוהים שבגן עדן, אני חושב, למה נתת לה עיניים חודרות כאלה? היא תכשף אפילו אותך בתפילות שלה. לי עצמי לא היה נוח והסטתי מבט.

''גם אם אני לא מגיע לכאן, את יכולה להתקשר. מתי שתרצי.'' ממילא כל מה שאני עושה זה ישיבות משעממות. ונסיעות. ''בעיקר בלילה. את עדיין מפחדת מהחושך?'' היא עושה לא עם הראש.

''החושך זה כמו... כמו אתך.'' היא אומרת ומזדקפת להבהיר. ''לפעמים מפחיד אותי להיות לבד. אני לא רואה כלום. אבל מצד שני, יש... מן... '' היא שוברת את הראש בניסוחים ובסוף נותנת לי תיאור של מאות שעונים מתקתקים, שמשתגעים בכל פעם שהיא נמצאת בחושך. או לידי.

''זה משגע אותך?''

''זה מבלבל. כי למרות שמפחיד לי להתקרב, אני לא יכולה להפסיק.'' היא מסמיקה. מקסימה שכמותה. אני מתאפק לא לצחוק.

''אז קשה לעמוד בפניי, אה?''

היא זאת שפורצת בצחוק.

''מה כל כך מצחיק?''

''אתה כל הזמן עושה עליי את האסטרטגיות שלך.'' היא משיבה, מתרחקת בקלילות, מרחפת מחוץ להישג ידי. ''וזה מצחיק. כי אני מבינה הכל.'' אה, שיט, אני חושב. שכחתי שהיא יודעת מתי אני מפלרטט. מביך, אפילו לא שמתי לב עד שהיא העירה. או שזה בא טבעי, או שאני מפתח משהו מאוד לא בריא. אובססיה. ומכל האנשים... כלפיה?

אבל לא נראה לי שהיא מבינה שהרבה לפני שאני איכנע לאובססיות שלי, היא תיכנע לרגשות שלה. כי בחיאת. אני רואה שהיא מתחילה לפתח אליי משהו. ולמרות שהאסטרטגיות שלי לא עובדות עליה, משהו בי מושך אותה להישאר. זה רק עניין של זמן עד שהיא תזנח את האמונות הפתטיות שלה ונוכל לעבור לשלב חדש של ניסיונות. היא בעצמה מבינה שלכל דבר יש אצלי סיבה. ואסטרטגיה או לא, היא לא תעמוד בקסם שלי עוד הרבה זמן.