הרשומות של ליאו - פרק 14

19.5, לפנות בוקר

אז מסתבר שהשותף הרוסי שלי ממש משוגע. אלו היו חמישה ימים אינטנסיביים, אפילו בשבילי!

רק עכשיו חזרתי מהבית שלו. אם הוא יעז להתקשר אני מודיע לו רשמית שישכח ממני. אפילו שד חושך צריך מנוחה אחרי ימים שלמים של מסיבות, פגישות, משחקי אלכוהול וביליארד באי של אֶדֶר.

אוֹלי אוהב לעשות ממני צחוק ליד החברים שלו, אבל כול כאלב ביג'י יומו. יום אחד אנחנו נהיה בטעות מחוץ למבנה סגור אחרי חצות והוא יקלל את היום שהוא הכיר אותי. עד אז, שייהנה מהספק. הוא עדיין לא מתקרב להבין מי ומה אני.

מצד שני, אלו מילים גדולות ממישהו שכבר 3 שנים מחפש על עצמו מידע ולא מוצא. לפעמים אני מרגיש כאילו אני הולך במעגלים, ברדיפה אינסופית אחרי הזנב של עצמי. ואז אני נשמע לעצמי כמו פילוסוף פלצני ומפסיק עם החירטוטים ביומן הרשומות שלי. צריך לזכור שאני כן יודע דבר או שניים:

1. המוצא שלי במצרים.

2. הגיל שלי, שבו אני די בטוח, היה 21 כשנכנסתי לעולם האפל.

אבל כבר מזה משתמע שנקודה 2 היא מידע מאוד חלש. עד כמה שאני יודע, יכול להיות שעברו שנים בין הרגע שנכנסתי והרגע שיצאתי. אבל, בהסתמך על הניסיון שלי בשנים האחרונות, זה לא מאוד סביר; כשאני עובר דרך צל לצל אחר, אני חייב לחלוף במישור מסוים של העולם האפל. בתוך הררי החושך אתה נוטה להאמין שהכול סביבך זז לאט, אבל זה לא נכון. עשיתי מדידות עם שעונים מדויקים. אין שום שינוי בזמנים במעבר בין שני העולמות. השעונים שלי עובדים כשאני עובר שם, ומתפקדים לגמרי כרגיל גם כשהם חוזרים.

ההבדל הוא בעיקר באוכלוסייה.

המהות של שדי צל היא שונה מאוד משל בני אדם. אוֹלי חוזר ואומר לי ''נולדנו לתוך עולם משעמם ואנחנו חיים כדי לבדר את עצמנו.'' אפילו אם ''לבדר את עצמנו'' אומר שתכניס לבית שבו אתה גר עם אשתך איזו ילדת רחוב מסוממת. איך נטאשה מסוגלת לסבול את זה? נשים הן באמת חיות מוזרות. יורידי סיפרה לי לפני איזה חודש איך היא קראה שהאל לקח צלע מהאדם ועשה ממנה אישה. אני חושב ששאלתי אם זה הופך אותה לטיפשה כמו אחת מהעצמות שלי. אני מוכן להאמין שרוב הבנות שפגשתי נבראו מצלעות. אין להן שכל והן חיות על הבעת חיבה ומפגני כוח. שדי צל, לעומתנו, לא צריכים את כל החרא האנושי הזה. הם משתעשעים מסבל של אחרים, תוהים לגבי עולמות שמעבר וחולמים להרגיש תשוקה. או רגשות חזקים אחרים. אני חושד שהרגשות שלהם די מעומעמים.

ושוב, כל זה ממישהו שכל מה שהוא עושה זה לספק כמה צרכים נחותים של עצמו. בכל פעם שנמאס לי להרים שוט עם אוֹלי או לנדוד דרך הקזינו של החבר השמן שלו, הלכתי לצוד. ככל שאתה נותן לעצמך להישאב, זה יותר כיף. בשלב מסוים הפסקתי לספור כמה גופות גררתי איתי לצללים בימים האחרונים.

אוֹלי תפס אותי אחרי קוויקי אחד, כשהתלבשתי. עדיין לא שיכור, סתם עליז מדי, הניח יד דובית על הכתף שלי וצחק – ''תאמין לי, ליאו, תמיד אמרתי שאתה יבש מדי, ואנחנו חיים כדי ליהנות, לא?'' הוא הניף את הידיים שלו בדרמטיות כשדיבר, ''אתה תמיד כזה מן, נו, over practical! אבל תראה אותך עכשיו! אלה החיים הטובים, אה?'' עשיתי לו כן עם הראש והוא גלש החוצה וכמעט נפל מהמעקה. לפעמים הוא מתנהג כמו אידיוט אמיתי, אבל הוא אידיוט שמקיף את עצמו באידיוטים גדולים ממנו, מה שהופך אותו למלך שלהם. והמלך, כמובן, נמצא תמיד באווירה אוהדת.

וכשאני יושב אתו ליד השולחן, מול החברים שלו, ומוריד אתם עוד שוט, התחושה מוכרת עד זוועה. אני לא יכול להפסיק לחשוב אם גם אני כזה. איזה מן בן אדם הייתי קודם? מה אהבתי לעשות? מה עשיתי בכלל? השאלות האלה נדבקות אליי לאחרונה הרבה.

אני לא אשקר. זה מתסכל. אין לי שום דרך לאסוף יותר מידע על האני הקודם שהייתי. לא היו לי בגדים כשחזרתי; לא מחברת או תמונה. רק מטבע מגוחך עם חריטות שאי אפשר לשייך לשום דבר. הסימנים נראים כמו משהו שראיתי פעם באקראי על סלע באיים של אִיבְּלִיס, אבל כמה שחיפשתי, לא מצאתי קשר בין הסלע הזה ומשהו קונקרטי. אחרי חודשים של ייאוש, הגעתי למסקנה שזה היה סתם צירוף מקרים של מים ומזל שהחריטות דומות. התרוצצתי כמו טיפש לחפש מישהו שיגיד לי מה זה הסלע הזה. לא רק שאין את מי לשאול שם (האיים של אִיבְּלִיס בכלל לא מיושבים על ידי בני אדם), אלא שגם מי ששאלתי לא ידע על מה לעזאזל אני מדבר.

בהתחלה בכלל חשבתי שאולי יהיה לי מזל וסרקתי את מודעות הנעלמים, אלו שהוכרזו לאחרונה כמתים וכל זה. אחרי כמה שבועות, שקעה בי ההבנה שאני לא יכול לדעת באיזו שפה אני צריך לחפש, או באיזו עיר או מחוז. כן, נפלטתי מהעולם האפל כאן, אבל אולי נכנסתי אליו במקום שרחוק מכאן מאות קילומטרים?

ואז ניסיתי את מזלי עם אנשים שאולי נראים דומה. חיפשתי תמונות של אנשים שאולי יידמו לי. שקלתי לפרוץ למערכת מחשוב ממשלתית אחת או שתיים, אבל ויתרתי. אין לי את הכישורים, לא היה לי את הכסף ופחדתי להיכנס לצרות כשאני יודע כל כך מעט על עצמי. הנזק הפוטנציאלי היה גדול מדי, ומעבר על רשימה עצומה של תושבים, בגילאים שונים, מאיי הסביבה, היה long shot רציני.

ולאט לאט, התחלתי לוותר. התייאשתי מהחיפוש, והשקעתי את עצמי בעבודה. שנתיים אחר כך, כשהתחלתי להבין שאם אמשיך בהעמדת הפנים הזו, זה לא יקדם אותי לשום דבר, פתחתי את הרשומות האלו.

ונכון, אני נהנה לפעמים לשבת ולעשות שטויות עם אוֹלי. בעיקר כשאני מכסח את כל החברים שלו, והחברים שלהם, ואמא של החברים שלהם. אף אחד לא יכול עליי. לא בבלאק ג'ק, לא ברמי, לא במשחקי ניחוש ולא בהוקי הטיפשי הזה של השולחן; באי של אדר משחקים אותו בכל הזדמנות. כמו חבורה של ילדים בגן. עם שתי דסקיות, ארבע או חמש. הדסקיות האלה עפות לכל עבר כשאני בולם. החוכמה לשמור על השער שלך חסום ולצאת להתקפה כשהדסקית מגיעה לצד שלך. התגובות שלי מהירות יותר משל בני אדם, ולנצח איזה טמבל שתוי בחליפה מעומלנת זה אפילו לא אתגר. אני משתעמם מהר ועובר ליריב הבא, או למשחק הבא. כשנמאס לי מכל הלוזרים, אני מושך אותם בחזרה לשולחן ומספר משהו. תמיד אותו תסריט שטחי. אני מספר – סתם, על מקום שהייתי – ואז מישהו אחר נזכר במקום אחר שהוא היה, ומספר גם. בסוף כולם צוחקים כמו חבורה גדולה של חזירים. זה היה נחמד יומיים-שלושה. ביום הרביעי התחלתי להתעייף וביום חמישי די נמאס לי. חזרתי למפעל לסוף השבוע. לא רוצה שהעובדים שלי יתחילו לחשוב שאני זונח אותם.

לפחות לקחתי כמה מספרים של משקיעים פוטנציאליים מעניינים. הם לא עובדים בקנה מידה של האי של אפּר, אבל תמיד טוב להשיג עוד מזמינים. הכמויות שהעובדים שלי כורים עדיין גדולות קצת יותר מהביקוש – מה שאומר שאני צריך לעבוד קשה יותר. במיוחד עכשיו שהלך לי ליין קבוע של הזמנה לכמה מאות קילוגרמים של בדיל. המפעל נפל, ואתו נפלה ההזמנה. מעניין שהביקוש לדם אף פעם לא יורד, ואף בית חולים שהכרתי – או לצורך העניין, כל מוסד רפואי או מחקרי שאליו מועבר הדם – לא פשט את הרגל, נהרס, הופגז או סתם החליט שיש לו יותר מדי מנות דם. ככה זה. מה שתיתן בחינם, תמיד ייקחו.

אבל אני בקושי דואג משטויות כאלה. תוך שבוע אני מסדר משקיע חדש או שניים. כבר תכננתי לי את הלו''ז לשבוע הבא, והוא ממש לא כולל את אולי בתוכו. אפילו לא בתור סייד קיק.