הרשומות של ליאו - פרק 1

"إذا حضرت الملائكة ذهبت الشياطين."

("כאשר המלאכים מגיעים, השדים עוזבים.")

– פתגם מצרי.

השעה 19:00, התאריך - 14 במרץ, 2010. אני כרגע בדרך למפעל, על הרכבת שמובילה מזרחה לקצה של העיר אוראנוס. משם אמשיך ברגל לחלקו הצפוני של האי לוּקַה. אל עבר העיירה הנטושה של פלוטו. שם, במבנה הכי גדול באזור, נמצא המפעל שלי.

אני לא מתיימר להיות ציורי, אבל האסוציאציה הראשונה שלי תמיד זהה - זה עמק רפאים. מעבר לעובדה שזה באמת עמק, כל הקרח הזה יכול להקפיא לבן אדם את המוח תוך דקה-שתיים. וזה בהנחה שהוא לא חטף התקף לב מהפחד שתושבי פלוטו ימצאו אותו.

לפעמים אני קצת מרחם על בני אדם. כל יום אני רואה דוגמאות לחולשות שלהם. קל כל כך להרוג אותם, קל עד גיחוך לגרום להם כאב. אם אחד העובדים שלי היה רוצה, הוא לא היה צריך להתאמץ כדי לרסק למישהו שהוא לא אוהב את הפרצוף. בחיי, כמה שאני שמח שהם מתים עליי.

הכינוי שלי הוא ליאו. זה כל מה שיש לי כרגע. כשאצליח להיזכר בשם האמיתי, אני מתכוון לקעקע אותו על היד. על שתיהן. הגעתי למסקנה שמכל מה שעברתי, לא לדעת את השם של עצמך זו התחתית האמיתית.

אוֹלי היה אומר שאני נשמע מלודרמטי. אבל מותר לי. אני שחקן טוב, ואני נדרש להופעות מלודרמטיות כמעט כל יום. הבמות שלי יותר משתלמות מתאטרון. אחרי הכל, אני מופיע במשרדים של טובי הבנאים בארבעת האיים. מבחינתי, לקוח הוא כל מי שרוצה לבנות נמל חדש, בית מלון - כל דבר שעשוי ממתכת, בעצם. בעיקר מברזל, בדיל ונחושת. מתכות שימושיות, זולות ונדרשות מאין כמותן. אבל בארבעת האיים לא קל למצוא אותן. וכאן אנחנו נכנסים לתמונה. ''המלכים של ליאו'' מדורג במקום הראשון ברשימת הייבוא של חמישה משרדי בנייה אליטיסטיים לפחות, וזה בכלל לא מעט, כשחושבים על כל ענקי המתכות ששלטו באזור לפני שאוֹלי ואני עלינו על הגל.

אוקיי, האמת היא שאני עליתי על הגל, ואוֹלי עשה לי סולם גנבים. לרוסי המניאק יש יותר כסף משיש לי חליפות. או נעליים. או מלתחה כלשהיא. לא שאני צריך את כל השטויות הארציות, אבל זאת לא הנקודה, כן?

הנקודה היא שאוֹלי עשיר. מה זה עשיר? הוא נוזל מכסף כמו שילד גנון מטפטף נזלת. והוא החליט שיש לי ראש על הכתפיים –''מהרגע הראשון שראיתי איזה בגדים נוראיים אתה לובש.'' ככה הוא טוען. הוא גורס, לפי אחת התיאוריות ההזויות שלו (אולי זה קטע רוסי, לפתח תיאוריות וקונספירציות. זה כיף להם. מה זה יום בלי קונספירציה רוסית קטנה בשביל החימום?) שמי שמתלבש גרוע, יודע לעשות עסקים.

אני לא.

כמובן, וידאתי שברור לו שאני לא שם קצוץ על התיאוריות שלו. ביום השני שלי בתור ה"מתמחה" שלו, לבשתי חליפה עם נעלי עור תואמות ולקח לי פחות מחמש דקות לשכנע את הנאד הנפוח הראשון שעבר בדלת של המשרד של אוֹלי לבוא איתי לסיור במקום חדש להשקעה.

במובן מסוים, אוֹלי באמת היה מזל משמיים. רק חבל שלא קיבלתי עליו התרעה.

ביום הראשון שלי בחיים החדשים והדפוקים האלה, כשצלעתי, מותש ומבוהל, חזרה לעולם בני האדם, נדדתי שעות ללא מטרה. אחר כך, היו כמה שעות שבהן ניסיתי לזהות פרצופים. כל פרצוף שהוא. רציתי למלא את החלל הריק במוח שלי במשהו, והתחרפנתי כי זה לא הצליח. הייתי טאבולה ראסה. חסר תקווה ומבולבל.

אבל אני שורד. החלטתי עוד באותן שעות שלא משנה כמה הגורל הולך לדפוק אותי, אני אדחוף הלאה ואקבל חזרה מה שאיבדתי. אז בחרתי כיוון והתיישבתי בתחנה לחכות לאוטובוס - השד יודע לאן התכוונתי לנסוע, אני אפילו לא זוכר. מה שאני כן זוכר זה את הפרצוף השיכור-למחצה של אוֹלי, עוקב אחרי. התיישבתי על הספסל לאט, מעמיד פנים שאין אף רוסי שיכור שבוהה בי במבט חצי אידיוטי וחצי ''אני תכף מקיא עליך.'' ו- אין מה לומר- זה הצליח לי. הכול היה מעולה. עד שהוא הפסיק לשתף פעולה וניגש אליי.

''אוי, בלאט, תגיד, לאן אתה נוסע?'' הוא שאל, ואם הייתה לי טיפה פחות סבלנות, הייתי עונה לו שרחוק מבהמות כמוהו, אבל הייתי מנומס, אז חייכתי ובטון פוליטיקלי קורקט עד התחת אמרתי לו לעזוב אותי בשקט. הייתי צעיר ותמים. לא ידעתי שלא נולד היצור שיכול לברוח מאוֹלי.

''אתה יודע משהו,'' הוא המהם, כאילו הוא מסכם עם עצמו איזו תכנית גאונית לעבוד עליי- ''אתה ממש מוכר לי!'' ומכיוון שהייתי חתיכת אידיוט שלא זכר כלום מהעבר שלו, התרגיל הזה באמת עבד לו. פעם אחת ויחידה. ודווקא עליי!

ברור שאחרי זה הייתי חייב לשבת לידו. לא ידעתי כלום על עצמי, וקיוויתי למשוך אותו בלשון עד שהוא יספר לי כל מה שרציתי לדעת, אבל לא היה לי סיכוי. הוא קשקש וקשקש על עצמו עד שבשלב מסוים הבנתי שהוא סתם עבד עליי, והתכוונתי להסתלק. רק שלאוֹלי היו תכניות אחרות בשבילי, והוא הניח על הכתף שלי יד אבהית ואמר לי-''בסדר, אז שיקרתי, אבל היי, עכשיו אנחנו מכירים, ואני אגיד לך את האמת, ילד – אני מנבא לך דברים טובים.''

אין לי מושג איך לא עלה לי לראש שהוא עלול להיות פדופיל או משהו חולני אחר (עם כרס כמו שלו והעיניים המפלבלות שלו, היה שם פוטנציאל גלום) - אבל הקשבתי לו. שיט, אני חושב שגם ככה אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד.

אז באתי אתו והוא הראה לי את המשרד שלו. משהו גדול; קירות מעץ אלון. מרשים מאוד. המון תעודות על הקירות. והבחור בסך הכול עושה ייבוא-ייצוא. ומכיר אותי 3 שעות. והרוסי המטורף הזה מתיישב על השולחן שלו ומשלב את הידיים ואומר לי – תקשיב לי, אני רוצה שתעבוד אצלי. מה אתה אומר?

נו, מה אני יכול לומר? הטלתי את המטבע היחיד שהיה לי וההימור הצביע עליו. זרמתי.

''והשאר היסטוריה'', כמו שאומרים. מהר מאוד הפכתי לשותף שלו. תוך זמן קצר, הוא היה צריך אותי - הייתי הרבה יותר מקלף מיקוח - הייתי הג'וקר שלו. פעם הוא לקח אותי לאיזו מסעדה צרפתית לפגוש כמה שמנמנים בעניבות שלא ידעו על ייבוא פלסטיק יותר ממני. ושעה שלמה הם ישבו שם והקשיבו לי מתאר את התועלת ואת הרווחים שהם יפיקו מהזמנה דרך העסק של אוֹלי. זרקתי כל מה שעלה לי לראש. לא היה לי מושג שקל כל כך לרמות אנשים. אני עדיין לא מאמין שהם כאלה תמימים. אוֹלי טוען שאני פשוט משכנע. ש''יש לי את זה.'' נו, שיהיה. לפחות נשאר לי משהו לסחור בו אחרי שאיבדתי את כל השאר. הוא צודק, מן הסתם. כשזה מגיע לשכנועים, אני יכול להפליג בתיאורים על כל נושא, עד שהאויב מתייאש. על כל טיעון אני יוצאת למלחמה. בכל שהות שהם מגיבים, אני מחמש את התותחים. והם נופלים כמו שלל קרב – הם תמיד אומרים לי כן. קמתי מהשולחן אחרי שהם סירבו לשתי הצעות מחיר של אוֹלי. עוד לפני שסגרתי את הדלת מאחורינו, הם התחרטו. קנו את ההזמנות של אוֹלי לשנה שלמה, במחיר מצחיק. אוֹלי היה בעננים. הוא אמר שאני יותר שווה מכרטיס לוטו. אבל כל הכרטיסים שבעולם לא יתקנו לי את הזיכרון. לא ששיתפתי אותו בזה. הייתי אדיש כל כך להצלחה הזו, שהוא סחב אותי לאיזה בר כדי לתגמל אותי. השעה הייתה כבר אחרי 22:00 ורוקַנּו בקבוקים בקצב. אולי התחיל למלמל ולשיר לעצמו ברוסית, אבל אני לא הרגשתי כלום, וזה רק עיצבן אותי יותר. אני זוכר את הטעם של אלכוהול. בטח את הטעם של בירה. אבל לא מרגיש כלום בגרון. פשוט כלום בפיתה. כאילו בלעתי מים.

התעצבנתי ויצאתי החוצה, בכוונה להיעלם, לפחות לכמה ימים.

אבל למזל שלי היו תוכניות אחרות.

השעון הראה דקה לחצות, אני לא הייתי מודע לממדים המלאים של הקללה, וככה הם מצאו אותי. יצורים טפיליים מעולם השדים. ידעתי מי הם כאילו למדתי עליהם כל חיי. חלק קדום ולא מוכר בגוף שלי נדרך. החלק הזה כבר ידע מה עומד לקרות.

מסתבר שהחיבור בין העולם האנושי והעולם האפל, התשליל המקרטע שבו מתקיימים שדים, בין היתר, חזק יותר כשהיום מתחלף. וככל שאני קרוב יותר לאזור פתוח (במקרה הזה, השטח הנטוש מאחורי הפאב), כך הם מתבייתים עליי יותר. ויותר מהם. הם באים לשאוב משהו מהאנושיות שעוד נשארה בי. אין הסבר אחר למה, כמו פאקינג סינדרלה, אני משנה צורה קצת אחרי חצות, כשהם גומרים איתי.

באותו לילה, מחוץ לפאב, הפכתי בפעם הראשונה לשד חושך מלא. אני זוכר רק את הדקות הראשונות - ואת הפרצופים המבוהלים הראשונים שלכדתי.

אני רק שמח שהם לא בחיים כדי לזהות אותי.

בסוף באמת נעלמתי לאוֹלי כמה ימים. לקח לי זמן למצוא את עצמי בעצמי. מסתבר שאיכשהוא – לא מבין עדיין איך – גיליתי איך נכנסים לעולם האפל, וחזרתי לשם. כור ההיתוך האפל של השדים. איכס.

הייתי מותש, וחייב לנוח. תיעבתי את מה שקרה לי. תיעבתי את העובדה שאני לא מסוגל לשלוט בגוף שלי. וככה, מפוצץ בשנאה עצמית, חזרתי לאוֹלי, והוא, עם החוש שלו למצבי רוח, לא שאל מילה. במקום שאלות, הוא הציע לי להקים עסק משלי. במקום מבודד ופרטי, שיהיה לי נוח.

הרכבת מיד תגיע לתחנה, והפירוט על המפעל יצטרך לחכות לרשומה הבאה. אני מתכוון להמשיך עם הרשומות האלה; הן עושות לי סדר בראש.