הרשומות של ליאו - פרק 10

23.4. ערב.

מדהים.

ולא, אני לא מדבר על הכנס הטיפשי שאוֹלי החליט לגרור אותי אליו בתחילת השבוע. גם לא על התגובה של המשקיעים שגייסתי כשקיבלו למיילים שלהם את סיכום הרבעון האחרון של רווחי המפעל (כן, כן, התרחבנו ב-20%! טפיחה על השכם לא תהיה מוגזמת!). אני מדבר דווקא על סוף השבוע, שמבחינתי נגמר לפני שעתיים. אני חייב להישאר פעם באי לאיזה שבוע-שבועיים. המפעל יחזיק. יוּרְשׁ יודע מה הוא עושה. הוא מנהל אותם בפועל כמעט מהרגע שהמפעל התחיל לרוץ. הוא משלהם. אותו מנהיג שאתו עשיתי משא ומתן. השמות של הנייבי לא נועדו ללשון אנושית. אני יכול לבטא אותם, אבל לא לכתוב אותם, ואני צריך להישאר בצורת השד שלי כדי להגות אותם. אוסף של צלילים צרי הברות, אקזוטיים. השם האמיתי שלו ארוך יותר, צורם לאוזן. הפירוש הוא 'המגן והמדריך בשבילי החושך'- ובשפת הנייבי זה יוצא שונה.

אבל הנקודה שאליה אני חותר היא שאני חייב להישאר יותר באָפֵּר. גם בגלל שאוֹלי משגע אותי כשאני בנסיעות. הוא התרגל יותר מדי שאני מגיע לארח לו חברה מתי שמתאים לו, ולבדר את האורחים שלו במפגשים חברתיים. התסריט זהה להחריד. משחק או שניים, איזה סמול טוק חמוד על המפעל שלי, על ההשקעות של אוֹלי, על תעשיית המתכת, על מחירי הפלסטיק ועל האישה השרלילה של השכן או החבר – האמת שקצת נמאס לי מהגינונים הטיפשיים. אני אוהב להעמיד פנים, אבל בשלב מסוים אני מאבד סבלנות. כבר הייתי מעדיף לחזור לכלא לפעמים, אני חושב. אבל למה לחזור לכלא כשאפשר להתנחל במעון בשקט וברוגע. לא לסבול את אוֹלי, שברגע נדיר של שכרות, מבטיח לי איך הוא ישיג גם לי איזו ערבייה יפה. כזאת עם עיניים חומות גדולות ומפל שיער גולש.

''היי, היי! במקום לנסות למצוא לי חברות, מה דעתך להשקיע קצת זמן באשתך?'' אני מגחך והאורחים המכובדים צוחקים. ''המסכנה יושבת בבית כבר חודש, מחכה לך! אם לא הייתי מכיר אותך, הייתי חושב שיש לך סיבה להתחמק ממנה!''

''ליאו, ממזר אחד! ככה אתה מדבר לחבר הכי טוב שלך?! אתה יודע שנטאשה תמשיך לחכות שם, כמו דחליל קטן ויפה, עד היום שאני חוזר. צריך לתת להן להתגעגע קצת, נכון?'' הוא חושף שיניים לכל הנוכחים וזוכה בהנהונים אוהדים. ממש דברי אלוהים חיים. ודווקא במילים האלו נזכרתי כשעמדתי בפתח של המעון ונקשתי על הדלת. בדרך כלל אני לא טורח (אני יכול להיכנס לחדר שלי דרך הצל שעושה הארון מימין לדלת), אבל רציתי לראות את הפנים של יורידי כשתפתח. ידעתי שהיא תהיה שם. ימי חמישי בבוקר תמיד חופשיים אצלה, והיא יושבת בסלון, עושה שיעורים או מקפלת כביסה, אבל בעצם מחכה לצלצול הזה.

צריך לתת להן להתגעגע? אני תוהה.

עבר בקושי שבוע מאז שהתראינו.

אני חושב שadorable תהיה המילה הכי מדויקת לתאר אותה כשהיא פותחת לי את הדלת. העיניים שלה נוצצות בכחול כהה – זו ליגה אחרת של עיניים. הפנים שלה מוארים. היא לא מנסה בכלל להסתיר שהיא שמחה לראות אותי.

''ליאו!''

''מה שלומך, קטנה?''

''אני מתאמנת בכתיבה.'' היא מחווה על השולחן. שני ילדים בני 8 בערך יושבים אתה. כולם לומדים ביחד. לא הייתי נותן לה רמה כזאת נמוכה בכתיבה. כנראה תרגלה אותם. עשיתי לה מבחן והיא השתפרה מאוד בשבוע האחרון. היא כל כך שמחה לשמוע את זה, שהיא מבטיחה להצטרף אליי בחדר עוד ''ממש כמה דקות''.

אני מעז לומר שזה לא היה יום קל בשבילה. היה חם מאוד בחוץ ובפנים; אין מזגנים בבית היתומים, רק כמה מאווררים עלובים. ויורידי, כמו יורידי, לא מסוגלת לקחת מאוורר רק בשבילה. היא מתיישבת מולי, מרוצה בעליל, אבל קשה לה להתרכז. אני, אגב, כבר לא יוצא מפוקוס לידה. אני מרגיש הפרעה ברקע, אבל אין מה להשוות לשבוע הקודם. היא צדקה.

''למה שלא תלבשי משהו יותר קצר?''

''אני מעדיפה שזה יהיה צנוע. לא נורא, עוד מעט יהיה יותר נעים.''

''למה את לא לוקחת אתך מאוורר לפחות? הפנים שלך אדומות.''

''אני בסדר, באמת.'' היא מתעקשת. ''אתה לבוש יותר ממני, ולך לא חם.''

''אבל אני לא מרגיש כלום, ולפי הפנים שלך, החום כאן ברמה של גיהינום.''

''אין דבר כזה גיהינום.''

''את באמת רוצה להתווכח איתי עכשיו?''

היא משפילה עיניים.

''לכי להתקלח. את לא מרוכזת.''

''אבל-''

''לכי כבר! אנחנו לא נבדוק כלום עד שתתרענני!''

''אני אשטוף פנים.''

''לא, את תלכי להתקלח, ואם לא תעשי את זה לבד, אני בעצמי אקח אותך לשם ואם תתעקשי, גם אפשיט אותך.''

''ליאו!'' כצפוי, היא מסמיקה לגמרי. גם הצוואר שלה מאדים כשהיא נבוכה והיא מכווצת את העיניים במורת רוח צדקנית. ילדונת קטנה ותמימה. אפילו לנזוף בי היא מתביישת. בסוף היא נכנעת. חצי שעה אחר כך היא יושבת על המיטה, עם המגבת הצהובה מסביב לראש. הבגדים אותם בגדים ורק השיער שלה, שבשמש תופס צבע זהוב ועכשיו הוא חום ורטוב, מבצבץ בקצוות ומטפטף על המצעים, ואני עוקב אחרי השבילים שזורמים כלפי, מכושף.

''מה אתה רוצה לעשות?''

''אולי זה יקרר אותך קצת.'' אני לא מסביר. פשוט מכבה את האור. היא קצת מבוהלת. כבר ראיתי איך החושך גורם לה לאבד עשתונות. היא לא ידעה להסביר למה. אני חושב שאני מבין לבד. אם היא סוג של מלאך או משהו שמֵימי אחר עם כוחות של אור, טבעי שהחושך יהיה האויב שלה. טבעי שהמנגנונים בגוף שלה ישתוללו כשאני בסביבה. טבעי שהיא תפחד – היא נרתעת מהחלק האפל של החיים. עם אישיות כמו שלה, אין לה שום סיבה להתקרב אליו.

הייתי זקוק לסבלנות שלה. שלפתי את הכפפות בזמן שהיא מצמצה וניסתה להתרגל למצב הזה. ביד המכוסה בכפפה ליטפתי את גב ידה, דואג להרגיע אותה. התיאוריה שלי הייתה פשוטה ומבוססת על הגיון בלבד, והתגלתה כמדויקת. לא רק שלאור ולחושך הייתה השפעה על הכוח של כל אחד מאתנו – גם הדחייה הושפעה. כשניסיתי לגעת בידה עם היד החשופה, הפיצוץ התרחש הפוך. אני נהדפתי קצת והיא סיימה על הקיר. היא גילתה נחישות יוצאת דופן להמשיך בניסויים האלה, למרות הסכנה והכאב. לא יכולתי לעשות כלום כדי להוריד את עוצמת ההתנגשות למענה. היא נהדפה עד הקיר שוב ושוב.

''אל תתקרבי במהירות. לאט. לאן את מסתכלת? אני כאן!''

''אני... לא רואה אותך.''

רק אז התברר לי שאין לה ראיית חושך. כלומר, בכלל. שום דבר. זה דרש מחקר מסוג אחר לגמרי; האם היא מסוגלת לראות כשיש טיפת אור בחדר? לא. היא צריכה מקור אור רציני כמו מנורה או 5-6 נרות נפרדים כדי להתחיל לראות משהו.

אבל בכל מה שקשור אליי, היא לא הסתבכה. כשעצמה את העיניים, ידעה במדויק לכוון את עצמה בכיוון שלי. זה היה אפילו יותר מעניין. יש לה רגישות גבוהה להילה שלי, גם כשהיא מוקפת חושך. לא הספקנו לבדוק מאיזה מרחק היא מסוגלת לזהות אותי, כי סולדד התחילה לחפש אותה. היא נהייתה חשדנית במיוחד לאחרונה. עוד לא עלתה על מה שאנחנו עושים מתחת לאף שלה, אבל נדמה שהיא צוברת יותר ויותר שנאה כלפיי. אני מאחל לה לשקול תחביבים אחרים. או למות מוות כואב.

''תתרחקי ממנו,'' היא מזהירה את יורידי מול הפרצוף שלי. ''הוא השפעה רעה.''

''למה? מה הוא עשה?'' יורידי בוהה בה בלי להבין.

''הוא מתעסק עם אנשים לא ישרים ומרמה אנשים תמימים. הוא ישקר גם לך.'' היא מפטירה, בלי טיפת בושה.

''אני ממש כאן, אם לא אכפת לך. והכסף שאני מרוויח מהאנשים האלה מגיע אלייך בסוף.''

היא מסתובבת בחדות. ''לא אמרתי לך להתרחק ממנה?''

''אבל ליאו לא משקר לי,'' ממהרת יורידי להגן על חפותי, ''אני יודעת מתי הוא אומר את האמת.'' היא מבטיחה לסולדד, שממש לא עוצרת להתעמק ברעיון, או לקחת אותה ברצינות. אין לה זמן ואין לה כוח, והיא הולכת על 'הפרד ומשול' ושולחת אותה למטבח ואותי – רחוק מהמטבח. יש רגעים שאני ממש שמח שאני צריך לבלות כל כך הרבה דווקא עם יורידי – לפחות אותה זה ירגיז. אני חושב שגם אני אתחיל לאמץ לי תחביב.

בינתיים, אני מתמקד בלנצח טורנירים.

''תראו תראו! 'פוקר פייס ליאו' כאן!'' מקדם אותי בברכה אחד הזקנים, מהראשונים שהכרתי בטורנירים. החבר שלו מרים את הכובע ובוחן אותי לכמה שניות לפני שגם הוא נזכר. ''אה! אתה! הבחור הצעיר שתמיד מנצח!'' כן, זה אני. ועכשיו הדביקו לי גם כינוי, והוא צבר תאוצה בזמן שהייתי עסוק בכנסים משעממים. אז מסתבר שהרבה כבר מכירים אותי כאן. אני עושה סיבוב, לוחץ ידיים עם זה, מקשקש עם ההוא ומגלה שבצהריים תהיה תחרות חובבים של דמקה. בסדר, אין מה להפסיד. את המומחה המקומי אני מכיר במהירות. שמו ג'פרי. לא, הוא לא מכאן. הוא מהאי שממול, איסטניס. בא לבלות קצת. להתרחק מהאישה והילדים. רק בסופי שבוע יש לו זמן. אם ניצחו אותו לאחרונה? לא. ממש לא. הוא מחזיק בתואר בכבוד. ובלא מעט שחצנות.

''למה, ילד, חושב שיש לך מה להציע לי?''

''את זה נברר בקרוב.''

הייתי צריך לנצח שישה אנשים לפני שהגעתי להתמודד אתו. זה לא לקח הרבה זמן. כולם חובבנים, והרמה שלהם שואפת לאפס. מעטים ידעו לבנות אסטרטגיות במהלך המשחק הזה, הפשוט לכאורה – משחק המלכּות. עם חלק אפילו הייתי נדיב. נתתי להם לאכול לי חיילים במקומות שיכולתי לאכול מזמן. ברחתי כשיכולתי לתקוף. רציתי קצת אקשן, אבל לא היה מה לטרוח. כל אחד פישל בצורה אחרת. אנשים התחילו להצטופף סביבי אחרי שעה. אחרי שעה וחצי כל המפסידים כבר ישבו על כיסאות מתקפלים מסביב והשמיעו הערות על המשחק, או על מזג האוויר. הם חיכו למהלכים שלי. הם חיכו לניצחונות. והם חיכו לראות אם אני באמת הולך לגמור את ג'פרי.

אז זהו, שכן. ניצחתי אותו כל כך מהר שהוא נשאר בהלם. הוא ישב ובהה בלוח, קימט את המצח, לטש עיניים בוערות משנאה במלכּות השחורות שלי ולא הבין איך זה קרה לו.

''רימית!''

''מתי?''

עשינו משחק חוזר. כמה מהילדים של המעון חזרו מבית הספר. יורידי ליוותה אותם בחזרה הביתה. הם ישר שמו לב אליי ובאו לעודד. יורידי התיישבה, כהרגלה, מרותקת. ''אתה ממש טוב בכל המשחקים האלה.'' אמרה כשקרעתי את ג'פרי בפעם השנייה.

''איפה למדת לשחק?מי היה המורה שלך?!'' הוא דרש לדעת; כל שפת הגוף שלו צרחה 'אני מושפל ואני רוצה להכניס למישהו מכות!'

''למדתי לבד. ולצערי היית מאכזב. ציפיתי למשחק הרבה יותר מתוחכם אחרי ההבטחות שפיזרת.''

חיממתי אותו לגמרי, אבל החברים שלו החזיקו אותו. אמרו לו להירגע. לא צריך לריב על משחק טיפשי.

''אין דבר כזה משחק מתוחכם בדמקה! אתה מרמה!''

יש אנשים שלא יודעים לקבל הפסדים ברוח ספורטיבית. הצופים דווקא חשבו שהייתי מעולה. והוגן. הילדים כבר הסתכלו עליי בעיניים מעריצות כאלה של 'כשאני אגדל אני רוצה להיות בדיוק כמוך!' – אני מאוד מקווה שלא אמצא את עצמי בקרוב מתחמק מצוציקים נלהבים שרוצים ללמוד איך להפוך לאלופי העולם בדמקה. לא יקרה.

יורידי נשארה לשבת על הכיסא גם אחרי שכולם התפזרו. עיניה ממוקדות בלוח. ''זה היה משחק טוב. אבל הוא כן היה יכול לנצח, לא?''

''האמת שלא היה לו סיכוי.''

היא משעינה את הסנטר על הידיים וסוקרת את הלוח שוב, ''אבל, כשהזזת את המלכה לכאן, אם הוא היה מביא לכאן את החייל שלו, הוא היה מכניס אותך לצרות, לא?'' היא מצביעה על הלוח.

אני מתיישר בבת אחת בכיסא.

''שיחקת פעם דמקה קודם?'' לא, היא לא שיחקה אף פעם. כן, היא הצליחה לתפוס את החוקים מהצפייה במשחק. אני מסובב אליה את הכיסא שבו ישב ג'פרי ומזמין אותה לנסות. לגמרי מתוך שעשוע. רציתי ללמד אותה שאין דבר כזה מהלך שמכניס אותי לצרות. הא הא, איזו מכה חטפתי. צריך לכתוב ספר כזה – עלייתו ונפילתו של פוקר פייס ליאו. הבחור שמביס בקלילות את כל זאבי הדמקה הזקנים, מנצח במחי קובייה את מלכי השש-בש ומרסק לחתיכות את כל הרוסים שחושבים שהם חכמים גדולים בשחמט – אבל מפסיד לנערה שמשחקת את המשחק פעם ראשונה. טא-דא!

איזו השפלה. אם כבר מדברים על חוסר ספורטיביות! יורידי ניצחה אותי על המשחק הראשון! לקח לה בערך עשר דקות! אז אמרתי לעצמי – אוקיי, ליאו, קצת קפצת מעל הפופיק, עכשיו תרד מהענן שלך, מה עשית לא בסדר?

ביקשתי משחק חוזר. ההפסד השני היה אפילו צורב יותר.

''איך את עושה את זה?''

''עושה מה?'' היא ממצמצת אליי, כולה פליאה כנה. הילדים כבר מזמן עברו לעודד אותה.

''איך ידעת שאני אפתח את ההגנה שלי לכיוון ההוא?''

''אה... זה ברור. לא מתאים לך לעשות שום דבר אחר.''

ההסבר הזה מוציא אותי מדעתי. כל הדרך למעון אני דוחק בה להסביר לי כל מהלך ומהלך במדויק. מה היא התכוונה לעשות. איך היא ידעה לעשות את זה. זה לא מזל של טיפשים, היא התקילה כל ניסיון שלי לנצח! היא הובילה אותי למלכודות שבכלל לא חשבתי שאפשר לייצר! בדמקה!

הייתי צריך Time-out. ודחוף.

''אתה לא כועס, נכון?'' היא בודקת בזהירות. השעה שעת ערב מאוחרת, ואני יושב בסלון עם המחשב כשהיא חוזרת מהשיעור שלה.

''אני רוצה לראות מה עוד את יודעת.'' אני אומר,וסוגר את המחשב בחבטה. הפעם זה שחמט. משחק שדורש המון חשיבה. הרבה תכנונים. יש מיליון דרכים לנצח, ומיליון אסטרטגיות אפשריות. אני מרוכז, והיא לא הוציאה אותי מפוקוס בשום רגע. אני בכלל לא מסתכל עליה, כדי שלא תשפיע עליי בשום דרך, ועדיין – הנה אני מפסיד. מט סנדלרים. יורידי לא יודעת את השם, אבל היא יודעת את המהלכים. במשחק השני היא הפסידה, אבל רק בגלל שהיא לא ידעה שאפשר לעשות הצרחה. היא לא יכלה להבין מה אני מתכנן.

''איך את מצליחה לחשוב על אסטרטגיות כאלה?!''

''איזה אסטרטגיות?''

''להציב את הצריח בשמירה ואת הרץ מהצד השני. איך חשבת ללכוד את המלך שלי מאחורה ככה? אוליבר, השותף שלי, משחק שחמט 16 שנים והוא אף פעם לא הגיע לרמה תחכום כזאת!''

''זה אותו אחד שבוגד באשתו?'' היא מתעניינת, אבל אני לא נותן לה לשנות נושא. היא לא מבינה מה כל כך מתוחכם. היא בכלל לא שמה לב שבנתה נגדי מערך תקיפה כולל. כאילו מזל עיוור מנחה אותה.

''אני משתגע, אוֹלי,'' אני מתוודה כשהרוסי מתקשר (בפעם השלישית השבוע!) לבקש שאבוא אתו לכנס משעמם נוסף. ''זה כאילו היא יודעת מה יהיה הצעד הבא שלי עוד לפני שאני בעצמי חושב עליו!''

הוא צוחק עליי. בידור טוב. ילדה שהתעוררה מקוֹמה מנצחת אותי. מה קרה לי? שתיתי משהו חזק מדי? אני מאוהב? ממתי אני מפסיד בשחמט?!

''תבוא בעצמך ותראה!''

''אולי אני באמת אבוא!'' הוא מתגרה ומנתק. לא לפי שהוא מזהיר אותי שכדאי לי לתפוס את עצמי בידיים לפני שאני מראה את הפרצוף שלי בכנס, כי אחרי ההרצאות והסמול טוק, הם ירצו לשחק רמי. הוא הבטיח להם שאין להם סיכוי נגדי.

גם כן ליאו פוקר פייס. כדאי שאצדיק את הכינוי הזה אם אני רוצה לשמור עליו...