הרשומות של ליאו - פרק 16

31.5, ערב.

מפתיע בהחלט. לא הייתי מנחש שהם מתכננים לי משהו. אולי זה היה ספונטני.

לפני יומיים כינסתי אותם באולם המרובע. הפסקה קצרה, מיוחדת, כדי לומר כמה מילים. הם ציפו למפגן כוח אלים, אבל נתתי להם את מה שלו קיוו – חנינה. שלושת הנשים שהיו אמורות להיענש שוחררו.

עמדתי מולם, לא מחזיק שום דבר, לא מסיט את העיניים, בלי דוכן נאומים ובלי תנועות מיותרות. ''בניתי את המפעל הזה קודם כל בשבילכם; כי אני מאמין בכם. בתמורה, אני מבקש את האמון שלכם.'' סקרתי אותם. כל אחד ואחד מהם. פרצופים שלמדתי להכיר. 3 שנים עברו; אני מכיר אותם היטב עכשיו. גם את אלה שלא היו מההתחלה. גם את השקטים יותר. ''אני מבקש שתתנו לי את החופש לסמוך עליכם בעיניים עצומות – כי אני מבטיח לכם, אני יודע מי אתם. אני יודע מה אתם שווים. ואני אתן בשבילכם את כל זה ויותר, כי מגיע לכם.'' אם היינו כולנו בני אדם רגילים, היו מחיאות כפיים בסוף. אני קיבלתי מטח יללות כבוד נוגות. והיום, במפתיע, גם מסיבת הפתעה. יום ההקמה של המפעל חל בחורף, באוקטובר, אבל זה לא הפריע לחבר'ה שלי להרים מסיבה קטנה. הם ידעו שאני יותר באזור בימים האלה. בוחן את הסביבה, שלא אמצא עוד הפתעות לא נעימות.

''כל יצור חי נולד ביום מסוים.'' יורש אמר לי פעם. ''גם לך יש יום כזה.'' ולא זכרתי אותו, אבל יורש כן ידע דבר אחד – ב11.5, לפני 3 שנים, חזרתי מהעולם האפל.

לא בדיוק סיבה למסיבה, אבל היו להם כוונות טובות.

''לחיי ליאו, המלך האמיתי שלנו!'' קרא יורש כשנכנסתי, בליווי מלכותי של 5 נייבי מכל צד. הם הושיבו אותי על כיסא והתחילו לילל. בחיי, נראינו כמו חלק מטקס פגאני הזוי. אבל חייבים להודות, נחמד מצדם.

כשאני חושב על הכימיה ביני ובין הנייבי, אני חושב בעיקר על שותפות. כן, זו שותפות סבוכה שבצדה גם קשיחות, אבל היא מתגמלת לשני הצדדים. גם עם אוֹלי זה ככה, אבל מסוג יותר אנוכי של ''שמור לי ואשמור לך, ואם לא תשמור, נפריד כוחות''. הוא כבר הספיק לבגוד בי כמה פעמים. לא כמו החבר'ה האלה. כל מה שהם עושים, הם עושים בשביל שיהיה לנו טוב – לכולנו. כמפעל וכחברה.

חבל שאני לא מכיר יותר בני אדם כאלה. אם הייתי מכיר, אולי היו לי חברים.

אבל כן... האמת היא שהיה לי חבר אחד פעם. לתקופה קצרה מאוד. אם זה נחשב בכלל, אחרי מה שהוא עשה...

בחצי שנה הראשונה מאז שייסדתי את המפעל, הייתי רץ כמו משוגע מאי לאי. עושה שרירים ועסקאות בכל מקום אפשרי. לא היה זמן למשחקים (במלוא מובן המילה) – השעון תקתק ואני הייתי טרי וירוק, וקל לתמרון. אז הרוסי המסריח, שהכיר את השוק ותפס עם מי יש לו עסק, שלח אותי לעשות עסקה עם חמישה מנוולים מדופלמים. כחלק מאסטרטגיית קח וברח, הם מרחו אותי עם עסקאות מפוקפקות והצליחו –עד היום אני לא מבין איך – להכניס אותי לכלא על פשעי צווארון לבן שבמקור היו אשמתם. ואשמת אוֹלי.

הייתי טיפש. האמנתי שאוֹלי נותן לי גב. בדיחה טובה; אפילו ביקורי כלא הוא לא עשה לי. 4 חודשים נתן לי להירקב שם; לא נקף אצבע, עד שהתעוררה בעיה שדרשה את התחכום שלי. אז הוא נזכר.

את אֵלְדַן אִירְקְלִי הכרתי ביום שדחפו אותי לתא. היינו שניים, כל אחד על שטות אחרת. מעולמות שונים לגמרי.

אלדן היה זן נדיר. או סוג של חייזר שעוד לא גילו. הוא הגיע לכלא יום לפניי, אחרי קריירה קצרצרה כשוטר חֶרֶש.

''שוטר שיושב בכלא? מה כבר עשית?''

''שוטר חֶרֶש,'' הוא חייך עם השפה התחתונה העקומה שלו, והסביר לי שחשף לאחרונה כמה שחיתויות רציניות במטה שבו עבד. אז הוא מתכוון לעבור למחוז הדרומי.

''נראה לי קצת בעייתי כשאתה כאן, לא?''

''לא, להפך.'' הוא טלטל מצד לצד את התלתלים הבלונדים שלו, שבכלא גדלו פרא, ''הצ'יף הגדול לא אהב את הרעיון. סידר לי תיק כשראה שאני לא הולך להתקפל ולהישאר.''

''מה אתה אומר?'' גלגלתי עיניים והוא משך בכתפיו, בלי למחוק את החיוך. יכולתי להאמין במה שרציתי. לטענתו, הוא ישתחרר מכאן בקרוב מאוד. הקנוניה הטיפשית הזאת לא תמנע ממנו ומאשתו לעבור למחוז הדרומי. יש לו שם חברים. הם יעזרו לו. כן, בטח – חשבתי לעצמי. קודם אוֹלי יוציא אותי מכאן.

לא היה לי שמץ מושג על מי נפלתי. אלדן, הבן אדם הכי ישר בעולם, הבחור שלא פוגע בזבוב – אלא אם הזבוב הזה בדיוק גנב לזקנה ברחוב את הארנק – הבחור שלעולם לא יתלונן ותמיד, תמיד תהיה לו חידה בשבילי, הפך לאיש הסוד שלי בתוך ימים. בכלא כמו בכלא, חייבים לשרוף זמן. אז יש את החלק שמדברים המון; כשאתם שניים בתא, מדברים אפילו יותר. היו לו מיליון סיפורים על משימות שיצא אליהם. שוטר חֶרֶש צעיר; כבר כמה שנים עבד במפקדה של המחוז המערבי. היו לו המלצות, אני מאמין, מכל מי שהכיר אותו שם, מה שבטח לא קל להשיג עם בעיה כמו שלו.

אלדן מעולם לא נראה נבוך בגלל העיוורון שלו. כשקם, במקום ללחוץ לי את היד, שלח אוטומטית שתי אצבעות לפּנַי. ''אתה צעיר! בן כמה אתה?'' שאל. התברר שאנחנו באותו גיל. רק שהוא אכל הרבה יותר חרא; עם פגם גנטי שהפך את צבע העיניים שלו לכמעט שקוף ודרדר את הראייה שלו לאט אבל בטוח בכל שנה, הוא נאלץ להסתמך מגיל צעיר על חושים אחרים שהיו לו. בתא הקטן שלנו הסתדר כמו בבית. כל עוד לא הזזתי כלום, הוא ידע בדיוק איפה כל דבר נמצא, וגם מתוך שינה לא היה מבלבל בין הצד של הדלת והצד של השירותים. נכון, הוא לא היה עיוור לגמרי כשנפגשנו. הוא עדיין מבדיל בין צבעים, אני מאמין. הוא יכול לזהות כשמישהו מתקרב אליו – אבל זה בערך הכל.

מהר מאוד התחילו להתנכל לו בכלא.

בבקרים היינו מתפצלים לעבודות. הוא היה רוב הזמן במכבסה או בספרייה; כשיכל לצאת לעבודות שירות בקהילה היה יותר מרוצה. ''לפחות מישהו הגון ירוויח מהמאמץ.'' היה אומר, ואני, וכולם בערך, רצינו לירות בו. בחוץ, בשמש, לא יכל לתפקד. ובפנים, בחום המחניק של המכבסה, לאסירים לא הייתה שום סבלנות אליו. לא פעם ולא פעמיים מיהרנו כולנו לכיוון המכבסה, כשאחד או יותר מהם התחיל מכות אתו.

אני לא יכול להסביר למה – לא מתאים לי להיות כזה – אבל שם, בכלא, באותם ימים, תמיד הייתי מגן עליו. 3 שעות אתו ואתה שלו. גם אם אתה רוצח. או לא מאמין בשיט למשטרה. לאלדן אתה מאמין, כי כשהוא אומר לך שהוא רוצה לגדל את הילדים שלו לעולם בטוח, אתה מאמין. וכשהוא נותן לך את המילה שלו שהוא יעזור לך לא משנה מה, אתה כמו אהבל מאמין. ועוד איך.

''אתה חריף,'' הוא קבע, אחרי חצי שעה שהכיר אותי, תוך שפשוף זיפי הזקן הראשונים שלו. ''בדרך כלל זה מתכון לצרות.''

''מסביר למה אני בכלא, לא?''

הוא גיחך. ''למה שלא תצטרף למשטרה?'' היו לו דעות מאוד ברורות לגבי מה שבן אדם עם שכל צריך לעשות. אלטרואיזם הייתה מילת המפתח. הוא לא הלך בשביל של יורידי – לא הקרבה טוטאלית, אלא משהו יותר מאוזן. עזרה במטרה להיעזר. לזכותו ייאמר, הוא לא היה משוגע לגמרי. קצת הגיון היה שם. ברור שבמקרה שלי, כל הכריזמה שבעולם לא הייתה מעבירה אותי לצד של המשטרה.

אבל הוא העביר את הזמן יפה. אלוף שורפי הדקות. מאסטר החידות. והאלוף הבלתי מעורער בכניסה לקטטות. היית מצפה משוטר חרש שילמד לסתום את הפה אבל הוא? לאאאא, לא אלדן אירקלי יעמוד מהצד ויקשיב להכפשות. או לחוסר צדק. הייתי מתערב כשהוא התחיל לדמם, וזה קרה מהר מאוד. דרך אגב, זה הוציא לנו תוך כלום זמן שם של הומואים.

אבל אלדן? הוא לא היה מוטרד. בחיים לא. אם משהו היה יכול להטריד את מנוחתו, חוץ מחוסר צדק, זה רק הגעגועים. הבית והאנשים שהכיר היו הנושא המרכזי בסיפורים שלו. לא האדרנלין של מבצעי חשיפת סוחרי סמים ולא ההתרגשות שבהאזנות סתר למאפיה. גיבורת הסיפורים שלו הייתה אחת, שרי, האישה היפה בעולם כמו שהוא טען (ואני הייתי מתאפק לא להזכיר לו שהוא מתעוור), ואישתו הטרייה מזה שנתיים. שני המטורפים האלה התחתנו כבר בגיל 19. הוא סגד לה בתיכון, היא העריצה אותו על המסירות שלו לאנשים. היא כנראה מהמיעוט של הנשים שגברים אלטרואיסטים עושים להן את זה. אני מכיר יותר בנות שיעדיפו שאשאר אתן בבית. אבל אולי זה רק אני. ואלדן, עם כל הכבוד לאהבה, פשוט לא סתם את הפה על הבחורה הזאת. שרי פה ושרי שם. בתא שלנו, בימים שנגמרו לו החידות, היה קם ומתחיל שכיבות סמיכה. הוא ניסה לשמור על כושר. פעם אחת התיישבתי עליו.

''היי, תזיז את עצמך משם!''

''בוא לכאן ותזיז אותי, אם יש לך כוח.''

הוא לא חיכה לרגע. קיפל זרוע אחת ישירות לרצפה וגלגל אותי הצידה. זינקנו אחד על השני במכות. ניצחתי אותו, אבל די בעדינות. ברגע שעזבתי אותו הוא ריתק אותי לרצפה.

''חסר לך שאתה מוותר לי בגלל הראייה, אה?'' הזהיר. הוא לא היה רגיל לרחמים, ולא היה להם מקום במציאות שלנו. מהר מאוד לימד אותי שלא משנה מה הוא רואה ולא רואה, אני אחטוף חזק אם אני אתייחס אליו שונה. לימדו אותו דבר או שניים בבית ספר לשוטרים. לא שזה עזר לו נגדי. תמיד ניצחתי. אפילו בעיניים עצומות. אבל אני מוריד בפניו את הכובע. יחסית לבן אדם (ולנכה, בוא נודה על האמת), הוא היה מיומן מאוד.

אלדן סיפר לי הכול על עצמו. בלי להסס לשנייה. לא סינן לי מידע. לא סינן חששות. הוא הלך והתעוור, אבל היה ניתוח שיכל להציל את הראייה שלו – בתנאי שהוא יעשה אותו לפני שיגיע חושך נצחי.

''הסיכויים הם בערך 30% לטובתי.''

''אז אפילו בניתוח כמעט אין סיכוי שירפאו אותך?''

''לא ליאו, בדיוק להפך.'' הוא הבזיק לי חיוך עקום, כולו בניין של ביטחון עצמי. ''30% זה המון. הרבה יותר מ0. מה יש לי להפסיד?'' רק המון כסף, זה מה שהיה לו להפסיד. מאות אלפים שלא היו לו, וגם לא היה סיכוי שישיג בשנים הקרובות.

''אם היית פושע, מזמן היה לך את הכסף.''

''אם הייתי פושע, הייתי מאבד משהו חשוב בהרבה. את שרי.'' הוא גלגל באצבעותיו את כלי השחמט שגילפתי בשעווה. בהתחלה קיוויתי לשותף לשחמט או דמקה או משהו אחר שאפשר לאלתר כשאתה תקוע 24/7 במעצר. עסק בעייתי כשיש לך שותף מתעוור. אלדן לא זכר כל כך טוב מיקומים של כלים על הלוח בשחמט. אבל הוא פיצה על חוסר היכולת לשחק משחקי לוח בחידות. היה לו מאגר חידות בלתי נגמר בראש. שלושה חודשים הצליח למצוא ולהמציא לי חידות, על כל דבר שקיים. הוא היה הולך למכבסה בבוקר, חוזר בערב ותוקע לי משפט כמו – ''מה יכול לסחוב טונות של עצים, אבל לא מחזיק מטבע אחד?''

ככה. משום מקום. חצי יום ישבתי על החידה הזאת. את הפתרון שלפתי באלגנטיות לארוחת הצהריים למחרת.

''מים.'' התיישבתי לידו בשולחן. הוא סובב את הראש לכיווני וקימט את המצח.

''מה?''

''התשובה שביקשת. מים. תן לי משהו רציני יותר, אלה חידות לילדים.'' ביקשתי. יום אחד הוא החליט לצחוק קצת על חשבוני וסיפר לי על תעלומת הרוצח המארח, ששיגעה הרבה מהחברים השוטרים שלו דאז.

מסתבר שהיה רוצח שאהב לתפוס את הקורבנות שלו ולעשות להם מעין "רולטה רוסית" שכביכול הייתה נותנת להם סיכוי לחיות. הוא היה עורך לפניהם שולחן עם כוסות ומפיות והכל, שם כל מיני קרקרים, מיני מלוחים, מאפים ומים בשפע, ונותן להם לבחור מאכל אחד מתוך כל השולחן. הוא טען שהוא יכול לנחש מה המאכל שיבחר האדם שלפניו, ושזה היה המאכל היחיד שהוא הרעיל. התנאי היה שהקורבן חייב לאכול את האוכל הזה עד הסוף.

הקורבנות שלו תמיד מתו. תמיד מהרעלה דרך מערכת העיכול.

"אבל בבדיקה של צוות רעלים", הבטיח לי אלדן בחיוך, "אף אחד מהמאכלים שנשארו לא היה מורעל".

ברור שלא ייתכן שהרוצח תמיד צדק, חשבתי. ועדיין, שלושה ימים ישבתי על החידה המעצבנת הזאת.

בסוף הבנתי שהוא הגיש להם דברים יבשים בכוונה, וכנראה וידא שכולם שתו את המים בשלב כזה או אחר. הרעל היה במים, ואותם הוא דאג לסלק מהזירה לפני שצוות מז"פ הגיע, כמובן. זו הייתה חידה מטומטמת שעליה אלדן שילם ביוקר. הזמנתי אותו להורדת ידיים וכעונש על ההפסד הוא הלך במסדרון חדר האוכל ועשה קולות של תרנגול. זה הצחיק גם אותו. בחצי דקה הראשונה.

טוב שהוא לא שמר לי טינה על המחבוש שבא אחר כך.

''אני מתגעגע אליה כמו אל אוויר לנשימה,'' התוודה כששאלתי אותו מה הכי קשה. אשתו לא יכלה לבוא לבקר אותו, והוא לא יכל להעביר מכתבים. היו גם דרכים פחות חוקיות, אבל אלדן העדיף למות מגעגועים.

ככה הוא בילה את הימים וזמן גדול מהלילות שלו.

אני ביליתי את שלי בחוץ.

לברוח מהכלא לגמרי דרך העולם האפל היה פתרון קל מההתחלה, אלמלא היה ברור שיתפסו אותי שוב. חיכיתי בסבלנות ובינתיים מצאתי פתרון ביניים. בלילות הייתי מתגנב דרך הקירות בחזרה לפלוטו. המפעל היה בהתהוות עדיין, בשלבים קריטיים מכדי להחמיץ אותם. סגרתי עסקאות תחת שמות בדויים של מזכירות והשגחתי על העובדים שלי בשבע עיניים. לא רציתי שההזדמנות הזאת תתמסמס.

זלזלתי באלדן 3 פעמים מאז שהכרתי אותו. בשלושתן שילמתי ביוקר.

לקח לו קצת זמן, אבל הוא הבין. אולי מהר יותר ממה שחשבתי. יום אחד, קרוב לזריחה, כשחזרתי לתוך התא, הרים את הראש והתיישב. לא השמעתי קול, אבל הוא זיהה שהתקרבתי.

''איך אתה עושה את זה?'' ביקש לדעת לפני הכל. לא רציתי לשתף פעולה. הכחשתי. טענתי שהוא מדמיין. הוא רק הוריד את משקפי השמש והסתכל עליי, ונפלט לו משפט מצמרר. ''מההתחלה הבנתי שמשהו מוזר ולא יכולתי לשים עליו את האצבע. עד שקלטתי. אני לא מצליח לשמוע אותך נושם.''

סיפרתי לו הכול. לא הייתה לי ברירה. הוא היה – ועדיין – בין היחידים שנשארו בחיים ויודעים את הסוד שלי. גם זאת הייתה טעות. הייתי צריך לחסל אותו. לא הייתי צריך להאמין לו. חבר אמיתי לא מפנה לך את הגב כשהוא לא מסכים אתך. חבר אמיתי לא מכניס אותך לכלא...

בעצם, לא היה לי חבר אמיתי.

הכרתי את אלדן כמו שאף אחד לא הכיר אותו. אני מכיר את הנשימות שלו, את ההליכה הבטוחה מדי בשביל עיוור. אני מכיר את האופטימיות הלא אנושית שלו. ואיך שהוא אוכל כמו חיית טרף כשהוא רעב. אני מכיר את השטויות שהוא מצהיר כשהוא מתחיל משהו – הוא היה מתחיל שכיבות סמיכה בהבטחה – ''200 לפחות! בשביל שרי!'' ואחרי 50 צונח כמו פגר. הייתי מתיישב עליו וצועק לו שהוא נמושה שלא עומד מאחורי ההבטחות שלו. ''תתבייש לך! מה שרי תחשוב?!'' הייתי עוקץ אותו, והוא בחיים לא היה כועס עליי. היה מתרומם, ממשיך לעשות שכיבות סמיכה, ולמחרת בא לי בהברקה חדשה.

''כמה חתולים יש בחדר, אם בכל פינה יש חתול, מול כל חתול 3 חתולים ועל זנב של כל חתול יושב חתול?''

''תכף אני אראה לך מה זה חתולים!''

הוא התגלגל מצחוק. ''אתה לא תראה לי שום דבר!'' הומור שחור לא חסר לו. כל פעם שאמרתי משהו בסגנון ''נראה אותך'', היה עונה בצחוק – ''או שלא.'' וממנו לקחתי את הרעיון להשתמש במשקפי שמש. בגללו אני אומר כל הזמן ''אוקיי'' לפני משפטים. בזכותי הוא לא הוכה למוות כבר בשבוע הראשון שלו בכלא, ובזכותו, לא נעים להגיד, נשארתי שפוי שלושה חודשים שלמים בתא האפור והמחורבן ההוא.

ואז התחלנו לדבר קצת על העתיד.

''מה אתה חושב לעשות כשתצא?''

''זה לא ברור?'' שילבתי ידיים. ''למצוא את המנוולים שהפלילו אותי.''

''ואז? תהרוג אותם?''

''מן הסתם.''

הוא שתק זמן ארוך.

''ליאו, אתה מכבד אותי?''

''תגיד, אתה בטוח שאתה לא מתרומם?''

''אני רציני!''

''כל הזמן הדיבורים האלה, כן סומך עליך, לא סומך עליך, אנחנו הולכים לנהל עכשיו את שיחת יחסינו לאן? כי אני מבטיח לך שאני סטרייט-''

''אני נשוי, אידיוט! ומה שניסיתי לומר, ואני אומר לך עכשיו – אז תקשיב טוב – אל תעשה את זה. אתה תתחרט. בגדול.''

''אני כבר מתחרט.'' אמרתי, ''שהאמנתי להם. אבל מזה אני הולך ליהנות.''

''לא. נקמה לא נותנת שום סיפוק. אני מכיר את הסיפור הזה כבר, ליאו, אני תמיד מהצד השני שלו.'' הוא רכן לידי, מדבר-לוחש, כולו רצינות, ''אתה לא רוצה לגרור את עצמך ללולאה הזאת. אתה תישאב פנימה! בסוף תמצא את עצמך בתא הזה שוב.''

''באמת, אלדן, ככה אתה מעריך אותי? אני עושה טעויות רק פעם אחת. הם לא יעלו עליי שוב.''

''אני אגיד את זה עוד פעם – בסוף אני יודע שתפנים, גם אם זה יהיה בדרך הקשה – אתה לא יכול לעשות את זה. אל תיתן לגחמות הילדותיות שלך ולאגו לשלוט לך על המעשים. יש לך מפעל לנהל, לא?''

''ואם כן?''

''אל תאלץ אותי לעשות את החובה שלי.''

''תעצור אותי? תרדוף אחריי? חשבתי ש3 חודשים הספיקו לך כדי להבין שלא כדאי להיות אויב שלי.''

''ואין לי שום רצון להיות שם, ליאו. אתה חבר נדיר. אני יודע שבפנים אתה בן אדם טוב, יותר ממה שאתה אוהב להציג את עצמך, יותר ממה שאתה מאמין – ואני לא רוצה לראות אותך מבזבז את השנים היפות שלך בכלא, על רצח.''

''אז אל תלשין.''

''מישהו יהיה חייב לעצור אותך. הם לא זכאים לליטופים, ברור – אבל לך אסור לקחת את החוק לידיים.''

''נסה לעצור אותי.''

ואלדן ניסה. אחרי 3 חודשים שיחררו אותו, כמו שהבטיח. אני יצאתי שלושה שבועות אחריו; בלי לבזבז זמן מצאתי את הראשון. מתוך החמישה, הוא היה הכי פחות מוכר. ספג ממני נפילה מקומה 5. בלי טביעות אצבעות ובלי עדי ראייה, התמוססתי אל תוך העולם האפל בקלות. אבל אלדן חיכה לי. הוא ידע שאני לא מבטיח סתם; כשהגיע, כבר היה מאוחר. אני זוכר איך עקבתי אחריו. תהיתי אם הוא באמת יקיים את ההבטחה שלו, והתאכזבתי לגלות שכן. הוא התכוון לעצור אותי בכל מחיר. לפחות היה לו השכל להסתיר כמה פרטים מהחברים השוטרים שלו. אף אדם לא ידע שאני חצי שד. את העובדה הזאת שמר לעצמו. כמו גם את החידה הקטנה שהשארתי על שולחן העבודה שלו. הוא הכיר את הכתב שלי. הכיר את החידה. ''שמיים ורודים.'' רשמתי. שתי מילים. לא האמנתי שהוא יפיק מהן הרבה, למרות שסיפרתי לו פעם על התופעה המיוחדת הזאת מעל העיר מאדים. על הזלזול שלי כמעט שילמתי. הוא הוביל את השוטרים למאדים. בפיגור של חצי יום מצא את הקורבן שלי, גם הוא מעד מבניין.

ושוב – אפס הוכחות. אפס עדים. הייתי צל חמקמק והמשטרה הייתה חסרת אונים.

את הרמז השארתי אצלו במשרד. שיפחד. שיפסיק לנסות לעצור אותי. בכלא הוא היה זה שפיזר לי חידות. הפעם היה תורי.

עמדתי בחשיכה וצפיתי בו, פתטי כל כך, כשקרא לעוזר שלו וביקש שיקריא לו מהדף. ''פעם בחצי יממה.'' כתבתי. הוא פתר את זה מהר. במשך יומיים בכלא השתעשע בחידה הזו. התופעה שמתרחשת אחת לפרק זמן כזה – גאות ושפל – קשרה את הרמז לים. לקורבן שלי, דייג בשעות הפנאי. אלדן הוביל את השוטרים בפעולה נמרצת היישר אל החוף, אבל הוא שוב איחר. סירת דיג, בעיקר אחת של דייג חובבן, עלולה להיעלם בקלות בים. הגופה שלו כבר מזמן נרקבה בעולם האפל. שוב, לא היה ל''חבר'' שלי איך להפליל אותי.

באותו לילה נכנסתי למשרד שלו. גלשתי מהתקרה מטה; הוא ישב ועבר על קלטת שהכין לחקירה. ראו שרק עכשיו חזר מתצפית. השיער שלו עוד היה מטונף, חום כהה; הבלונד תמיד הסגיר אותו ברחוב, וכשהיה מתחפש, היה צובע אותו ואת הפנים בשכבות של צבע.

הוא הרים את הראש. צעדתי אליו והנחתי יד אחת על השולחן. שמרתי על קול שקט ומאיים.

''עדיין מתכוון להמשיך איתי בחתול ועכבר?''

''אני מרחם עליך.'' הוא אמר, בלי למצמץ. ''אם היית מאוהב, לא היית מתעסק בשטויות האלה.''

''אל תשנה נושא. אלדן,'' רכנתי קדימה; רציתי שיראה את ההבעה שלי. ''אני לא הולך לעשות לך הנחות יותר. זאת האזהרה האחרונה שתקבל.''

''אם הגעת כדי לגרום לי להפסיק, אתה מבזבז את הזמן.'' הוא השיב, בביטחון שקט. ''מישהו יעצור אותך בסוף. השאלה אם זה יהיה אתה או אני תלויה בך. אם תבחר להפסיק את הטירוף הזה, העונש יהיה מינימלי. אני מבטיח, אני אדאג אישית-''

''שמה? שישימו אותי בתא גדול יותר?'' לגלגתי. ''אני לא חוזר לכלא, בן אדם. בחרתי את הדרך שלי.'' התרחקתי מהשולחן שלו ועברתי לאורך החדר. סקרתי את המשרד שלו קודם. את הקירות עם התמונות. את השולחן הכבד. חשבתי כמה מאושר הוא חושב שהוא. ''אם זאת הבחירה שלך, והחלטת שיותר חשוב לך ליישר את העולם מלחיות בשקט, שיהיה. אני אחכה לך בפינות החדר.'' נעלמתי בצל של הספרייה. קיללתי את היום שפגשתי אותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שקיללתי את היום הזה. הפעם השנייה הייתה יומיים אחר כך. אצל מר קיטיס. את הפתרון לחידה האחרונה אלדן ניחש בתוך רגע. השאלה הפעם לא הייתה כמה חתולים, אלא כמה זמן ייקח עד שאשיג את נשמתו של מר Kitties, התחמן הראשי, והרביעי מתוך חמשת המנוולים ברשימה שלי.

אלדן לא נתן לי את התענוג הזה.

הוא המתין לי. אבטח את הבית בפעולה מתוחכמת ושמר בעצמו על הבן זונה הקטן. בחדר מואר לחלוטין, שבו רק שני עצמים הטילו צל – הכיסא של קיטיס ואלדן. הוא ידע שאם לא יהיו לי לפחות שני מקורות צל, אני לא אקח את הסיכון. אין מה לומר – המניאק הקטן הכיר אותי. 3 חודשים באותו תא איתי הפכו אותו ליריב ראוי. ולא רק שהייתה לו החוצפה להתעמת איתי בקרב, למרות שראה בערך כלום ממני – היה לו גם האומץ לנצח.

כשהתנתקתי מצל הכיסא, מוכן ללפות את קיטיס בשתי ידיים – הוא זינק. מספיק הלכנו מכות בכלא כדי שיידע את המהלכים שלי. אקדחים לא היו מועילים. גם אלות לא. גז מדמיע, לעומת זאת, יצר את האפקט המושלם כדי לרכך את ההתקפה הראשונית שלי. הוא ידע מאיפה להפתיע אותי, והפיל אותי לרצפה. מרותק לצל שלי עצמי, ושוחה בתוך הצל שלו, נאלצתי להסתכל עליו מלמטה. ההשפלה צרבה מכל מכה.

''מצטער.'' בישר לי, בזמן ששאר החולייה נכנסה פנימה וכיוונה אליי אקדחים. ''אני לא רוצה לראות חבר שלי הופך לרוצח.''

''טעית פעמיים,'' עניתי, מריר וארסי – באותו רגע הבנתי כמה שנים אני עלול לשבת בכלא בגללו – ''בכל מקרה לא תראה אותי. ואני לא קרוב להיות חבר שלך.'' ירקתי עליו כשלקחו אותי משם באזיקים. לא ראיתי את הפנים שלו. לא אז ולא מאז. אוֹלי שחרר אותי, כשנפל לו האסימון בפעם השנייה. אלדן הצליח להמתיק את העונש שלי, אבל ההאשמות עדיין היו חמורות. כתב היד שלי שימש עדות מכריעה. אני לא משתמש בו מאז. למדתי מטעויות. וגם מטעויות כמו אלדן אני לומד, ולא חזרתי עליהן מאז. ככה שלא, לא היה לי חבר אמיתי כנראה. למרות הדיבורים היפים של השוטר, בין אידיאולוגיה ובין ליאו, הוא בחר בבחירה המטומטמת. אני מקווה שאשתו זרקה אותו, או שלפחות פיטרו אותו כי החליטו שהוא נכה מדי בשביל לעבוד במשטרה. בשורה התחתונה, אני מקבל בחילה מכל הזיכרונות האלה. ועכשיו כשחושבים על זה, גם האי של אפר במחוז הדרומי איפה שהוא עובד. אוי, שיט. ואני חייב לחזור לשם שבוע הבא.

הגיע הזמן להתארגן לנסיעה קצרה לאוֹלי לפני הסיבוב הבא. הוא היה הראשון שלימד אותי את הלקח הכי חשוב בעולם הזה – אל תסמוך על אף אחד.