הרשומות של ליאו - פרק 15

26.5, צהריים.

וואו, איזה שבוע של זיוני שכל!

אם כדורים היו משפיעים, בטח כבר הייתי לוקח משהו.

שיט... לא מספיק שאני מסתובב ומשרך רגליים לכל חור אפשרי בעולם הזה, אני מוצא כמה חסרי תועלת שרדפו אחרי בתקווה לעשות איתי עסקים. ואוֹלי עוד מתקשר אליי לומר שהוא שלח אותם.

''מה חשבת לעצמך?!''

''אמרת שאתה צריך משקיעים חדשים!''

''אני צריך משקיעים ואתה מביא לי ליצני קרקס! עם אנשים כאלה אתה מצפה לעשות עסקים? השתגעת?!''

סילקתי אותם, אבל הם המשיכו להידבק אליי לזנב עד יום שלישי. לא משנה לאן הלכתי, הם היו שם. הייתי באי של אַרֶן, שזה באמת רחוק מספיק מהכל – ואיכשהוא נתקלתי באחד. יש לו שם מגוחך. עובד בטכסטיל בעיקר. שיעבוד עם אוֹלי והפלסטיק שלו, לעזאזל!

אוקיי, אז אולי קרתה תקלה ואיבדתי את קור הרוח שבו אני כל כך מפורסם. למר פוקר פייס נמאס לשחק אותה נחמד ונונשלנטי. נכון, הם לא כאלה חכמים, אבל הם באו עם כוונות טובות. והם מנהלי מפעלים, כמוני. וכל עבודה מכבדת את בעליה.

מצד שני, אף אחד לא אמר שגם אני חייב לכבד אותו!

סיכמתי איתם שניפגש מאחורי איזה בר חורי אחרי חצות. זה הלך חלק יחסית. הם לא צרחו יותר מדי.

חוץ מזה, יכול להיות שהייתי צריך להוציא קצת עצבים. עברו חודשים מאז שפירקתי מישהו לחתיכות, ולא אכפת לי לכתוב כאן שזה מרגיש נהדר. למעשה, שקלתי לזמן קצר להמשיך הלאה משם לאורך כל הלילה – אבל החלטתי לעצור בשיא. מי יודע מי עלול לראות אותי.

אין לי הכרה אמיתית כשאני הופך לשד מלא. את זה לפחות אני יודע. אבל הוא נותן ביטוי לא רע לתת מודע שלי, ולאחרונה, נראה שהמוח האחורי שלי במצוקה. שום דבר אחר לא יסביר למה נכנס בי הדחף הזה לחפש עזרה במקורות קצת פחות... נגיד... שגרתיים.

כלומר, בסדר, אני לא יצירה טבעית בעצמי כרגע, אבל אף פעם לא האמנתי בכל מה שקשור למאגיה – שחורה או לבנה. מאגיה שחורה בכלל מתעסקת בעיקר באיך לרצוח אנשים שאתה שונא. יש דגש על שימוש בכוחות אפלים, שזו לא בדיוק העזרה שאני מחפש, כשאני בעצמי כוח אפל.

בכל מקרה, כל מה שהעליתי בחכה היה אוסף של חובבנים מטומטמים שחיפשו תירוץ משכנע לבזבז לי זמן וכסף. גם במאגיה לבנה לא היה הרבה מה לחפש. ביום שני עוד ישבתי לשולחן מול זקנה מיובשת שנפנפה מולי בקמיעות והבטיחה לי הרים וגבעות. נפנפתי לה בחזרה עם היד והלכתי. יש גבול לכמות הטיפשות שאני מוכן להאמין בה.

בסוף מצאתי משהו יותר אמין – טארוט. רגע, אמין אמרתי? לא. מגוחך. משחק לטיפשים. זה לא ממש משחק... יותר כמו אמצעי דפוק לחיזוי עתידות ומענה על שאלות. מצאתי איזה אחד, צעיר יחסית, שעשה רושם של רציני (או לפחות מישהו שבאמת מאמין לעצמו), ונכנסתי לאוהל שלו. הוא פתח לי כמה קלפים. היה לי קשה להתרכז. כל הקטורת שהוא הדליק לא עשתה טוב לחושים שלי. כנראה יש דברים שבכל זאת משפיעים עליי. עובדה, הרגשתי שאני נעשה יותר עצבני. הדבר היחיד שאני זוכר מהקלפים זה את השלישי, ''יום הדין'' קראו לו, אני חושב. אם הבנתי נכון, זה אומר שיש שינוי גדול שמתקרב ואני צריך לדעת להתמודד אתו. אז מה זה אומר לגבי המטרה שלי? לא יותר מדי. לא. בסיכום כולל, מתוך 5 ליצנים שונים שביקרתי, שכללו 3 אומנים במאגיה שחורה ולבנה, קוראת אחת בכף היד (שהייתה סתם חובבנית, והצליחה להסתיר את הרמאות שלה יפה עד שהיא חזתה שאני אגדל כלב) ופותח בטארוט אחד – לא נמצא אפילו אחד שייתן לי תשובות שנשמעות קרוב לאמיתיות. אחרי תצוגת הפריקים הזאת, נשארתי באותו מצב. דורך במקום. אז מה הצעד הבא, ליאו? להעלות רוחות מהמתים? ואת מי הייתי יכול להעלות, אם כבר?

אה, הכל בולשיט ואני מתייאש ממש לפעמים. הדבר הטוב היחיד שיצא הוא המשקיעים החדשים מאַרֵן. שניהם לא אנשים נעימים במיוחד, ואני לא מתכוון לחזור לשם בקרוב. המקום מאוד סימפטי, אבל אין תחרויות ואין משחקים מעניינים. שיחות טלפון ידידותיות יספיקו כדי לשמור עליהם לשנים הקרובות.

ובהקשר למטרה שלי – כנראה שאני צריך לחזור לדבוק בכיוון העכשווי. כל עוד יורידי בתמונה, עדיף לחפש את התשובות אצלה.

המממ.... מה שמזכיר לי – באמת לא הייתי באפּר הרבה זמן. וגם השבוע אני לא אספיק, כמו שזה נראה. אחת הנייבי עברה על חוק 312. אני מצטער לעשות את זה בכל פעם מחדש, אבל אני חייב לערוך לה מחר משפט. אני יודע איזו מכה זה ייתן למורל של החבר'ה, אבל חוק הוא חוק, ואם לא נשמור על החוקים בחלקה הקדושה שלנו – כל מה שבניתי ייהרס.

יש רק עונש אחד לעבירה על חוק 312.

אני לא אוהב להגיע למצבים האלה. ועדיין. אני השופט והתליין שלהם. אני המחוקק והמושל והמוציא לפועל. ואני גם מי שחייב לשפוך דם. אחרת הם לא ילמדו. אחרת הן ימשיכו למרוד בי. הן לא יצליחו לעמוד בפני האינסטינקטים שלהן.

הן ירצו להחביא את הגורים.

וכבר חזרתי ואמרתי שאסור להרשות שינוי בשגרה. אסור שתהיינה חריגות מהסדר הקיים.

היום לפנות בוקר מצאתי אחד. הוא היה רטוב ומבוהל, הסתכל עליי בעיניים פעורות. בן לא יותר משבועיים. נתן מבט וברח. אני שונא שהם עושים את זה. הייתי צריך לרדוף אחריו בכל פלוטו עד שלכדתי אותו בפינה. הלב שלו פעם תחת הידיים שלי. קטן ושביר. לא היה לו סיכוי לשרוד ממילא. לוקה, הכלב של האי היה אוכל אותו עוד לפני שהיה מגיע לבגרות.

אבל אני מקבל את התחושה לפעמים שהבנות מסתירות אותם ממני. שהם קיימים, אי שם, מסתכלים עליי. לפעמים נדמה לי שאני קולט עיניים זעירות מציצות מפתחי האוורור של המפעל. אני מאוד מקווה שאני טועה. אין סיכוי שאני אתן להם לעשות מה שירצו. קבענו הסכם, והם התחייבו לעמוד בו, עד האחרון שבהם. זו הסיבה היחידה שיורש, המנהיג שלהם, לא קורע אותי לחתיכות בכל מפגן כזה. הוא מכיר בחוקים. ועם כמה שהוא סובל, הוא בצד שלי.

אני חושש שחלקם גם מאמינים שאילפתי את לוקה נגדם. מי שמע על שומר אי שתוקף את התושבים על האי עצמו? ועוד כאלה שדומים לו יותר מהשאר? מי יודע, אולי הוא מרגיש מאוים... אני לא מתעסק אתו, בכל אופן. אם הוא מתקרב אליי, אני אשחט אותו, אבל הוא לא אויב שלי. וגם הם לא. הם יודעים את זה. עברנו את התהליך הזה אינספור פעמים. לפחות 50 משפטים נערכו ב3 השנים מאז פתיחת המפעל. טעויות לא קורות 50 פעמים. משהו חסר. הם נאמנים לי. הם מצייתים. ועדיין... הם לא סומכים עליי לגמרי.

אולי לשם שינוי כדאי לנסות ולסטות מעט מהעונש על החוק. אפשרי שזה יביא להם קצת הקלה, שתביא לבניית אמון טובה יותר. ננסה, נו. נגמרים לי הרעיונות.