הרשומות של ליאו - פרק 12

7 במאי, לילה.

אני יכול לשמוע את הברקים בחוץ. כמה סופות רעמים רציניות מתגלגלות לכאן. החורף רק נגמר, אבל בפלוטו הסופות לא נחות. גם בלילות לבנים של ירחים מלאים (שלושה ירחים מלאים!) אפשר לשמוע רעמים ברקע. כאילו שהמקום הזה היה מקולל מלכתחילה. מצמרר.

ולצערי, אני מתחיל להאמין שגם אני כזה. מקולל מלכתחילה. לפני שבוע בערך הייתה לי שיחה עם אחד השדים בעולם שמעבר. עברתי שם בדרך לכניסה לפלוטו, איפה שאני תמיד מחנה את המכונית, ושכחתי ממנה לגמרי בסוף. תפס אותי איזה יצור אחד – ככה, בלפיתה חזקה. היו לו ציפורניים קשות. הן חדרו עד לבשר שלי כשהחזיק אותי. אני לא יכול לתרגם למילים אנושיות את השיחה הזאת בדיוק. שדים לא מדברים עם הפה. הם אוכלים אתו. שפת הגוף שלהם מנהלת את השיחה; זו הסיבה שהם טובים כל כך בהבנה של שפת גוף אנושית ושפות בכלל.

מחליא אותי להיזכר בו. רק בעולם שלהם אני מסוגל להרגיש את הקור הזה...

אוקיי, עכשיו באופן רשמי יורד גשם. מוזר, לא שמתי לב אף פעם שהצליל של הטיפות על המדרכה דומה כל כך לרעשי הרקע בעולם האפל...

הוא אמר שאני לא יכול להיות אנושי. שאני צריך לוותר על זה. הרעשים נשמעים כמו הברות רטובות, כאילו מישהו בולע לעצמו את הלשון. הרגשתי שהגוף שלי קופא כשהוא אמר את זה. שאלתי אותו אם הוא יודע בכלל מה אני, והוא צחק. ''אתה מקולל, זה מה שאתה'' הוא הסביר לי. ''ובמצב הזה אתה תישאר תמיד.'' והוא טען שאין לי מה לחפש בעולם האנושי. הפסדתי את מה שיש לבני האדם להציע. אני צריך ללמוד לחיות כאן, בחושך.

כן, בטח.

לא עניתי לו על זה. התחפפתי משם לפני שהוא ימשיך למלא לי את המוח בשטויות. מאז ומתמיד השגתי מה שרציתי. ברגע שאתה מאמין שתצליח – עשית חצי עבודה. אני יודע שזה מטורף, אבל כל המצב שאני נמצא בו מטורף. נכון, עשיתי טעויות. אבל כמו שאומרים, Fooled me once – shame on you. Fooled me twice – shame on me. ואני לא אתן שיעשו ממני צחוק שוב. להפסיד? בחיים לא. ליאו לא מפסיד. מקסימום מתעכב קצת. ואם היה לי אכפת, אולי הייתי מקדיש עוד חצי דקה לספר לו שלדעתי אני דווקא מתקדם לא רע בתוכניות שלי. עם קצת מזל, הנערה הזאת, יורידי, תיתן לי את התשובה שאני מחפש. אני חושב על זה הרבה וככל שאני חושב על זה, אני מוצא יותר ויותר הגיון ברעיון. אני לא יודע מה היא ומאיפה היא באה – ובערך יודע אותו הדבר על עצמי. אבל האינטארקציה בין הכוחות שלנו מבהירה בכל פעם שיש איזה חיבור אפשרי. יש דרך להעביר אנרגיות בין הגופים שלנו. וברגע שהיא תהיה חזקה מספיק לעמוד בזה, היא תעביר אליי את האנרגיה הזאת. זה חייב להיות הפתרון.

אגב, לוונסה יש שפם. ידעתי! איך פלאשט מוכנה להסתדר עם פריקית כזאת?!

הן גרות להן במאדים, באיזה בית כפרי. ממש לא הסגנון העצבני של הצרפתייה האהובה עליי.

במבט אחד ידעתי שוונסה מקלקלת אותה. באתי ביום שלישי לומר שלום; הן בדיוק חזרו מהחופשה האחרונה שלהן, איפה שפלאשט תפסה אותי בפלאפון.

''Mon Prince!'' היא צועקת כשהיא רואה אותי בכניסה, וכבר שועטת אליי. וכל מה שאני חושב, כמובן, זה שיום אחד היא עוד תחזור לארון. אין מצב שהיא תתחתן עם התפלצת הזאת.

''Comment es tu, mon amour?'' אני מושך אותה לחיבוק.

''אווו, ליאו, אתה מפלרטט איתי ועוד לא הוצאת שני משפטים מהפה!'' היא מצחקקת ומובילה אותי פנימה. אני תוהה לפעמים אם לספר לה שכשהכרנו, התחלתי לדפדף בספרי צרפתית, רק כדי להרשים אותה. מפה לשם, זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי כמה מהר אני קולט שפות, ותוך שבועיים יכולתי ללהג שיחה פשוטה בצרפתית, מתחילתה ועד סופה. זה הרשים את אמנית הנפץ שלי עד בלי די, וקנה לי מקום שלא יסולא בפז בלב שלה.

לא שזה שינה משהו בהעדפות שלה לבני זוג.

הדבר הכי טוב שמצאתי בחַברה שלה זה האפאתיות המדהימה שלה לכל מערכת היחסים שלי עם פלאשט. לא הייתי אומר שאנחנו זוג. זה יהיה אפשרי רק כשהיא תחזור לארון, ואני אחזור להיות אנושי. אבל היא מאוד זורמת איתי בדרך כלל, ומסתבר שאפילו כשיש לה חברה, זה לא נראה לאף אחת משתיהן בעייתי. אני מתכוון – ליורידי אין חבר והיא בחיים לא נותנת לי לשבת כל כך קרוב, שלא לדבר על ידיים.

בעצם, מה אני משווה... בסוף השבוע האחרון היא שברה שיא חדש בסולם ''בואו נפתיע את ליאו''. צפיתי שתוך שבועיים היא תבקש ממני לצאת אתה, ואחרי שלושה שבועות, לא רק שהיא עדיין לא עושה לי עיניים – היא מבקשת ממני לצאת עם אחרת!

זה התחיל ממש מהרגע שהגעתי. רגע, קבל תיקון – היא כן עשתה לי עיניים בשבת הזאת. היא השקיעה כל כוח שבעולם כדי לשכנע אותי להשתתף בתחרות המטומטמת שערכו בבית ספר של הילדים. ''הרווק הנחשק''. WTF? איזה מן מסר חינוכי אנשים בוחרים להעביר בתחרות שמתנהלת כמו מעין מכירה פומבית של דייט עם בחור?

העניין הוא כזה – לוקחים כמה בחורים שנראים טוב מספיק ומבקשים מהם לומר כמה מילים, אולי לעשות איזה קטע מעניין על הבמה, והרווקות הנואשות למיניהן באות ומציעות כסף. מעין תרומה לבית הספר, ובתמורה – מקבלים המון ספרי לימוד (שעולים בערך אותו דבר). מסתבר שחסרים לילדים במעון ספרים, ככה שהפרס יבוא מאוד במקום בשביל סולדד.

אם אני לא טועה – ואני ממש לא – יש למכירת הגוף שלך שֶם, בארצות תרבותיות. קוראים לזה זנות.

''עכשיו אני מבין למה אומרים שהחינוך דפוק.''

''ליאו!'' יורידי בשלב הזה יושבת על המיטה שלי, בברכיים מקופלות וידיים על המיטה, נראית כאילו היא מתכוונת להתפלל לאללה. או אליי. מי שיענה ראשון.

''גם זה סוג של משחק! והילדים צריכים את הספרים האלה! לא תעזור לנו פעם אחת?''

עד כמה שאני מתפתה לומר לא, לבחורה יש השפעה מניפוליטיבית משהו על ההיגיון שלי.

''בואי נתחיל מזה שסולדד לא ביקשה ממני טובות.''

''היא יודעת שתסרב.''

''ובצדק, את לא חושבת?'' אני פונה אליה. ''היא מתנהגת אליי כמו לזבל, בלי סיבה אמיתית.''

''למה שלא תוכיח לה שאתה הרבה יותר טוב ממה שהיא חושבת?'' יורידי מחייכת, וגם אני לא יכול להתאפק. עקשנית, בהחלט.

''היא לא צריכה אותי בשטות הזאת. יש לה את מקס ואת השפוט השני שלה... מה שמו? הארי?''

''נכון,'' היא מהנהנת, ''והם שני בנים מקסימים והם רוצים מאוד לעזור לה, אבל... '' היא משתתקת.

''אבל?'' היא יודעת שאני מחכה לשמוע ממנה במה אני עולה על שניהם.

''אבל אתה יודע לנצח.'' היא עונה. קצר ולעניין.

וזהו זה. היא יודעת שהיא קנתה אותי. בסדר, אולי התחרות הזאת תהיה מעניינת אחרי הכול. זה לא מאמץ בשבילי, וגם, יש סיכוי לדייט עם רווקה נואשת.

אני משלב ידיים וסוקר אותה. אני ממש מתחיל להתגאות בה. ''בכל זאת אני תמיד מפסיד מולך.'' התשובה הזאת מצליחה להפיק ממנה חיוך נבוך. אבל זה לא כל מה שאני ארוויח.

''את חייבת לי על זה.''

''חייבת לך מה?''

''טובה. תצטרכי לעשות משהו כשאני אבקש.''

היא מושכת בכתפיים. כמובן, יכולתי לבקש ממנה טובות בכל מקרה. אבל את הטובה שאני חושב עליה היא לא תסכים למלא בלי שכנוע קל, וזה מה שאני צריך.

''אל תשכחי.''

''בסדר... מה שתרצה.''

למחרת בבוקר אני ומקס מצאנו את עצמנו בחדר ההלבשה האחורי של אולם בבית ספר המקומי. הארי הבריז בסוף.

ניסיתי לתת לו כמה טיפים. נניח, כשאתה רוצה להרשים מישהי, ברור שאתה לא אומר שאין לך מה לומר כשמבקשים ממך להציג את עצמך. ואתה גם לא יכול להיות יבש. המראה הוא חצי מההופעה – החצי השני תלוי בשפת הגוף שלך ובמה שתוציא מהפה. במקרה שלו, מקס בחר לא להקשיב לי, אז כשעמדנו על הבמה והשתדלנו להיראות מרשימים ובטוחים בעצמנו, הוא נראה קצת נבוך. אני לא מאמין שחסר לו ביטחון עם בנות. מאיך שהוא זז ביום יום ומטון הדיבור הנעים שלו כשהוא מדבר לסולדד, יש לי תחושה שהוא רגיל לתגובות חמות – אבל על במה לא תמיד מצליחים כמו במציאות. תוך כדי שאנחנו עומדים שם גם קלטתי מזווית העין את נורטון סקירלי. מה השרץ הזה עושה בתחרות של ילדים? לא ברור. לא יכול להיות שהוא צריך ספרים לילדה היחידה שלו – טיפשי בכלל לחשוב שחסר להם משהו בבית. אוקיי, הוא אומנם גרוש, אבל לא הייתי אומר שתחרות על כסף היא הזדמנות טובה לתפוס דייט מוצלח. את נורטון, אגב, אני מכיר מהמסיבה של דאסטין, ואני חייב לומר שמעטים האנשים שאני זוכר שהצליחו להשניא את עצמם עליי מהר כל כך. יש סיבה למה אישה מחליטה להתגרש. הבנאדם פשוט לא סותם את הפה – וזה לא שיש לו משהו חכם לומר. הוא פשוט לא מפנים שלפעמים עדיף לו לשתוק, לטובת הכבוד העצמי שלו. ואוי, איזה בולשיט הוא התחיל לדבר שם! ההפך הגמור ממקס. אם הרופא היה מוציא מילה וחצי מהפה שלו, אולי הוא היה מנצח אותי. אני נמוך ממנו, ונשים נוטות משום מה אחרי המראה הבלונדי תכול העיניים. עיניים סגולות ושיער לבן לא תופסים מקום גבוה. כבר ציינתי שזה לא מטריד אותי. או שזה יגרום לי להפסיד. כשפרמתי באיטיות את כפתורי החולצה שלי, הן צווחו. כשרמזתי, בשני משפטים, שאני יודע לגרום לאישה ליהנות, יכולתי לראות את כל השורה הראשונה שוקעת בפנטזיות רטובות. יורידי, אגב, ישבה בשורה האחרונה והסתכלה, כרגיל, בהרבה עניין. היא הסיטה את העיניים רק כשהסרתי את החולצה לגמרי. מצחיקה, היא חושבת שהיא תצליח לברוח מהקסם שלי. בסוף היא תבין שאין לה סיכוי נגדי במשחק הזה. לפעמים, אני מודה, נדלק בי לשבריר שנייה רצון עז שהיא תבין את זה כבר. שתקנא לי קצת. שתתאווה לפרי האסור. מאז התקרית בבית החולים, אני לא יכול לחשוב עליה כעל ילדה יותר, גם אם אני משתדל.

ברור שניצחתי. הסכום הגבוה ביותר הוצע על ידי סטודנטית צעירה ועשירה ודווקא די יפה. ציפיתי לרווקה שמנה ומכוערת; מסתבר שהיא השתתפה בתחרות הזאת כדי לתרום לבית הספר, או ככה לפחות היא סיפרה לי כשיצאנו באותו ערב. קוראים לה מרינה, והיא בלונדינית מקסימה שהטעות היחידה שלה הייתה להיוולד גבוהה מדי. אני שונא כשזה קורה, אבל היא הרגישה בנוח, אז לא הערתי כלום. בהתחלה כשהיא זכתה, אפילו חשבתי לנסות ליהנות קצת הערב. מהר מאוד הבנתי שזה בעייתי.

''אני עובדת כאן במשרה חלקית בינתיים. עד שיהיה לי תואר אמיתי בחינוך.'' היא אמרה לי, והניחה ידיים על השולחן. רמז ברור שאני צריך לגעת בהן. היא ממש אוהבת שנוגעים בה. כמה שהצטערתי שהיא כזאת מוכרת בבית ספר. אם היא תיעלם, ישימו לב בתוך יום, מקסימום יומיים. לא יכול להרשות לעצמי את הסיכון. וזה כל כך חבל, כי היא הייתה כל כך זורמת. לא מתביישת, לא נבוכה. בחורה שיודעת טוב מאוד מה היא רוצה מעצמה.

''את בטח אוהבת מאוד ילדים אם את רוצה להשקיע את החיים שלך בלנסות לחנך אותם.''

''כן, אני מאוד אוהבת ילדים.'' היא מחייכת ורוכנת אליי, מנמיכה את הקול ללחישה מפתה, ''אבל יותר אני אוהבת גברים עצמאיים.''

''מצוין, כי נראה לי שאני ואת נסתדר יפה.'' אני לוחש לה בחזרה ומלטף את קו הלסת שלה, מטה אותו קצת ימינה כדי שאוכל לנשק אותה. לבחורה הזאת אין סטיגמות על שום דבר. לא מעניין אותה באיזה צבע אני בא, כמה אקסיות היו לי או מה אני באמת עושה שם, באי של לוקה. אני מנשק טוב. בעצם, לפי הקולות שהיא עושה, אני מנשק מעולה. היא נתנה לי את שני הטלפונים שלה וגם את הכתובת. נכנס לה חזק הרעיון שאפשר להמשיך להיפגש. דווקא נראה לי יותר להשאיר את זה מתוק וקצר. חבל להרוג כזאת בחורה מושכת, וברור שאם נמשיך בקצב שהתחלנו, נסיים במיטה שלה בפעם הבאה. צריך עוד לחשוב על זה קצת. אני יכול להימנע מהסקס עצמו לעוד כמה מפגשים, והיא כייפית, אבל אני מאוד לא רוצה כרגע צרות.

''איך היה הדייט החלומי?'' סולדד משתדלת להסוות את הציניות שלה כשאני נכנס. אני פותח את החליפה ומשתחרר מהנעליים. בתקווה שהיא תבין לבד שאני לא הולך לענות לה. זה לוקח עוד חצי דקה, אבל היא עושה את הסוויץ' בראש.

''ליאו?'' היא שואלת,ואני צד את המבט שלה.

''אני לא חושב שזה מה שאת אמורה לומר, את יודעת?''

''בסדר, סליחה.'' היא משחקת בטבעת על האצבע שלה בעצבנות. ''לא התכוונתי להישמע כלבה. בעצם, רציתי לומר לך תודה. יורידי סיפרה לי שהסכמת להשתתף בשבילנו.''

יותר כמו לא הייתה לי ברירה, אבל את זה נשמור מחוץ לפרוטוקול.

''אז רציתי שתדע שאני מעריכה את זה. באמת.'' איכשהוא, כשהיא משתמשת במילה ''באמת'', אני פשוט לא מאמין לה. אולי היא משתמשת בה עד שהמשמעות נשחקת. וחוץ מזה, יש לה עוד משהו לברר איתי. היא רומזת לי לשבת לידה. הפנים שלה רציניות.

''מה יש לך עם יורידי?''

''מה יש לך עם מקס?''

זה סותם לה את הפה לכמה שניות. אולי היא קוראת אותי סוף סוף. תופסת, לאט אבל בבהירות, שאני לא מעוניין בסולחות.

''מה קשור מקס?''

''למה זה מפריע לך אם אנחנו מדברים? היא אמורה להיות בשלבי שיקום עכשיו, נכון? היא צריכה להיחשף לאנשים.''

היא נאנחת. ''אתה לא מבין. היא רגישה מאוד. היא לא מוכנה להתמודד עם מישהו שיפגע בה.'' ומסתכלת עליי בתקווה לזכות בקמצוץ של אהדה. לא הולך לה. ''היא טובה מדי בשביל להתמודד עם המציאות. היא בטוחה שהיא יכולה לשנות אותה, ואני לא רוצה שהיא תקבל את ההלם בלי להיות מוכנה אליו.''

''את מתכוונת לכל הדיבורים על שלום בין בני אדם?'' רק כשהיא אומרת את זה, נופל לי האסימון. ''אז היא רצינית?''

סולדד מהנהנת. ''היא רצינית מאוד. רק על זה היא מדברת מאז שהיא כאן. בגלל זה-''

''בגלל זה מישהו צריך לנער אותה!'' אני קם, חסר מנוחה. ''מה עשית במשך כל הזמן שהיא כאן? קשרת לה פרחים בשיער וסיפרת לה כמה שהיא צודקת?!''

''ליאו, תפסיק. אמרתי לך שאתה לא מבין.''

''אני מבין אותה יותר טוב ממך!'' ואין לה מושג כמה. אני מסתלק משם די מהר. אין לי כוח לשמוע את התירוצים שלה. מישהו צריך להוריד את יורידי מהענן שלה, וסולדד הוכיחה שהיא חסרת תועלת במשימה כזאת. זה משאיר את האחריות אצלי. אני מסוגל להבין אותה. היא תקשיב לי.

אבל מספיק לשקוע בזה. יהיה לי זמן לשבור את הראש בסוף השבוע. כרגע, אוֹלי מחכה לי, וחוץ מעדכונים, הוא רוצה עוד התערבות. אני מקווה שזה משהו יותר מעניין מהפעם הקודמת, שהתערבנו מי ממציא את התירוץ הכי הזוי לבטל פגישה חשובה, (כמובן שניצחתי, עם הודעת ''האוגר שלי מת. בוא ניפגש שבוע הבא.'') ואני עומד לקרוע את התחת הרוסי שלו גם הפעם.