הרשומות של ליאו - פרק 13

13 במאי.

''בתוך שבוע מי שיוצא עם יותר בנות מנצח.''

לאולי יש דרכים יצירתיות לומר לי שלום. הוא זורק את הso-called אתגר שלו על השולחן בלי מילים מיותרות.

''זה האתגר הגדול שלך?'' קצת מאכזב. לרוסי יש רקורד עשיר של שבירת לבבות, אבל תחרות כזאת מתאימה יותר לשני מתבגרים הורמונליים מאשר לאנשי עסקים סולידיים. שזה מה שהוא ואני מתיימרים להיות, בין היתר.

''מה הבעיה, פוקר פייס ליאו? מפחד להפסיד לי?'' הוא מגחך מתחת לשפם.

''אני רואה שאתה מתעדכן מהר במה שקורה באי של אפר. נחמד לדעת שיש לך כל כך הרבה זמן פנוי. אני בטוח שניצלת אותו כדי לתמוך קצת במפעל שלי.'' ואולי פחות בהימורים טיפשיים.

''אני יודע הכל, ליאו. שום דבר לא עובר מעל לראש של אוליבר לובצק!''

''כן, כן, שמענו אותך. אז מה תעשה כשתפסיד?''

''אל תזלזל, ילד. קודם תנצח, ואז תנופף במילים היפות שלך. מה היית רוצה?''

''שתזיז את התחת הרוסי שלך ותפרסם את ''המלכים של ליאו'' בין כל הלקוחות הקבועים שלך, בתור התחלה.''

''נשמע הוגן. כשאתה תפסיד, אתה הולך לעשות בדיוק את זה ל''אולי יבוא-יצוא פלסטיק.''

בכל מקרה הוא מתפרסם כשאני מסתובב. זה לא כאילו הוא מפסיד מזה. טיפוסי לאוֹלי. תמיד מסדר את התחרות ככה שהוא ירוויח בכל מצב. כמובן, בשחמט הוא עדיין מפסיד לי קבוע. אבל השבוע הזה עמד להיות רצוף טלפונים. לא רק על עדכונים חדשים בקשר לעליות ונפילות של שוק הבדיל, הברזל או הניקל.

''נרשמה פעילות גבוהה בתחום המגזר הנשי היום. שתיים, ליאו!'' הוא מצחקק לאוזנייה מהקו השני. נטאשה כנראה ברקע, והוא במצב רוח פלצני לשמור ממנה סודות. ''שתיים אפס!''

''אל תשכח שיש שבעה ימים בשבוע, ואנחנו רחוקים מלסיים.'' אני מחזיר לו ומנתק את הפלאפון. האמת שזה לא היה 2-0. באותו יום יצא לי לדבר עם מישהי בנפטון. נסעתי לראות שאין בעיית הובלות עם הדם. אני שומר עם בית החולים הראשי על קשר טלפוני רציף, אבל לאחרונה מנות הדם פחתו, מה שלא היה הגיוני לפי החישובים שלי. כמו שחשבתי, הבעיה הייתה באיזה צינור פנימי בבית החולים. חיכיתי לצוות שיתקן את זה, אז היה לי זמן פנוי, והיו הרבה אחיות מתוקות ברקע. לא זוכר את השם שלה, אבל את התחת ייקח המון זמן לשכוח. יצאנו בערב. היה כיף. צריך לרשום לעצמי תזכורת להעלות את התספוקת של הדם בחודש הבא. פיצוי קטן על שקיצצתי להם את צוות האחיות. ביום השני נזהרתי יותר. הפעם זאת הייתה פרחה קטנה וצעקנית מהעיר שמש. יש שם הרבה בלונדיניות, והיא קצת הזכירה את מרינה. ממש קצת. הימרתי שגם היא לומדת משהו שקשור לחינוך וצדקתי. באופן אישי, לא הייתי נותן לה לשמור לי על הכלב. ביום השלישי תפסתי שתיים, ממש במקרה. אחת מבוגרת כזאת. רואים שהיא מעל ל30, אבל לא מהסוג הנואש. יותר שחקנית שאוהבת קוויקים- my favorite! כשיצאתי מהבית שלה היה אולי 1:00, והייתי חייב להיכנס למקום סגור, אז פלשתי לבר השכונתי. איזה ילדונת שאפילו לא מגרדת את ה18 עשתה לי מבטים של ''בוא-תתחיל-איתי'', לפני שהזמנתי את הכוס השנייה. גם ככה לא היה לי מה לעשות עד הבוקר, אז פלירטטתי אתה, אבל בעדינות.

''לא עברה כבר שעת השינה שלך?''

''לא.'' היא תקעה בי עיניים בוערות. ''ברחתי מהבית.'' אהא, זה הסביר את שפת הגוף הנואשת. היא החזיקה את הידיים שלה על הברכיים כדי שלא ירעדו מול הפרצוף שלי.

''פעם ראשונה?''

היא חייכה. קצת פחות מתוחה. ''קרה לך הרבה?''

''כבר מזמן לא חזרתי הביתה.'' מעניין אם הייתי ילד כזה שבורח מהבית. יש לי הרגשה שכן. אבל היא הזכירה לי את יורידי, וגם את השטות הזאת שבנות נורא מקפידות על הנשיקה הראשונה. היא לא נראתה לי מהמתנשקות. אז עשיתי את המעשה הטוב השבועי שלי ושכנעתי אותה לחזור הביתה. סיפרתי לה הרים של שקרים על אח שלי שברח ואיך ההורים שלי השתגעו ואז התחילו לריב ואיך בסוף גם אני ברחתי. היא שתתה הכול כאילו סיפרתי לה נבואה. אם היא לא חזרה הביתה עד עכשיו, אני עושה ניתוח לשינוי מין.

בחמישי נסעתי כרגיל לאפר. קפצתי למעון אחרי פגישה קצרה עם צ'רגוסי. ''פוקר פייס ליאו!'' הוא כמעט פתח שמפניה כשנתקלנו אחד בשני ברחוב. ''מה קורה אתך בנאדם? לא רואים אותך בסביבה לאחרונה. נהיית שקט כמו עכבר!''

''זו לא העונה שאני עושה רעש. זה קורה בעיקר באביב.''

''הא הא, אתה טוב. מתי אתה קופץ לפוקר?''

''מחר יהיה לי זמן. אחר הצהריים.''

''מתאים לי. בוא אליי. היתומים שלך עושים לי בחילה.''

''ברצון.''

נכנסתי למעון דרך הדלת, מתוך רצון טהור להתנהג כאחד האדם – וקיבלתי דלי מים על הראש. הילדים התגלגלו מצחוק. מסתבר שזו הייתה מלכודת לחבר שלהם, אבל מה זה משנה? להרטיב את ליאו זה תמיד כיף! בחיי, מישהו צריך לחנך את הפראים הקטנים! הייתי נותן להם מכות, אבל זה בטח לא ייגמר טוב. אז עשיתי קולות של כועס כדי שיברחו, התנגבתי ועליתי למעלה, לבדוק מה שלום המסיונרית הקטנה. מצאתי אותה באמצע תפילת צהריים מרעננת, בתנוחה שלקוחה ישירות מסיפורי ילדים – בכריעה על הברכיים מול המיטה, ידיים שלובות – מעניין אם היא מסנגרת גם עליי מול הבורא הכול יכול שלה.

''את יכולה להפסיק. הגעתי.''

''ליאו!'' היא מסתובבת אליי, זורחת משמחה כאילו לא לגלגתי כרגע על הסיטואציה הקדושה שבה מצאתי אותה.

''תמיד יש לך על הפרצוף את המבט הזה, כאילו אנחנו נפגשים בפעם הראשונה ואת לא מזהה אותי בכלל.''

''מה?'' היא נעצרת באמצע הדרך לתת לי חיבוק, זועפת קלות. ''לא נכון! ולמה אתה רטוב?''

''המפלצות הקטנות ניסו למתוח מישהו.'' אני רואה את החיוך שהיא מתאמצת להבליע. ''את חושבת שזה מצחיק?'' הרמתי את הקול. אולי הייתי קצת עצבני. ''זאת הסיבה שאני לא צריך להיכנס מהדלת!''

''אבל אתה לא יכול להיכנס מהחושך כל הזמן! זה פוגע בפרטיות של אנשים.''

''את מתכוונת – בפרטיות שלך.'' התיישבתי לידה, מוציא את הכפפות כבדרך אגב. ניסיתי איתה לשם שינוי משהו אחר. במשחקים מורכבים שדורשים אסטרטגיות היא מנצחת בקלילות, אבל מה לגבי התחרויות הפשוטות יותר?

''במשחקים שמתבססים על מזל, הסיכוי שלך לנצח לא אמור להיות גבוה משלי. אלא אם את יכולה לקרוא אותי יותר עמוק מזה.''

''למה אתה מתכוון?''

אבן-נייר ומספריים, למשל. לא משחק אמיתי. 33% סיכוי לנצח. עשינו 2 מתוך 3, ובשלושת המשחקים היא ניצחה. לעזאזל עם הבחורה הזאת! היא מתנהגת כאילו כתוב לה מראש איפשהוא במוח מה אני עומד לעשות!

''אני לא יודעת. אבל מתאים לך לחשוב שאני אעשה מספריים.''

''איך מתאים לי לחשוב דבר כזה?!''

''אל תתרגז.'' היא מסובבת את הראש לדלת. כל הגוף שלה משדר לי שהיא רוצה להפסיק. אני מלחיץ אותה, ואני רץ מהר מדי. שוב. בפעם החמשת אלפים בערך אני מנסה להירגע, מוריד הילוך, ומבקש עוד משחק. עשינו 6 סיבובים נוספים. היא ניצחה ב5. באחרון יצא תיקו מכיוון ששיניתי ברגע האחרון בלי סיבה הגיונית את האבן שלי לנייר, ושנינו הוצאנו נייר. היא נראתה נבוכה. אבל דווקא זה הרגיע אותי.

''א-איך? חשבתי שתעשה...''

''הבנתי אותך. את פועלת לפי ההיגיון שלי.'' ליטפתי את האצבעות המושטות שלה. ''וזה עושה אותך ליחידה בעולם שיכולה לנצח את הפוקר פייס שלי.'' הצלחתי להחזיר את האור לעיניים שלה, ואני זוכה לחיוך נוסף. מבויש.

''אני הולכת לפי תחושת הלב.'' היא עונה. היא מתכוונת שאני זה שעובד לפי היגיון. היא עובדת עם אינטואיציה. שזו אסטרטגיה טובה בשביל אישה. כבר ראיתי דוגמאות לאינטואיציה נשית חדה, אבל מה שיש ליורידי שובר את המוסכמות הנורמאליות. חבל שהיא כזאת תמימה בתפיסת המציאות שלה. למחרת בבוקר, כשסיימתי את הסיבוב הרגיל באי, דאסטין ביטל את הפגישה שהייתה לנו ומצאתי את עצמי עושה פרסה בחזרה למעון. ישבתי על הספה בסלון, מול הקיר שעליו תלוי השעון, והתעסקתי במחשב בזמן שיורידי ניסתה להתאים בין אינספור זוגות גרביים לבנות. ניצלתי את השקט היחסי כדי להסביר לה למה האמונה הטיפשית שבני אדם הם טובים תפגע בה בגדול.

''אנשים לא נולדים טובים. את תופסת אותם כיצורים נחמדים שאין להם כוונות רעות ולא רוצים לפגוע בך, אלא אם את מפריעה להם.''

''ומה רע בזה?'' היא תובעת לדעת. ''כל האנשים שאני מכירה נחמדים אליי! אם אתה נחמד למישהו, הוא יהיה נחמד אליך בחזרה. איך זה לא הגיוני?''

''אנשים הם יותר מורכבים מזה. אולי חיות יתנהגו ככה. תני לי לגלות לך סוד – בעולם האמיתי, מחוץ לבית היתומים – לא תמיד יתנהגו אלייך יפה, גם אם תהיי הכי חמודה שאת יכולה.''

היא לא מוכנה לקבל את זה, ולכן קצת נסחפתי והתחלתי להסביר לה שכל בני האדם חיים על אינטרסים. אם זה טוב בשבילם, הם יעשו ואם לא – הם יתרחקו. ככה עובד העולם.

''ואני יכול לגלות לך שהייתי בהרבה מקומות וראיתי את כל סוגי האנשים, ולא פגשתי בחיים בן אדם טוב כמו שאת מתכוונת.''

היא בוהה בי בפליאה, ואז מושכת את משקפי השמש מהראש שלי ומסתכלת דרכם. אני לא מבין מה היא רוצה עד שהיא מצחקקת. ''ליאו, אתה רואה הכל שחור!'' היא לא מכירה את המילה פסימיסט. יש לה ראייה של ילדה קטנה ומאושרת. מי אחראי ליצירה הזאת?

חייכתי בזהירות, אבל חזרתי לטיעון המרכזי. ניסיתי להבהיר לה שאני לא פסימי אלא ריאלי, ושזו היא שהופכת את המציאות לוורודה מדי. אז היא החליטה לשנות טיעון. ''מה עם החברים שלך?''

חשבתי קצת. ''אין כאלה.'' סולדד בדיוק נכנסה וקיוויתי לוותר על ההמשך. קמתי, אבל יורידי לא התכוונה לתת לי לחמוק מתשובה. היא ביקשה להוכיח לי כמה אני טועה.

''אין לך חברים בכלל? לא יכול להיות! ומה עם ההוא שהיה כאן? ואוֹלי הזה?''

''אוֹלי לא נחשב. אנחנו שותפים. אני עושה בשבילו והוא בשבילי – גם זה אינטרס.'' לא הצלחתי לנער אותה. סולדד נכנסת למטבח, מעמידה פנים שהיא לא מקשיבה.

''הוא יעזור לך אם תהיה בצרות, לא?'' היא מוכיחה אותי, אבל היא שוב טועה. אני זוכר את הטעם המר בפה, בשנה הראשונה שהכרנו. בחרא שהוא האכיל אותי. לא, אני מבטיח לה, באמת שלא. הוא ישאיר אותי להירקב בתוך הבוץ של הצרות שלו, אם זה מה שיציל אותו.

יורידי משפילה עיניים, עושה עם עצמה איזה חשבון נפש סמוי. בסוף היא מוצאת לי תשובה אחרת.

''מה איתי? אני חברה שלך! אני עוזרת לך כשאתה מבקש!''

''את עוזרת לכל אחד, ותמיד על חשבונך – מה שמחזיר אותנו בדיוק לנקודה שלי – את לא מבינה איך העולם הזה עובד.''

היא נמנעת מהמבט שלי. הפסד צורב. אבל היא עדיין לא מסוגלת לקבל את התפיסה הזאת.

''בכל מקרה, עדיף שתמצאי לך חברים אמיתיים.''

''לא מגיע לו אותך, זה בטוח.'' סולדד עוברת בנונשלנטיות עם הקניות. ברור, החזירה לעולם לא תוותר על הזדמנות להערה מרושעת כשהיא יכולה. עד שהיא עולה למעלה, יורידי מוצאת מפלט אחר.

''אתה לא יכול לומר שסולדד עושה דברים מאינטרס! היא-''

''היא צבועה וטיפשה, ואל תחשבי אפילו לנסות להזכיר את מקס. גם לו יש אינטרס. אחד ברור.''

היא תולה בי עיניים תמימות.

''נו, לא שמת לב שהם מרחרחים אחד את השנייה כל הזמן? הוא רוצה אותה. אין לו שום סיבה אחרת לבזבז את הזמן בבייביסיטר על פרחחים.''

העיניים שלה מתרחבות. ''אתה מתכוון ש... הוא אוהב אותה?''

''ואותו הדבר נכון לרוב הגברים בבית החולים שלך. אם הם נחמדים אלייך – יש סיבה טובה. האחיות? כי את עושה בשבילן את העבודה. החולים? כי מישהו דואג להם. אנשים אוהבים שמתרכזים בהם.'' אני ממשיך לירות. אם היא לא תפנים את זה עכשיו, היא תפנים רק כשהיא תיפגע מהם. ''אפילו לך יש אינטרסים. יש סיבה לכל דבר שאת עושה. נניח, למה לך לבוא לבית החולים? כי זה עוזר לך להרגיש שאת לא חלשה וחולנית – כמו שבטח הרגשת אחרי שהתעוררת מהקוֹמה. את מעדיפה להיות זאת שצריכים אותה ולא מי שצריכה עזרה. וזה בסדר גמור, כי ככה אנשים פועלים. '' היא מסתכלת לי בעיניים, מרותקת. כשהיא עונה, היא לא מדברת בנימה הילדותית וחסרת הישע שאני מכיר.

''זה לא נכון. איך לומר... אולי זה נכון, אבל זאת לא הסיבה שבאתי לעבוד שם. אני אוהבת ילדים. ורציתי לעזור לאנשים, כמו שעזרו לי להישאר בחיים אחרי התאונה.'' היא שוקלת את המילים ומפריחה אותן בסבלנות. זו האמת שלה. וזה גם מסתדר עם האופי שלה. 1-0, ליאו.

''אוקיי, אז מה בקשר לניסויים שלנו? גם עכשיו, כשאת יושבת איתי בחדר, יש לך אינטרס.'' לזה היא מנענעת את הראש מיד.

''אין לי שום אינטרס.'' היא נחרצת.

''בטח שיש לך. זוכרת איך בפעם הראשונה שאלת אם אני מתכוון לפגוע בסולדד או באחרים? את לא רוצה שזה יקרה. את מעדיפה לעזור לי כדי שלא אפגע במי שחשוב לך. זה טבעי לגמרי.''

''אבל זה לא נכון.'' היא זועמת. ''זה לא מה שהתכוונתי. שאלתי אותך כדי לדעת אם אתה חבר או אויב. מי שחבר שלי, אני אעזור לו.'' היא מבהירה. ''אני לא עוזרת לך בגלל שאני מפחדת. אני עוזרת לך כי אנחנו חברים. נכון?''

שוב היא חוזרת לזה! חשבתי שאני הולך להשתגע. אבל מנקודה אובייקטיבית של בדיעבד, אני חושב שהיא שוב צדקה. 2-0. זה לא היה אינטרס.

''תקשיבי, זה לא הגיוני שאת עוזרת לי סתם כי את נחמדה!''

''למה לא?'' היא מחייכת. היא למדה כבר לזהות ניצחון. אבל לא אני. אני חוזר ומסביר לה שאנשים סביבה תמיד רוצים ממנה משהו. הוויכוח הזה לא התקדם לשום מקום. אחרי כמה דקות אפילו לה נמאס להקשיב לי.

''אם אתה לא רוצה עזרה, אני אלך.'' היא קמה. עכשיו תורי לתפוס לה את היד. אני מבקש שתשב. הפעם בצורה מנומסת.

''בסדר, אני אפסיק עם ההרצאות המטומטמות. שבי רגע, אני צריך לראות אם-''

''ואל תקלל בבקשה.'' היא פוקדת. איך הילדה הזאת מבינה מתי היא בשליטה ומתי הזמן לחלק לי הוראות?!

''אני לא מקלל.''

''אמרת מטומטמות.''

''בסדר, בסדר!'' הרמתי ידיים. ''בלי הרצאות, בלי קללות, עכשיו תוכלי לשבת בבקשה?''

היא מחייכת. זה יותר טוב. היא הייתה רוצה להישאר לשבת, אבל היא צריכה ללכת ללימודים שלה.

הקדימו אותם לצהריים. ואם כבר, טוב שהיא הזכירה לי. חיכה לי משחק אצל צ'רגוסי. לא משהו מעניין. הוא הזמין עוד כמה משקיעים למיניהם שלא הכרתי, ואת נורטון. איכס. תפסתי ממנו קצת יותר בררן בחברים שלו. נורטון היה הראשון שהתקפל כשהתחלנו להמר על כסף. איזה בכיין. אני נשבע, אם הוא לא היה שם, הייתי נשאר עוד לפחות שעתיים. הלכתי ראשון. אין לי סבלנות לשטויות. בינתיים אוֹלי התקשר לספר לי כמה מגניב לו כי הוא תפס עוד דגה שמנה בחכה. 3-3 עכשיו. זה היה זמן טוב להפוך את התיקו לניצחון. חתכתי לכיוון בית הספר. אמרתי לעצמי שאם אני מוצא את מרינה, הסיכוי שהיא תסכים ליציאה ספונטנית יותר גדול. אם אני סתם מתקשר, זה לא מעניין. אבל אם ניתקל במקרה אחד בשני כשאני עובר בסביבה?! זה בטח הגורל! או כל בולשיט אחר שבנות מספרות לעצמן...

את מרינה לא מצאתי. מה שכן מצאתי זה את יורידי, חוזרת הביתה עם הספרים שלה. ואיזה שני מפגרים שניסו להקניט אותה. נכנסתי לאחד הצללים בעקבותיהם. הם נדבקו אליה ממש. היה מספיק לראות את שפת הגוף שלהם כדי להבין שהם מכירים אותה, ושהם חושבים שמותר להם להתקרב. יורידי לא התלוננה כשהשיגו אותה. לשאלות החצופות שלהם השיבה יפה. היא חזרה למענם על ההסבר שהיא לא יכולה לצאת עם בנים. עקשנית כזאת. היא לא הבינה איך הם הסתכלו עליה – נערה ביישנית וחלשה. חשבתי שברגע שתבין שהם לא מתכוונים לעזוב אותה, הכוח שלה יגן עליה. המחסום ההוא יתרומם שוב. אבל כלום לא קרה. אחד מהם תפס לה את היד, ''די, די, תהיי ילדה טובה עכשיו.'' הוא סינן. לי זה כבר היה יותר מדי. הגחתי מאחוריהם ובעטתי אותם קדימה. הם היו המומים מדי לתפוס מה קרה. אם יורידי לא הייתה עוצרת אותי, הייתי מצליח להיפטר מהם סופית. ''לא, ליאו!'' היא תפסה לי את היד; היא רעדה והתחילה לבכות, ולא נתנה לי להתקרב אליהם. זאת לא הייתה סתם אינטואיציה. היא ידעה בדיוק מה התכוונתי לעשות.

''אלימות זאת לא הדרך לפתור דברים!'' היא אשכרה נזפה בי אחרי ששני השמוקים ברחו.

''זאת הדרך שלהם!''

''אבל לא שלך ולא שלי!''

''מי קבע?''

''ליאו!''

''את משוגעת לגמרי, את יודעת?! עוד שנייה אחת – אם לא הייתי מתערב הם היו פוגעים בך. הם היו עושים לך דברים שבסיוטים שלך את לא מדמיינת, ואותי את עוצרת?! למה לא הגנת על עצמך?''

היא השתנקה וטלטלה את הראש, חסרת אונים. ''זה לא עובד. זה עובד רק מולך.''

''ואת נותנת לעצמך להיכנס למקומות כאלה! לא ראית עם מי את מסתבכת?'' העפתי מבט סביב; לא היו מצותתים. ''אם לא היית מפריעה, כבר מזמן הייתי מכניס אותם ל-''

''עולם השדים?'' היא קטעה בטון קשה. ''זה מה שהתכוונת לומר?''

''יורידי... ''

''ונותן להם למות בייסורים שם? אתה לא אנושי, ליאו! איך אתה יכול לחשוב להרוס ככה את החיים למישהו?''

''נכון מאוד, אני לא אנושי! תתרגלי לזה, כי זה לא ישתנה בקרוב!''

מעצבנת. ההגנה הפתטית שלה על כל המין האנושי עוד תעלה לה ביוקר. מי הטיפש שיחשוב שאפשר להחזיר למוטב שני חלאות? אפילו אלדן היה שם אותם בכלא!

ובסוף אני מקבל ''עונש''! היא החרימה אותי למשך שאר הסופ''ש. בפעם הבאה אני נותן לה להסתדר לבד. כשהיא תקבל את המכה היא תתעורר.

בשבת השארתי את הגורל לחובבנים והתקשרתי למרינה. אוֹלי הפסיד בגדול 4-3, ולי היה דייט מהסרטים.

''אין בעיה,'' נהם הדוב הרוסי כשהבאתי לו את הבשורה בשבת בערב. ''אבל אם אתה רוצה שאנשים יתעניינו, אתה צריך לבוא קצת למגרש שלי.'' ככה שבזמן הקרוב, אני הולך לטייל הרבה. מאוד. קצת מזל, קצת שכנוע ומילה טובה מאוֹלי – ואני משיג משקיעים חדשים באפס זמן. מקווה שמרינה לא תפתח איזו חרדת נטישה; אני יוצא לסיבוב ארוך ארווווך.