הרשומות של ליאו - פרק 11

30 באפריל, ערב.

גיליתי ביום שלישי מי שלח לי את המכתבים המאיימים לאחרונה. מצחיק, כבר הכרנו קודם. שני ברנשים ששמעתי עליהם מכמה מכרים שלי. אולי גם נפגשנו מתישהוא, מי יודע. מה שבטוח – נגמרה לי הסבלנות לצמד החלאות. ברביעי הופעתי אצלם במשרד וסגרתי את העסק סופית. מהם אני כבר לא הולך לשמוע.

חבל שאני לא יכול לפרט כאן הכול. יש כמה דברים שהייתי יכול להיות מאוד גאה בהם, אבל לצערי, לא הכול חוקי. ועד כמה שאני שומר את הרשומות שלי מאובטחות ומוגנות מחטטנים – אי אפשר לדעת מה יקרה, וכבר נשבעתי שלכלא אני לא חוזר. מה גם שיש כמה דברים כבדים מדי גם בשביל כלא.

לא. יוציאו אותי להורג מול כיתת יורים אם יגלו מה קורה במפעל.

אני מצר על הטיפשות האנושית לעתים קרובות מדי. בפלוטו יש חוקים אחרים מאשר ב''חברה המוסרית'' שבחוץ. חוקי הג'ונגל. החוקים שכל שרידי הנייבי הסכימו להם. שלושה חוקים בלבד מקדשים את היכל המפעל שלי. שלושה ולא יותר, אבל כל העובדים נשבעו לעמוד בהם. חוק הסדר, חוק העזרה ההדדית, וחוק 312. קשים ככל שיהיו, קפדניים ככל שיהיו – אכזריים ככל שיהיו – הם חייבים להיות קיימים כדי לשמור על המפעל כמו שהוא. גם אם זה דורש מהם, לפעמים, לפעול בניגוד לאינסטינקטים שלהם. ובניגוד לרגשות. אני מבין אותם כשהם מתמרדים, אבל גם מבין שאין חברה בלי חוקים ואין זכויות בלי חובות.

שני המנקזים הנאמנים שלי, שעושים את עבודתם כבר 3 שנים ברצף, 6 עונות בלי להתייאש או להתעייף, מכשירים מחדש את חדר הניקוז. את הפרט הזה אני אמנע בכל מחיר מעיניים זרות, אבל אני מוכרח לתת את העובדות היבשות – כי שם הוא נמצא – החלק האחורי של המפעל מוקדש בשבילו. הוא תופס חלל די גדול. שניים וחצי חדרים רגילים ייכנסו לשם בלי להידחק. המתקן שבחדר הוא ייחודי; אני תכננתי אותו, בסיועם של כמה מדענים שהתחייבו בכתב לשמור על סודיות מוחלטת. מי שמפעיל את המתקן הם רק שניים, ותמיד אותם שניים. העונות קבועות – תחילת החורף ותחילת הקיץ. פעמיים ודי.

בזכות העובדים שלי, בזכות העבודה המסורה של ''המלכים של ליאו'', בתי החולים של נפטון, העיר הסמוכה ביותר, מקבלים מדי שנה, פעמיים בשנה, עשרות ליטרים של דם ושל דם טבורי – מרכיב יקר ערך בניתוחים והשתלות. אנחנו תורמים את הדם – לא מפיקים ממנו רווח. זו הייתה בקשה של הנייבי, והייתי באותו ראש אתם. כדי לשפר את התדמית המזעזעת שיצאה לבני הנייבי, נצטרך לעבוד עוד מי יודע כמה שנים, אבל בזכות המאמץ הזה, עוד יגיע יום שתיירים יבואו לפלוטו רק כדי לצפות בהם כורים את המתכות מהאדמה שאותה הם אוהבים ומקדשים כל כך.

ואני מאמין, ומקווה מאוד, שהפעם לא ישתבש כלום. מדי פעם קורות טעויות. מדי פעם מישהו מחליט לא למלא את חובתו – בדרך כלל אלה הנשים. הן נוטות לגלות חולשה. ואז, בלב כבד, אני צריך להעניש אותן. אני חייב, כדי להגן על כל השאר. גם עליהן. זו החובה שלי כמנהל להזכיר להן שאין אצלנו מקום לשקרים ולטעויות.

נכון, אולי זה נשמע צבוע כשזה מגיע ממני. אני שקרן רציני. אני רמאי. אף פעם לא טענתי ללב טוב או למצפון. בעולם האמיתי אין מקום לשטויות. רק החלשים מסתתרים מאחורי תירוצים. אבל לנייבי נשבעתי לומר את האמת – לא לשקר אותם ולא לזייף מולם. אין בזה צורך. הם לא ישפטו אותי על פי אמות מידה חברתיות דפוקות שקשורות למה שאני נועל או עם מי הייתי אתמול או כמה כסף אני עושה. הם יישבו איתי לשולחן וישמחו כשארים כוסית לחייהם, ויצחקו-ינבחו כשאעמיד פנים שאני אוכל את הבישולים המוזרים של הנשים שלהם. הם ינופפו לי לשלום כשאעבור לידם וירוצו לספר לי על מערה חדשה שמצאו מאחורי הגבעה של המפעל. וכמה בדיל אפשר להריח מהאוויר שם. כדאי לחפור, נכון?

ואחת מהבנות, או שתיים, או שלוש, ייגשו וייגעו בכתפי ויספרו לי בלחש שההוא לא הרגיש טוב אתמול, וההוא הקיא פעמיים בחודש האחרון, ולהיא יש כאבי בטן. התייעצות קלה. האם כדאי להכניס לאשפוז? כאן התפקידים מתחלקים באופן ברור. הבנות מבשלות את הארוחות. הבנות ממיינות ומזקקות את החומרים. הבנות מאיישות את המרפאה הקטנה. הן המוח, והבנים הם הכוח. היחס החברתי העדין בין שני המינים שומר על איזון מופלא בחברה הקטנה הזו, שרחוקה כל כך מכל ציוויליזציה מוכרת.

מוסר העבודה שלהם הוא הטוב ביותר. הסדר מופתי. הם שואפים לשלמות מטבעם. כאלה מן יצורים הם. אני לא יכול שלא להתרשם מהיעילות שבה הם חיים את החיים הסודיים שלהם. הם אפילו לא קרובים לקנא בי ובמסעות שאני עושה בעולם כדי לפרסם את החומרים שהם מוציאים מבטן האדמה. החיים הפשוטים הם האמת שלהם. ההצגות שלי – טוב, מישהו צריך לעשות את זה. זה מה שהם חושבים. ואפשר לסכם שכולנו מרוצים.

אוֹלי לעולם לא יתפוס את מורכבות המין הזה. הוא רואה בהם פועלים פשוטים. רק האספסוף שלי. כמה שהבטיח לבוא לבקר, הוא לא מראה את הפרצוף שלו במפעל. מבחינתי זה בסדר גמור. לא חושב שבכלל כדאי לו לבוא. הם לא מכירים את הריח שלו, ולא מזהים אותו בשם. הוא יהיה בסכנת חיים, גם אם יאמר את השם שלי.

הוא גם הבטיח שיבוא לאי של אפר. לשחק בכמה טורנירים. אולי לראות מה שווה הילדונת שכיסחה לי את הצורה. בולשיט. הוא לא יזיז את התחת הרוסי השמן שלו לכאן.

פלאשט התקשרה ביום חמישי. אני יכול לשמוע את החיוך בקול שלה; היא בטח במקום שכולו טוב – חיה את הפנטזיות האנושיות שלי. אי בודד, 2-3 בחורות, שמן דקלים. חיים משוגעים. נחמד מצידה להרים לי טלפון בשעות כאלה, רק לוודא שאני עוד במשבצת הקטנה שלי, אוכל את אבק רגליה.

''מה שלומך, נסיך?''

''כמו תמיד, מון אמי, כשאת לא בסביבה, לא הרבה קורה.''

אני נשען על המשקוף של הדלת עם הנייד ביד וקולט שסולדד הרימה את העיניים מהעבודות שלה.

''איפה אתה עכשיו?'' פלאשט מלחששת דרך אלפי קילומטרים של מים כחולים.

''באמת, יפהפייה, שנינו יודעים שזה לא מעניין אותך איפה אני. את מתקשרת לספק את היצרים שלך, ואני נחמד מספיק לזרום איתך, אז בואי תספרי לי מה את עושה עכשיו. את יודעת כמה אני מת לשמוע.''

סולדד פולטת צחוק קטן ועצבני. ''אז יש לך חברה!'' היא קצת יותר מדי מתעניינת, אפילו בשביל חטטנית עם תעודות. ''איך זה שהיא אף פעם לא באה ללוות אותך בטיולים האלה?'' היא שוב ארסית אליי. או סתם נמסה מקנאה. חבל עליה. הייתי מספר לה שקנאה עושה קמטים מיותרים בעור. ובמצבה, הייתי מתאמץ לשמור על מה שעוד נשאר.

באופן אישי, אני עדיין מעדיף לשמוע את פלאשט מורחת לי מלח על הפצעים מלהיות נחמד לחזירה הזאת. פלאשט טוענת שאני צריך מדי פעם תמריץ קטן כדי להמשיך לנסות להתקרב לרמת החיים שלה. כאילו בעיות האמביציה שלי הן מה שמדאיג אותה.

''עם מי אתה מדבר שם?'' היא חוקרת.

''אף אחת.'' אני עונה ומתעלם מסולדד, ''מנהלת של המקום שאני ישן בו.''

''היא סקסית?'' דורשת המוזה שלי לדעת.

''לא בדיוק הטעם שלך, לצערי. רחוקה מלהיות הטעם שלי, זה בטוח.''

''אווווו, ליאו! תמיד כזה בררן! ודווקא שמעתי שבאי של אפר יש בנות חלומיות.''

''עדיף שתמצאי לך מקורות אמינים יותר, יקירתי.''

סולדד תופסת סוף סוף שצוחקים עליה. היא מסמיקה, ואיך לא – מתפרצת עליי – ''שלא תעז לרכל עליי עם חברות שלך, שמעת?''

''תקשיב לה,'' פלאשט מתגלגלת בצחוק גרוני סמוך לאוזני, ''היא ממש נואשת, המנהלת שלך.'' היא מתמוגגת. ''אני אעשה לה טובה ואפנה את הדרך לליבך. להתראות, נסיך.'' ומנתקת.

אני סוגר את הנייד באיטיות. ''הייתי שמח להיות חבר שלה, אבל כרגע היא יותר בקטע שלכן.''

''מה זאת אומרת 'בקטע שלכן'?''

''זה בסדר, סולדד, אין מה להתרגש. גם לך זה עלול לקרות יום אחד, כשתחליטי שנמאס לך מכולנו.''

היא לא ממש מבינה את הכיוון. ''על מה אתה מדבר?''

''יום אחד גם את יכולה למצוא את עצמך מחוץ לארון, עם איזו בת זוג שדומה יותר לי מאשר לבחורה. אף פעם לא הבנתי איך הקטע הזה של לסביות עובד, האמת.''

''מצחיק מאוד''

''מה זאת אומרת מחוץ לארון?'' יורידי מוצאת עיתוי נהדר לדדות פנימה, משתדלת בכל חושיה העדינים לא למעוד על סל הכביסה הענקי.

''לא משהו שצריך להדאיג אותך,'' אני מבטיח לה, ''את נראית סטרייטית לגמרי, גם אם את קצת לא מודעת לעצמך.'' היא רק בוהה בי, חיננית וclueless- לחלוטין. סולדד לא נותנת לה לשאול – וכבר מנסה לגרור אותה משם.

''מה אמרתי לך בצהריים? תישארי עם הילדים למעלה.''

''אבל לא ראיתי את ליאו כל השבוע!'' היא מוחה. ''אולי הוא רוצה לדבר איתי!'' היא התכוונה, כמובן, למשהו תמים לחלוטין. זו עובדה שתמיד יש לי שאלות חדשות לשאול אותה.

''על מה הוא ידבר איתך? עוד לא הבנת איך הראש של ליאו פועל? הוא חושב רק על עצמו.'' סולדד נוזפת בה, בנסיון כושל נוסף לעקור אותה מהצד שלי. אין לה סיכוי. יורידי היא סנגורית בחסד.

''זה לא נכון! לליאו אכפת מאתנו! הוא כל הזמן מביא לכאן אנשים כדי שיאמצו את הילדים, זוכרת?''

''כי זה משרת את האינטרסים שלו!'' היא חוזרת ומסבירה לה, ''ואם זה לא יהיה לו נוח, הוא יכול גם לגרום שיסגרו את בית היתומים.''

זה נכון, אבל לא סביר בעליל.

המלאכית הקטנה שלי עקשנית מאוד. באמת, אם יש משהו שאני רוצה מהעולם הזה, לפני שאעלה –לפי התחזיות שלה, לפחות – השמיימה, להישפט לפני בורא/ת עולם – זה לשמוע אותה מגנה עליי. כלומר, כשאני שומע אותה מדברת, אפילו אני מאמין לפעמים שאני בעצם בחור סימפטי. סתם נטפלים אליי. אני פשוט Misunderstood!

חבל שאשליות סופן להיעלם מהר.

''ליאו, אולי תסביר לה אתה?'' מתחננת המלאכית שלי לקצת עזרה מהעד הראשי, ''היא שופטת אותך בצורה כל כך לא הוגנת!''

''בעצם, אני חושב שהיא די צודקת.'' אני יורה לעצמי ברגל ומפקיר את ההגנה על חפותי בידיה האמונות. כצפוי, היא מסמיקה, ומתחילה למחות בקול משולהב – ''תפסיק עם זה! למה אתה לא מעריך את עצמך? יש בך הרבה טוב! הרבה יותר ממה שאנשים בוחרים לראות!''

''או שאת תמימה מדי בשביל להבין כמה אני רע.''

וכך הלאה והלאה. אוי ואבוי, הויכוחים האלה. אני יכול להמשיך אתה שעות, אבל סולדד מבקשת שהיא תמשיך עם הכביסה, ואני נאלץ לסיים את הדיון המעמיק באישיות שלי – בעצמי. בראש.

אין ספק, אם יורידי קיימת, אולי קיים גם משהו דומה לאלוהים. אפילו רק בשביל שאוכל לגלות שהיא הייתה הראשונה לדעת את האמת בסוף. בינתיים, אני מסתפק בלשמוע אותה מצטטת לי פסוקים מהתנ''ך, ומסבירה לי למה, יום אחד, היא תצליח להשכין שלום עולמי. מחבקת עצים מטורללת שכמותה. לא הבנתי עם מי יש לי עסק עד שהיא האירה את עיניי, ביום שישי האחרון, וסיפרה לי מה הייעוד האמתי שלה בחיים. אז מפה לשם... היא רוצה לגרום לאנשים להסתדר ביניהם – לפחות באי הזה. בלי מלחמות. בלי אפליות גזעניות. אוטופיה רצינית יש לה בראש, לילדה הזאת. היא פרשה לפני את הפרטים באותו קול משולהב שקודם הגן עליי ואז, בנשימה עצורה, שאלה מה דעתי.

''נראה לי שקיבלת מכה רצינית בראש בתאונה ההיא.''

אוקיי, אז הייתי קצת זבל. בסדר, הייתי די מניאק. היא הפנתה לי את הגב כדי שיהיה לה נוח להעמיד פנים שהיא לא בוכה. במשך חצי יום התעלמה ממני, למרות שניסיתי להסביר לה שזה לא בריא לחלום חלומות כאלה. שהיא אמורה לחשוב על עצמה כשהיא מסתכלת לעתיד – לא על גורל האנושות או האם יהיו מלחמות. כל פעם מחדש אני שוכח כמה עקשנית היא יכולה להיות. היא לא הסכימה לשום ניסויים. חרם רציני.

מעניין אם הייתה לוקחת בחזרה את המילים שלה על כמה שאני טוב. מכל מקום, לא היה זמן לבדוק את זה. הייתה לי פגישה להספיק אליה ולה היו לימודי ערב.

כשחזרתי, היא נראתה עייפה מתמיד. מאתמול ראיתי שהיא קצת מותשת, אבל לא ניחשתי עד כמה זה גרוע. היא החווירה כשעברה את המפתן. נשאה אליי מבט מזוגג וכשלה לספה. היה לה קשה לנשום.

''מה קרה לך? זה משהו באוויר?''

היא הנידה בראשה, עומדת בסירוב לדבר איתי. היו לה כל הכוונות שבעולם להמשיך להתעלם ממני, אבל כשקמה, לא הצליחה להחזיק את עצמה יותר והתמוטטה. כמעט התעלפה לי בידיים. היה לה חום גבוה. השכבתי אותה על הספה וקראתי למקס. טוב שהוא היה בבית. הוא דאג לאמבולנס ותוך 10 דקות פינו אותה.

אוקיי, חשבתי כשראיתי את האמבולנס מתרחק. אם אתה שם למעלה ושומע אותה מתפללת כל יום, כדאי שתעשה משהו. אני לא הייתי מפסיד מעריצה כזאת אדוקה.

ומה קרה לה בכלל? כל הלילה חיכיתי לטלפון ממקס. הוא עשה את המשמרת מ6 בערב והבטיח לצלצל אם יהיו חדשות. הבן כלב שכח לגמרי! ואני, כמו אידיוט, יושב ומחכה לשיחה שלו, לא מסוגל להתרכז בשום דבר אחר! חשבתי שישחררו אותה תוך שעה, אבל היא לא הופיעה עד הבוקר. אז צלצלתי. מקס היה בניתוח. ביררתי בעצמי איפה היא נמצאת ועשיתי קיצור דרך מהעולם האפל. ממש לא היה לי מצב רוח לנהוג.

יורידי הייתה במחלקת ילדים. קצת יוצא דופן לבת 19. אבל בהתחשב בכמויות הילדים ששרצו אצלה בחדר, זה באמת היה הגיוני למקם אותה קרוב אליהם במקום להסתכן בנדידה המונית לאגפים אחרים. התכוונתי להיכנס מהצל של השידה, אבל החדר היה מלא אנשים! לא רק ילדים היו שם – אחיות, רופאים, אחים, מתלמדים, מתנדבים – כמו בסיפור שסיפרה לי על התיבה עם החיות – באו כאן לפחות שניים מכל סוג. וילדים. בלי חשבון. וכולם סביב המיטה שלה, והיא באמצע, קדושה מעונה יפהפייה, בחלוק בית חולים שעשה רק טוב לגזרה שלה. לא ידעתי שהיא כל כך רזה. מצד שני, זה הגיוני מאוד. היא אמרה לי מתי שהוא שהיא עדיין מנסה לעלות במשקל. לא יודע. לא הייתי מוסיף לה גרם. היא זרחה כמו שמש באמצע החדר. לא יכולתי להתהוות שם. הייתי חייב לצאת מהשירותים כמו עכברוש.

''היי, ליאו!'' היא קראה לי ברגע שהופעתי בדלת. קצרת נשימה ומתעלמת לגמרי מהאינפוזיות, התחילה לעבור למעני על רשימת הנוכחים. זאת הייתה חתיכת רשימה. אני לא זוכר אפילו שם אחד, או איך היא מכירה אותו, אבל לא היה לי לב להפסיק אותה באמצע. היו שם קרוב ל20 אנשים בחישוב גס. הילדים הקטנים הכירו אותה כסייעת בבית החולים. הביאו לה שוקולד ופרחים. וואו, אני חושב שהמושל כאן צריך לפחד. אם יורידי הייתה טוענת לשלטון, הוא היה מפסיד בגדול. האנשים האלה פשוט לא הפסיקו להופיע! אם אלו האחיות שמכירות אותה, הרופאים שאתם היא עובדת – לכל אחד היה משהו אחר לספר לי עליה לפני שיצא. לא הצלחתי להשחיל מילה בלי שעוד חמישה אנשים יתחילו אתה שיחה. תודה לאלוהי ארוחות הצהריים שגם רופאים ואחיות צריכים לאכול! לפחות יכולתי לשבת לידה כמו בן אדם. בערך.

היא לא נראתה חזקה יותר מאתמול.

''הם מתישים אותך.''

''זה בסדר, אני אוהבת שהם באים לבקר.'' היא מחייכת בקושי ומושיטה יד ללטף את הראש של אחד הילדים שעומד ליד המיטה. היא מכירה את הסיפור של כל ילד לפרטים, חוקרת אותם ומתעניינת לשלומם. אני חושב שאני מבין את הכוחות שלה יותר טוב, ככל שאני מסתכל. בפעם הראשונה ששאלתי, היא ענתה משהו שלא הבנתי. היא אמרה שהיא מסוגלת לגרום לאנשים לאהוב. מה לאהוב? להתאהב? לא, לא זה. מה שהיא התכוונה זה אהבה בכללי. אהבה של החיים. אהבה של הזולת. משהו כזה הרמוני ונחמד. כמו משכך כאבים לאווירה. רק שזה גם מוציא ממנה המון אנרגיה.

''מה קרה לך אתמול?''

''קצת שפעת.'' היא מושכת בכתפיים. ''וכנראה התייבשתי. בטח גם הלחץ דם קשור.''

''יש לך לחץ דם נמוך?''

''לא. גבוה מדי. מאז שהתעוררתי. אבל אני לוקחת כדורים. זה עוזר. איך לומר... זה עזר. בזמן האחרון לא ממש... ''

היא מראה לי את הכדורים. משהו רגיל נגד לחץ דם. אבל לאחרונה כואב לה הראש.

''ממתי את לוקחת את הכדורים?''

''חודש אחרי שהתעוררתי, אני חושבת.''

''ומתי התחילו הכאבים?''

''לפני... אממ... חודש?'' היא מתאמצת להתיישב ומסתכלת בריכוז על הקופסה שאני מגלגל מאצבע לאצבע. ללא ספק, מנסה להתחקות אחרי חוט המחשבה שלי.

''היית אומרת בערך בתחילת האביב?''

''אה... כן.'' היא עדיין לא מצליחה להבין לאן אני חותר.

''בערך מתי שנפגשנו?''

העיניים שלה מתרחבות. ''אני... לא יודעת.''

''אולי בפעם הראשונה שנגעת בי, וגרמת לשנינו להתגלגל לצדדים?'' אני בורר מילים בקפידה. הילדים עדיין בחדר, למרות שתשומת לבם כבר נתונה לאיזה משחק קוביות על הרצפה.

''זה לא היה בכוונה!'' היא מתגוננת.

''תעני לי.''

''טוב... אמ... כן, אני חושבת שזה התחיל קצת אחר כך.''

''למה לא אמרת לי כלום?''

''אה... לא חשבתי שזה קשור.'' לעזאזל. איך פספסתי את זה בעצמי? אני חושב. החולשה הכללית שלה הלכה וגדלה מאז שנפגשנו. אני מראה לה את הקופסה מקרוב.

''זה יכול מאוד בקלות להיות קשור." אני מנמיך את הקול. "יש לי תיאוריה. אני חושד שאני מקלקל מה שהתרופה עושה, מה שאומר שעכשיו היא לא עוזרת לך. תפסיקי אתה מעכשיו, בסדר?''

היא מהנהנת לאט, לא מורידה ממני את העיניים. ''אוקיי. אבל... אתה בטוח שזה בגללך?''

''די בטוח.''

היא מביטה בידיים שלה בשתיקה. אני מקווה שהיא לא תיבהל מכל זה ותגיד לי שהיא רוצה להפסיק עם הניסויים. בכנות, אם הייתי במקומה הייתי מתרחק ממני כמה שיותר בשלב הזה. אני מזיק לה. החשיפה אליי מזיקה לה. לא ייצא לה מזה שום דבר. שלא כמוני, אין לה סיבה לחפש הקשרים בין הכוחות שלנו.

אני מארגן לעצמי מחדש את התיאוריות בזמן שאני בוחן את האינפוזיה שלה. פתאום אני נזכר בדם שאנחנו מספקים לנפטון. מעניין כמה רחוק התפשטו תרומות הדם האלה. יכול להיות שגם היא קיבלה אחת?

מקס בא בערב. הוא לא מופתע מדי למצוא אותי שם. שזה מצחיק, כי אני כן מופתע למצוא אותי שם. הייתי אמור להיות כבר בדרך לאוֹלי, למשחק השבועי שלנו, אבל נשארתי לדבר אתה, ועד ששמתי לב לשעה, היה קצת מאוחר לתפוס רכבת. אוֹלי יחכה לשבוע הבא.

''כמה זמן אתה כאן?'' הוא מציץ בשעון. אני נותן לו מבט מתריס של 'מה זה משנה? אני כאן, ואני לא עושה נזק'. וכל עוד הוא ישמור את סולדד רחוק מכאן, הכל יהיה רגוע.

הוא צוחק. ''היא לא יכולה לבוא, גם אם היא ממש תרצה. אין מי שישגיח על הילדים.'' הוא בודק את יורידי בעדינות, מניח לה להשחיל את הסטטוסקופ תחת החלוק בעצמה ומתרחק מהגוף שלה כשהוא מודד לה דופק.

''הנשימות שלך עדיין חלשות. את חייבת לנוח.'' הוא אומר בדיוק מה שאני ייעצתי לה קודם, ורומז לי ששעות הביקור עומדות להיגמר. ''תן לה לישון.''

''זה בסדר.'' היא מושכת בידי כשאני מתכוון לקום, ''הוא יכול להישאר.'' עוד לא סיימתי לספר לה איך אוֹלי ניסה למתוח אותי באחד באפריל לפני שנה. אבל מקס נחרץ. היא חייבת לישון. טוב, נו. אני יודע שהיא לא תלך לישון. לא עד שתשמע את הסוף. טוב ששעות הביקור נגמרו; בית החולים ריק יותר, והמחלקות רגועות. אני מתמוסס לתוך החושך הרב שנוצר סביב המיטה שלה, ומתיישב. אני רק אסיים לספר לה, והיא תלך לישון. אבל בזמן שאני מסתכל עליה ומשחזר למענה את האביב של אשתקד, קופצת לי מחשבה מעניינת לראש. היא עדיין חלשה מאוד. ועד עכשיו המגע פעל כמו מגנט, אבל לכל מגנט יש שני קטבים. בגלל השוני בינינו – אמור להיות דווקא חיבור מצוין בין ההילות. לא דחייה. אני עוצר באמצע המשפט, קם ומדליק את האור. הקטנצ'יק שמאושפז במיטה ליד זועף, אבל נרדם בתוך שנייה. יורידי מתיישרת לאט, סקרנית.

''מה אתה עושה?''

''אני לא יכול להוציא את הרעיון הזה מהראש שלי.'' אני מדליק את כל שאר האורות. את מנורת הלילה הקטנה שלה ואת האור בשירותים הצמודים. כמה שיותר. לכל מקרה. ''אני חייב לנסות משהו.''

היא נושמת בכבדות; אני חושב שהיא מתרגשת. ''על מה חשבת?''

''אני אראה לך. אבל קודם,'' אני מושיט יד לרצועות בצדי המיטה. עדיף שהיא תהיה קשורה; פיצוץ – כל פיצוץ שהוא – עלול לגרום להרבה נזק. לא רק בשבילה.

היא מתחמקת מידיי, למרות הכפפות, ומתפתלת לצד. ''אני אקשור. תתרחק, בבקשה.'' אני מניח לה להיאבק ברצועות בחולשה במשך כמה דקות, אבל זה חסר טעם. היא לא מסוגלת לזוז כל כך הרבה. זה דורש ממנה יותר מדי מאמץ, וממני הרבה מעבר לסבלנות שלי. למרות שהיא מתנגדת, אני קושר אותה. ברגליים וסביב הכתפיים. היא מסמיקה; מאוד לא נוח לה בחלוק המסכן של בית החולים. הזרועות שלה לבנות וחשופות. לא ראיתי מישהי עם עור לבן כל כך. קשה לה להישאר ככה הרבה זמן, ואני מפציר בה שתשתף איתי פעולה. לשם שינוי, אולי זה יפעל לטובתה.

אני עוצם את העיניים. ''תהיי מרוכזת. אל תדחי אותי. מוכנה?'' כן, היא מוכנה, למרות שהיא קצת מבוהלת. אני מעביר יד מעל אצבעותיה. בנגיעה קלה נוצר מגע, ואני מרגיש כמה נוח לדחות את ההילה הזרה שלה, אבל יש גם אופציה אחרת. לשם אני מנווט. זרימה של אנרגיה, שקטה ושקופה. אני לא יכול להרגיש את היד שלה, אבל ברור לי שאני מחזיק אותה, לופת אותה אפילו. האנרגיה נאספת בכדורים קטנים שעוברים דרך העור שלי אליה. היא לא מתנגדת. אין לה כוח לנסות, גם אם הייתה רוצה. זה תהליך איטי מאוד, כמו טפטוף האינפוזיה לווריד שלה, אבל יש לי תחושה טובה לגביו. פיזית, זה קצת כמו לשחק במסירות אנרגיה. אבל האור בחדר דוחף אותה ממני לכיוון שלה. עוד תיאוריה מבוססת אינסטינקט בלבד – אבל פועלת לא רע בכלל. רק שלוקח לי שעות להעביר אליה כמות רצינית מהאנרגיה הזאת. היא מתנגדת ככל שעוברות הדקות.

''תפסיקי! זה ייקח כל הלילה אם תתנגדי לי!''

''אבל אתה תהיה חלש!''

''אני לא כמוך!'' הקול שלי יוצא קצת עצבני ממה שהתכוונתי, ''אני לא אתעלף.'' בסוף, אחרי 3 שעות, אני מרוצה מהתחושה. חולשה ברורה פושטת בכפות הרגליים שלי, אבל זה בסדר. אני אצא החוצה וזה יעבור מהר. אני פוקח את העיניים ומגלה שהיא כבר יושבת מולי. האינפוזיה בחוץ. היא נראית ערנית. החיוורון נעלם.

''את מרגישה חזקה יותר?''

''כן!'' היא מהנהנת במרץ ומחבקת אותי. ''תודה! תודה רבה!'' היא שכחה לגמרי שרק חלוק מכסה לה את הגוף. אני מאמץ אותה אליי; מפתיע כמה אני שמח להרגיש יותר מקרוב את הגוף האנושי שלה. אני יכול לשמוע את הלב שלה פועם. קצת לא סדיר, אבל חזק. לרגע אני חושב שיהיה כל כך חבל להפסיק לחבק אותה אי פעם. זה עובר לי אחרי רגע. היא מתרחקת בעצמה ומבטיחה שאם אני ארגיש רע מתישהוא, היא תעזור לי. גם היא תרפא אותי. טוב לשמוע. לא שאני צריך ממנה שירותי עזרה ראשונה; עדיף להיכנס לעולם האפל כדי להחלים מלסמוך על הכוח שלה. מה שכן רשמתי לי לבדוק – האם האנרגיה שלה יכולה להשפיע עליי בכיוון האנושי? הנה משהו שהייתי מת לדעת. חבל שכרגע אין סיכוי לבדיקות כאלה. הגוף של יורידי חלש הרבה יותר מדי בשביל ניסיונות הפוכים. היא צריכה לפתח סיבולת לב-ריאה טובה בהרבה כדי לחזק את הגוף שלה. בלי לצבור אנרגיה, לא יהיה לה מספיק לתת לי.

נו, לא נורא. גם לי לא יזיק לעשות משהו טוב מדי פעם. ואם זה בשבילה – אני תורם גם לחצי בית חולים, כנראה.

לא שהייתי מחליף את הכוחות שלנו. עלוב לחשוב שהיכולות שלך מסתכמות בלגרום לאחרים להרגיש טוב יותר עם עצמם, אבל נראה לי שליורידי זה מסתדר בול עם האופי. ובקשר לבולשיט של השלום העולמי... טוב, לכל אחד יש שיגעונות. וברגע שהיא תתפכח, היא בוודאי תוכל למצוא לה מטרה ריאלית אחרת להתעמק בה. כמו דוגמנות. בטח יחטפו אותה. אני, מכל מקום, הצלחתי לתפוס את הרכבת של חצות, וגם זה משהו. התקשרתי שוב לפלאשט. בשבוע הבא אני קופץ אליה. הגיע הזמן שאני וונסה היקרה שלה נכיר מקרוב!