השדים שלו - פרק 9

בין ערביים

הקוסם היה טרוד בקומה הראשונה; הוא וידא ששום דבר לא הוזז ממקומו, סגר את הדלת ונעל אותה; לחש מיוחד יספיק כדי שאיש לא יפתח אותה בלי רשותו.

העוזרות נשלחו הביתה, האוכל היה על השולחן, ובמזווים חיכה עוד אוכל - בשביל כל היום שלמחרת. במרתף כבר חיכו היינות בתוך דליי קרח. או, הפה שלו התמלא רוק רק מהמחשבה עליהם! יין היה החביב על הקוסם מכל המשקאות; הוא יכל בשקט לרוקן בקבוק, ועוד אחד, ככה סתם באירוע. לצערו, אף פעם לא יכל להרשות לעצמו לשתות יותר מדי במשתאות. הקסם שמגן על הבית היה בסכנה בכל מצב שההכרה שלו לא הייתה במלואה.

הוא תחב את המפתחות, שסגרו את הדלת לקומה הראשונה, למנעול, ונעל אותה מבפנים. זהו, הגיע הזמן.

הקוסם חצה את הקומה השנייה אל תוך הסלון, אל השולחן שבטבורו; זה היה שולחן ארוך מאוד, עשוי עץ אלון עתיק. תאוותו של הקוסם ליוקרה נשארה ליבתו החמה. הבית שיקף זאת היטב. השטיחים הרכים והעבים, הכלים היקרים והחצרות - הכול היה יוקרתי.

פררו התיישב, משכל רגליים על הכיסא בראש השולחן, המכוסה קטיפה אדומה מלכותית, הסתכל לימין ולשמאל, ואז קרא להם.

''בואו, בניי. הגיעה השעה למשתה.'' הקריאה הדהדה בכל הטירה. פררו המתין שנייה, שנייה אחת בדיוק, ואז קטעה צווחת ציפור את השקט - ללקה דאה פנימה, הסתובב סביב הכיסא לימינו של הקוסם, חושף את הצורה האנושית שלו, שהיום לבשה אריג משי ירוק, מוזהב בשוליים. בועות סבון ריחפו בהמוניהן אל החדר, ואחריהן שתי שלוליות - אחת ביצתית ואחת מים מבעבעים; אחריהן נכנס רוח, ולבסוף, צץ לו תבל, שקט מדי בתוך כל ההמולה הנרגשת. הוא התיישב ליד בלנקה, וכולם הסתכלו מעלה, אל עליית הגג. רגל רגל ירד אקם, זהיר מהרגיל, וזינק אל הכיסא האחרון שנשאר; זה שליד סובך. השנה הגיע השד לגובה של שניים וחצי מטר, וראשו כבר מזמן עבר את התקרה. הוא ישב כפוף, מה שהתאים להפליא למלים שלו.

''איזו שנה איומה, שנה נוראית! יותר מכל השנים עד עכשיו!'' קונן. עשת מירפק אותו, וזואה, שמצא חן בעיניו הרעיון, הוסיף הצלפה בעזרת זנבו הארוך והדק, מתחת לשולחן. תבל שילב ידיים ובלנקה, שנראה אבוד, הסתכל כה וכה כדי לעקוב אחרי ההתנהלות.

הקוסם הרים את ידיו באוויר. ''שששש! נשמור את הדיבורים לאחר כך. קודם כל נאכל.''

המנה הראשונה כבר הייתה על השולחן; השדים התנפלו על האוכל, בלי גינונים מיותרים, למעט ללקה, שהוציא מפית רקומה, תואמת, ופרש אותה סביב צווארו. כשראה את האוכל, עיקם את האף והכריז שהוא לא מוכן לאכול את המנה.

''זה מבושל גרוע!'' תלה בפררו מבט עצוב, מושך בכנף מעילו, ''אני לא יכול לאכול את זה! אני אמות מרוב גועל!'' הקוסם חייך; כן, הוא כבר הספיק להכיר את הבררנות של ללקה. הוא קם להביא לשולחן את המנה האישית שדאג שיכינו לו.

''בבקשה, זה במיוחד בשבילך.'' הגיש לו את הצלחת הגדולה, שהייתה מעוטרת במרציפן, עם שברי שוקולד חלב ושוקולד לבן, ובמרכזה קינוחים מכל הסוגים. פניו של השד אורו.

עשת לכסן אליו מבט; פררו היה מתעלם ממבט כזה בדרך כלל, אבל עכשיו פנה אליו, מחייך את החיוך הכי גדול ואמתי שלו. ''אני מקווה שמופע הקסמים של השנה ימצא חן בעיניכם. עבדתי עליו הרבה זמן.''

עשת רק נשף, באדישות מעושה, ולקח עוד מנה של דג. הקוסם הכיר את אהבתו לתעלולים שבנה. הוא הבין במהרה שלא יוכל לשבות את לבו של עשת בדיבורים או באוכל, ולכן תכנן את המופע הזה, שריתק את שד הניכור בבירור, גם אם לא הודה בכך.

תבל הציץ לעבר בלנקה, שהחזיר לו חיוך. ''ממה אתה מרוצה?'' רטן; החיוך של שד הבושה נמחק.

סובך השתעל. ''אני חושב שחטפתי שוב דלקת ריאות.''

''תבל, אתה מוכן לא לצעוק? אני מנסה לשמור על האוזניים שלי כאן!'' העיר ללקה, מלטף את אוזניו הדקות; ''השתמשתי בהן כל כך הרבה השנה, אני חושב שהן נשחקות.''

תבל: ''מה כבר ישחק אותן? אתה תוכי, אין לך אוזניים.''

אקם הנחית אגרוף מאסיבי על השולחן; ''הוא אמר לך לא לצעוק, אז תסתום את הפה!'' נהם, קצת יותר בשקט מהרגיל. תבל הזעיף פנים, אבל השתתק.

''אני רוצה רופא, אדון!'' ניסה שוב סובך, ''כל הרגליים שלי כואבות מהעמידה הלא נגמרת הזאת במרפסת, והשמש עושה לי-''

''שייקחו אותך רוחות השמיים, בכיין ממורמר!'' נבח זואה, מצליף באוויר בזנבו; ''תמיד משהו מפריע לך!''

תבל, ששיחק עם הרוטב של הדג בצלחתו, הרים פתאום עיניים. הוא סקר את אחיו, שישבו סביבו, מתווכחים כרגיל. זה עמד לו בקצה הלשון; גוש שלא יכל לבלוע או להחניק. הוא עלה על גדותיו. אם הוא לא יגיד את זה עכשיו, הוא יתפוצץ!

''אתה יודע מה,'' הוא קם, מחריש את כל הרחשים שהתגלגלו סביב השולחן, ''גם לי משהו מפריע!''

השדים לא התרגשו, אבל פררו הניח את המזלג והסכין, שילב את אצבעותיו, ושאל - ''ומה העניין, תבל היקר שלי?''

תבל הסתכל שוב על אחיו; כל אחד ואחד מהם, פרצוף מוכר לו היטב מזה 8 שנים. ואף אחד מהם לא ידע מה עובר לו בראש. ''אני לא מבין אתכם לפעמים. באמת.'' הוא דיבר אל הקוסם, ''אני לא מבין איך חשבת שכולנו נעשה את זה במשך שנים.'' הוא התקדם לראש השולחן, ידיו בצדי הגוף, מאוגרפות. ''אנחנו לא באמת משפחה, אנחנו חבורה של שדים! לא משנה מה תעשה, אנחנו לא הילדים שלך. אנחנו אפילו לא קרובים!'' רכן אל ללקה, שנעץ בו מבט משתאה, ''אני צודק, ללה?''

''זה נכון.'' אישר השד המפונק; תבל המשיך, פונה אל כל אחיו - ''ואני עייף מזה; כל המשחקים האלו לא בשבילי. אני לא יכול להישאר קשור לאותו כלוב מוזהב עד סוף החיים שלי, תבין את זה, אדון,'' נשען על השולחן, יורה את המלים אל הקוסם בלבד - ''אני חייב ללכת.'' פררו היה מופתע מכדי להגיב. ''אני רוצה את ברכתך, והבטחה שלא תחזיר אותי, אף פעם.''

''אבל מה קרה, תבל?'' הקוסם היה נסער, מתחת לשולחן, החזיק בקושי את ידיו הרועדות. הנה, הגיע היום שחשש ממנו. מרד - ודווקא מתבל! ''מה קפץ עליך?''

השד רכן אליו, והכריז בשלווה, עד כמה שיכל - ''יש מישהי שאני אוהב.''

הוא זרק פצצה.

המהומה סביב השולחן הפכה בלתי נסבלת. זואה שרק, סובך יילל, אקם חרחר וניסה לסטור לזואה, שהצליח להתחמק; עשת שילב את ידיו, וללקה, באין דבר אחר לעשות, בכה. בלנקה השפיל את ראשו, מכסה את פניו במסך שיער שחור; הקוסם יכל לראות, גם מקצה השולחן, את יגונו של השד. הוא מחא כפיים בקול, ''הס! מספיק! אתם מתנהגים כמו חיות ולא כמו השדים שלי! שקט! זואה, די! ללקה, מספיק עם הבכי הזה!'' השדון השתתק. קולו של הקוסם היה חמור. הוא התיישב, והשדים אחריו. רק תבל נשאר לעמוד ליד כיסאו.

הקוסם שתה לגימה הגונה של יי''ש לפני שפנה אליו. הוא השתהה, אבל השד לא זז מילימטר. מתוח, עמד ליד כיסאו.

''אמרת שאתה אוהב מישהי?''

''זה נכון.'' אישר. ''בת אדם שפגשתי בנשף האחרון. גם היא מרגישה ככה. היא הבטיחה שתבוא שוב.'' חום לא מוכר התפשט בחלל החזה שלו כשנזכר בה. כמעט מיד חזר אותו חיוך אווילי שעקב אחריו מליל שלשום.

הקוסם ראה את החיוך הזה. ''המרית את פי ודיברת עם בת אדם? תבל, אתה מאכזב אותי! נתתי לך לשמור בצורה האנושית שלך -''

''נכון, נתת,'' חתך אותו השד בעצבנות, ''ואני מילאתי את חובתי עד לפני יומיים! אתה לא יכול לעצור אותי, זה כבר קרה! אני אוהב אותה, ואני מתכוון ללכת אתה לאן שתבחר!''

שקט השתרר בסלון.

''עד לפני יומיים מילאת את חובתך, זה העניין?'' מלמל הקוסם, מרגיש לראשונה מזה שנים עייפות מצטברת מאחורי ארובות עיניו, ''זרקת את החוקים ברגע שמישהי חייכה אליך קצת? בשביל מישהי שאתה מכיר שעה, שעתיים, החלטת לעזוב הכל?'' הוא הבחין שגם קולו רועד עכשיו, משהו נשבר בתוכו. ''כל הזמן שבילינו ביחד, כל הכוח שהשקעתי בך, שיהיה לך טוב, זה לא שווה כלום בעיניך?''

הקרניים של תבל צנחו; ''אל תדבר ככה, אדון! נתת הרבה, ואני נתתי יותר בחזרה! שנים שמרתי במרפסת הזו בשבילך, השקפתי מפני כל אויב! אבל הגיע הזמן שאפסיק לשרת אותך! אני עוזב עם שרלין וזה סופי!'' פניו של הקוסם החווירו, אבל לא היה לו זמן לענות על זה, כי באותו רגע הצליח סובך להפיל את האגרטל הגדול מזכוכית שניצב במרכז השולחן. הזכוכית התנפצה, והשדים האחרים נסוגו, אבל סובך, שאדמומיות התלקחה סביב עיניו, התפרקד על השברים. הוא בכה מרות.

''זהו זה! הכול אבוד! תבל יעזוב את הבית! כולנו נתפרק!'' לקח את השברים ונעץ אותם בכף ידו, עוד פעם, ועוד פעם. הוא ליקק את האגרטל השבור, קולו נוסק לגובהי ההיסטריה - ''ידעתי שזה יקרה! ידעתי! עכשיו בגללך כולנו נמות! נמות!'' הקוסם תפס את ידו, ואקם ריתק את ידו השנייה לגבו; הוא נהם על השד, עד שכל הבית רעד.

''טיפש דכאוני חסר תועלת, תשתוק כבר!''

''מספיק עם זה, אקם!'' הקוסם נאלץ להדוף את השד כדי למנוע ממנו להכות את סובך. הצלקת נשרטה שוב. הקוסם הסתכל על היד שלו, נאנח. הוא תפס באוזנו של סובך והכריח אותו לשבת, אבל השד התפתל. הוא לא שמע מילה ממילות התנחומים שלחש פררו לאוזניו; תבל נסוג מפני השברים, ובהה באחיו המגושם, שגופו, שערו, עיניו- היו מכוסים חתיכות שברים נוצצות. נוזל המילוי שלו טפטף, מכתים את השולחן והשטיח, גולש בכיוון המדרגות. הרצפה נצבעה בכחול זוהר.

''הכול אבוד,'' המשיך למלמל סובך, עיניו מעורפלות. הקוסם החזיק בו, בכוח, שלא יזוז. הוא רמז לזואה להעיף את השברים, והשד הכניס אותם מתחת לשולחן. הוא לא עשה את זה בכוונה להרגיז את הקוסם; האופי שלו דחק בו. פררו ציווה עליו להוציא מיד את השברים ולהעיף אותם מהחלון. את זה עשה כפי שהתבקש.

''בלנקה, תביא לי מגבת, ואת השרביט שלי.'' ביקש הקוסם, כשהוא משעין את סובך על הכיסא. הוא שזר סביבו בלחש אותיות כובלות; אחר כך השתמש במגבת לנקות את הנוזל הרב שיצא ממנו, הניח לו להירגע מעט, ואז הטיל את הכישוף - הכישוף המקפיא. הוא סגר את סובך בקוביית קרח גדולה, מרובעת, וקם. מיואש, הסתכל על שאר השדים שלו; מרוטים ומבוהלים. אפילו עשת נראה מזועזע.

אקם היה היחיד שנשאר אדיש, משלב את ידיו על החזה, ומפנה את המבט הצידה.

פררו התנשם. ''אני לא מאשר לך ללכת, תבל.'' הוא הקשיח את קולו כנגד השד, שקם למחות, ''אתה תישאר כאן, ביחד עם האחים שלך. תעשה את התפקיד שנועדת לעשות, ותשמור על הסוד!''

דפיקות חלשות בדלת הלמו בהכרתו של הקוסם. הוא התערער, מבולבל לרגע, ואז האזין יותר בקשב. כן, מישהו דפק בדלת. הוא לא ציפה לאף אורח בשבוע הקרוב. מי זה היה?

גם השדים האחרים שמעו את זה, באוזניהם החדות. הם רצו אל החלון.

ושם היא עמדה. תבל זרח; שרלין! היא הגיעה! ובעיתוי מושלם! הקוסם לא יוכל לעמוד בפני שניהם!

''רד למטה ותגיד לה שאין לה מה לחפש כאן.'' הצביע הקוסם על תבל. ''אני מטיל קסם סוגר על הטירה; היא לא תוכל להיכנס. תסביר לה שאתה לא הולך אתה לשום מקום!''

''לפחות תקשיב לנו! תן לה להסביר את זה!'' ביקש את הקוסם, עד כמה שהבקשה השפילה אותו נוראות. ''בוא איתי, תראה עד כמה אנחנו רציניים!''

הקוסם היה עייף מכדי להתנגד. הוא ירד אחריו, ופתח את הדלת לקומה הראשונה.

שד לא יכול להתאהב. וגם אם עשה טעות, ונתן לו מספיק נשמה כדי להגיע לזה, הוא לא בן אדם. זה נועד לכישלון מלכתחילה; פררו נשך את שפתיו, מחזיק את יד שמאל כדי שהפצע לא ייפתח. איך יסביר את זה לתבל?

וכמה רצינית הייתה תלמידתו המסורה בקשר אליו?

''שרלין! הגעת!'' תבל פתח לה, נרגש. היא הנהנה, מתוחה. היא הבחינה בקוסם, שניצב ללא מילה מאחוריו. קולה היה בליל של מצוקה ופחד, ''תבל! איזה מזל שאתה כאן! אני חייבת לדבר אתך! עם - עם שניכם, בעצם....'' היא שיגרה מבט זהיר אל הקוסם. פררו לקח נשימה עמוקה, והניף את השרביט שנית; היא יכלה להיכנס.

''מה קרה?'' השד השחצן הרגיש חסר ביטחון מול פניה המבוהלות. היא החזיקה את ידו, יודעת שתצטרך כוח כדי להתוודות.

''אני...אני מצטערת, תבל...'' גמגמה, מול פניו הרגישה אשמה מוצקה ואדירה. אבל היה עליה להמשיך. ''חשבתי על זה כל אתמול וכל היום, ופחדתי לבוא ולומר לך.'' היא בלעה רוק, מנסה להישאר יציבה, ''קשה לי לעשות את זה. מה שאני מרגישה אליך הוא אמתי, למרות שהתכוונתי לשקר. לא העמדתי פנים, תבל! התכוונתי לכל מילה בנשף!'' הנה זה מגיע, למה היא לא מצליחה לעצור את הבכי הזה? וכמה טוב שתבל מחבק אותה; הלוואי שיבין אותה. היא נשפה, ובהתה בקוסם. קדימה, תוציאי את זה, האיצה בעצמה. קדימה!

''סימון...סימון ואני— אנחנו תכננו לקחת את המגילות.'' מלמלה. ידיו של הקוסם נשמטו.

''שיתפתם פעולה כדי לגנוב את הסוד שלי?''

''כ-כן. רצינו שנינו להיות קוסמים חזקים כמוך.'' ניסתה להסביר, והשתתקה כשתבל התרחק ממנה. הוא נעמד מאחורי הקוסם; עיניו עוינות. הדמעות זלגו מעיניה בנחלים מלוחים; ''רציתי לספר לך את זה כבר אז, בנשף. אמרתי לך שיש לי סודות. חשבתי -'' השתנקה, ''שזה יהיה קלי קלות. היית השומר היחיד שראיתי בכל הטירה. בכל פעם.'' היחיד שהיה בצורת אדם - חלף הבזק מחשבה בראשו של הקוסם - לכן הם ניסו לפרוץ דרך המרפסת האחורית.

הוא שילב שוב את ידיו, מנסה להיראות קר רוח. ''אז פיתית את השומר שלי כדי שהחבר שלך יוכל לגנוב את המגילות?''

''לא! כלומר, בהתחלה זאת הייתה התוכנית,'' התגוננה הקוסמת הצעירה, עיניה נתלו בתחינה בשד, שעמד דומם מאחורי הקוסם. ''אבל לא עשיתי את זה כדי להסיח את דעתו. הרחקתי אותו מהמרפסת בשביל סימון, אבל ככל שנשארנו יחד - תבל - הבנתי שאני רוצה להישאר עוד—'' שיהוקים קטעו את בכייה. בתוכו פנימה, תבל בער מרוב רצון לחבק אותה, ובו בזמן, להרוג אותה. העמידה פנים או לא, היא שיקרה לו! כמה נאיבי מצדו, לחשוב שפתחה בשיחה סתם ככה! ואיך הוריד את ההגנות שלו מולה? היא פשוט רימתה אותו! גאוותו הפגועה הייתה מעל ומעבר לכל רגש אחר. הוא לא זע.

''ועכשיו התחרטת? סימון ברח עם הסוד ואת נשארת בשביל להתוודות?'' הקשה הקוסם. שרלין הנידה בראשה לשלילה במרץ. היא פחדה להביט בתבל עוד. ''סימון לא חזר. הוא לא עזב את הטירה שלשום; עד עכשיו, בעצם...'' קולה נחלש מול פניו המחווירות של הקוסם. פררו הצליח לחבר ביחד את החתיכות לכדי פאזל, לאט ובדייקנות - היא הלכה למרפסת האחורית וגרמה לתבל לעזוב, הקוסם הזה - תלמיד מוכשר שלו לשעבר - נכנס משם, והתגנב אל עליית הגג, המקום היחיד שאליו לא הורשו אורחים להיכנס מעולם. טבעי שיחפש שם. והוא צדק. שם היו 17 המגילות היקרות שלו, שמורות בתיבה בתוך כלובו של אקם. השד בוודאי התעורר מהרעש. וכמו שהכיר את אקם, הוא לא היה משאיר פולש בחיים...אבל למה לא אמר שום דבר?

''אקם!'' הקוסם טיפס במדרגות במהירות. השד ישב ליד השולחן, חושף שיניים מול עשת. שד הניכור והשד הדו פרצופי הקיפו אותו משני צדדיו.

''משהו מוזר בך היום, אח גדול.'' לחשש זואה. ''כאילו בלעת מרכך כביסה.'' אקם פזל הצידה, אבל לא נע. פררו נעצר; בהיסח הדעת טפח על כיסו, מוודא שהשרביט שם.

''אקם,'' הוא חזר, ''מה עשית עם הפולש שחדר שלשום לעליית הגג?'' שאר השדים קפאו לשמע המילה 'פולש'. שריר בפניו של אקם לא זז.

פררו התקרב. ''אני מכיר אותך, שד הזעם, אולי יותר משאתה מכיר את עצמך. הרגת אותו, נכון? איך עשית את זה?'' אקם לא אמר מילה. ''מה עשית, שלא רצית לספר לי?'' הוא הישיר עיניים אל עיניו של השד; אקם נשאר דומם משך כמה שניות קצרות, ממצמץ כנגדו, ואז זה קרה - הוא התפרץ, כמו לוע של הר געש. הוא התנפל על הקוסם, שואג בזעם.

''המטומטמת הזאת אמרה לך הכול, נכון?! היא לא יכלה לשמור על הפה סגור!'' הוא קילל את שרלין בלי רחמים, ''הייתי קרוב כל כך להתחמק! יכולתי לעוף מכאן עם המגילות! והסוד הגדול שלך היה נשאר אצלי!'' שערותיו רחשו סביבו, בצבעי הלהבות; הוא ניסה לתקוף את הקוסם, אבל הועף לאחור. הקוסם התנשף, ושלף את השרביט כדי לקלוע יותר במדויק למרכז לבו של השד. מוחו פעל במהירות; אז ככה זה, מה? בחרת לאכול אותו; ואני אף פעם לא בדקתי מה תהיה ההשפעה עליכם, שדים יקרים שלי, אם תאכלו יצור שיש לו נשמה. עכשיו זה מתפוצץ לי בפרצוף. הייתי צריך לדעת, אקם. הייתי צריך להבין את הסימנים ששיגרת. התנהגת מוזר מדי היום, אבל הייתי עסוק מדי בתבל ובסובך. הוא הרגיש שכוחותיו נסוגים, ופחד קר הציף את לבו במקומם. אקם התרומם מחדש, בוער בכעס שאינו כלה, אגרופיו מכווצים ומוכנים למכה; הוא התקדם רק צעד, לפני שפגע בו סיר מתכת גדול.

זואה כבר היה בהיכון עם הפריט הבא - עציץ גרניום. ''אף פעם לא אהבתי אותך, אח גדול.'' לחשש, מלחלח את שפתיו בלשונו הארוכה. מאחוריו, ללקה רטן.

''נו, קח את זה, כבד לי!'' הוא נפנף בסיר בישול ענק, שכמות נכבדה של מים שקשקה בו. עשת הגיח מאחוריו ולקח אותו, מניף אותו לכיוון אקם, שנסוג, ופוגע בזרועו בדיוק חד.

שד הזעם הסתכל סביבו; מימינו, זואה קיפץ וזינק מקיר לקיר, דביק וחלקלק, השליך עליו כוסות ועציצים. ללקה עבר להעביר סכו''ם לעשת, שהפך את אקם ללוח מטרה, ומאחוריו גרר תבל כיסא אחר כיסא, מכל הבא ליד שהושיטו לו בלנקה ושרלין, וחסם את דרכו אל הקוסם. ''מי אתה חושב שאתה?'' צעק עליו השד השחצן, ''משתלט ככה על הגוף של אח שלי, ומאיים על האדון שלי?!''

אקם לא ענה, הוא שאג. מתעלם מהסכינים, שפגעו בירכיו בדיוק קטלני, ומהצלחות והכוסות ושלל העציצים שנזרקו בעקבותיו, שעט לעברו של תבל. ''אותך הייתי צריך להשתיק מזמן!'' הוא לא הגיע אליו; ידיו הדקות של שד הבושה חסמו אותו. בלנקה התנשף, מתאמץ לבלום אותו; אקם השתולל. הוא הוציא סכין מירכו והניף על ידו של השד. נשמעה צעקה, ובלנקה היה על הרצפה, זרועו מכחילה במהירות.

פררו לא האמין. השדים שלו! למרות כל הפגמים והמגבלות של האופי שלהם, הם מגנים עליו! למרות שסירב לתבל, שפישל עם סובך ועכשיו - גם עם אקם, הם היו שם, חסרי יכולת אמתית להילחם, עשו את הדבר היחיד שיכלו לעשות - זרקו על אקם כל מה שמצאו כדי לבלום אותו. הוא התרומם וניקה את שרביטו.

''עזוב את השדים שלי, סימון.'' פילס דרך בין הכיסאות, ותפס את תשומת לבו של אקם. שד הזעם, שנשמתו של סימון עוד התגלגלה לכאן ולכאן בתוך גופו הגועש, הסתובב אליו, נוהם, וזינק לעברו. פררו נופף בשרביט, והשד נעצר. הוא ייאלץ להשקיע הרבה כוח עכשיו, הוא ידע, אבל לא הייתה ברירה. אקם ניצב מולו, קפוא בתנוחה שאיימה לקרוע אותו לחצי.

''אתה לא תעשה בטירה שלי כאוות נפשך; הסוד נשאר כאן, גם אם אצטרך להחזיר אותך אליי!'' הקוסם נופף שנית בשרביטו; לעיני הפגעים שלו ובת האדם הצעירה, ביטל את הכישוף שהטיל על הגולם לפני 8 שנים. אקם נדחף מגופו הגשמי, כדור רוטט של אנרגיה, ונשאב אל תוך מעיו של הקוסם. פררו התנדנד, אבל הצליח להישאר עומד. עוד רגע. עוד רגע אחד. הוא עצם את עיניו והרגיש איך קרביו עולים באש. העינוי הזה ייגמר בתוך רגע. הוא נשם עמוק; זה העונש שלו על חוסר הזהירות שלו. מעכשיו הם יהיו שישה.

הכאב שכך. הוא פקח את עיניו, מגלה שהשדים שנותרו התקבצו סביבו. גם שרלין באה, רועדת.

''החזרת אותו אליך, נכון?'' מלמלה. ''את אחד הדחפים הרעים שלך?'' פררו חייך אליה. כן. הוא היה אמור לכעוס מאוד עכשיו; בעיקר עליה, על שבישלה את כל הבלגן הזה, על שהכשילה את תבל במשימה שלו, אבל אקם כנראה לא הספיק להתמקם עדיין, כי הוא הרגיש רגוע. די רגוע, בסך הכל. הוא יצטרך להתמודד עם הכעס שלו בעצמו. הגיע הזמן, בגילו המופלג, שיגלה קצת בגרות ויתמודד, לפחות עם אחד הפגמים שלו.

נכון. הרי עד עכשיו ברח מהם כל הזמן.

הוא התנודד, מפלס דרך אל בלנקה, שעדיין שכב על הרצפה. השד הציץ אליו. עיניו השחורות נצצו. הוא היה חי, אבל זרועו הייתה מחוברת בקושי אל הגוף. הרבה נוזל יצא. הוא הלך והכחיל.

למה היה חייב להיפטר מכל הדחפים האלה? הרהר בינו לבין עצמו, מרים את השרביט. האם באמת חשב שהוא יהיה אדם טוב יותר בלעדיהם? הבזק אחד, וזרועו של בלנקה נחתכה לחלוטין, מתמוססת אל האוויר; פררו שאב אותה לתוכו. זה בסדר, קצת בושה לא תזיק. בכלל לא. הוא סלסל את השרביט סביב החלל הריק שנותר מכתפו של בלנקה, מותח את עורו של השד, עד שהבקיע זרוע חדשה ושלמה מתוכו. בטיפשות אנוכית חשב שאם יעביר אותם לכלים רחוק ממנו, זה יטהר אותו. ובעצם, הוא רק יצר עוד כאב. משתאות וגינות וטירות גדולות לא יכסו על זה; הוא עשה טעות.

סובך הפשיר. הקוסם המיס את הקרח שלכד אותו, וחזר על הפעולה שעשה לבלנקה. הוא אסף אליו את השדים הנותרים, והם הגישו את ידיהם, כל אחד בתורו. קצת מן האנוכיות והפינוק, קצת מן הניכור, קצת מהקנאה והתחמנות, קצת גאוותנות, ממש טיפונת. שרלין צפתה בו בדממה. הוא השלים את ידיהם של כל השדים, מחבק אותם אליו.

''אין לכם על מה לשמור יותר.'' אמר, כשידיו כרוכות סביב הגופים שנצמדו אליו, נרגשים. ''המגילות יישארו בתוכי, עד היום שאמות. מעכשיו תגורו בתוך הבית, איתי.'' הוא העביר את מבטו משד לשד, מלטף את שערו של בלנקה, את לחיו של ללקה, מושך בחיבה באוזניו של זואה. הוא גרף חיוכים מכל אחד מהם.

''נתתי לכם קצת מהנשמה שלי כשיצרתי אתכם, והיום נתתי לכם עוד ממנה.'' אמר. ''אני רוצה שתחיו כבני אדם, שתחוו כבני אדם. האופי שלכם ייחודי, אל תתביישו בו.'' הוא הסתכל על תבל, ''ואני מבטיח, אם תרצו לעזוב, אתן לכם את ברכתי מכל הלב.''

תבל חייך, ולראשונה מאז שנוצר, השתחווה. ואחריו כל חמשת השדים האחרים שלו.

ואולי, הרהר הקוסם, עכשיו יותר נכון לומר - הילדים שלו.

''אז אתה לא עוזב אותנו?'' שאל סובך, בחשש, בפה מלא אוכל. זה היה ביום שלמחרת, לקראת הצהריים, אחרי שסיימו סוף סוף לנקות את הבלגן והתיישבו לאכול שוב.

''לא,'' משך תבל בכתפיו, בולס בתאווה את הצ'יפס וההמבורגר שלו. על השולחן עמד כל המזון המהיר שיכל לדמיין לעצמו - קולה, פופקורן, חטיפים ומוגזים למיניהם, והוא לא רצה לבזבז זמן. ''החלטתי להישאר בינתיים.''

''שרלין הזאת דווקא נראית נחמדה.'' העיר בלנקה בלחש, לידו. ''סלחת לה, נכון?'' זה היה כבר המשפט הרביעי שהוציא מהפה ב12 השעות האחרונות, והקוסם, שעקב אחרי השיחה, השתדל בכל כוחו להסתיר את האושר שגדש את קרביו. הרעיון להוסיף לבלנקה קצת מנשמתו בתמורה לקצת מרגש הבושה שהיה בתוכו התברר כהצלחה אדירה. כמה רווח לו לשמוע את השד מדבר סוף סוף! גם אם גמגם, או חשש, קיווה פררו שעם הזמן, למרות הבושה, יתחיל השד להשמיע את קולו יותר. בעיקר עכשיו, כשיבלה את רוב הזמן בבית, בין האחים שלו.

''היא בסדר,'' הפטיר תבל, מנסה להעמיד פנים אדישות, אבל לחייו האדימו. ''היא עוד צריכה להתחרט קצת על מה שהיא עשתה.''

''אתה מסמיק, אח קטן.'' העיר עשת, ושתה את הקולה שלו, בזמן שזואה גיחך.

''מה אכפת לך?!'' רטן תבל, והתכוון לזרוק עליו משהו, אבל בלנקה אחז בידו. שני השדים החליפו מבט ארוך. תבל הוריד את היד, מעיף מעליו קרטון פופקורן, והפטיר- ''גם ככה לא שווה לבזבז עליך כזה אוכל טוב.''

''מה אתה אומר על זה, עשת!'' שרק זואה, ''נראה לי שתבל התחיל לחבב אותך!'' אבל לפני שתבל הספיק להתרגז, הלם סובך בשולחן וצעק: ''תפסיקו כבר עם הוויכוחים, אתם עושים לי כאב ראש! תגמרו כבר לאכול או שלא יישאר מספיק זמן למופע של הקוסם!''

''כן, קדימה, תאכלו כבר.'' חזר אחריו עשת, לקול צחוקם של שאר השדים.

הקוסם כבר סיים את היין שלו לסעודה הזאת. הוא השתרע על הכיסא בנחת וצפה בהם; הרבה זמן לא הרגיש סיפוק כזה. הוא ידע בוודאות שהוא אוהב אותם. אפילו יותר מקודם.

טוב, ההפסקה נגמרה. הוא התרומם בעצלתיים, מרשה לעצמו רגע אחרון של התפנקות על הכיסא, ואז ניגש להביא את האביזרים שלו.

''ומי אתה חושב שישטוף את הכלים השנה?! בטח לא אני!''

''אני ובלנקה שטפנו שנה שעברה!''

''אהא. תגיד, עשת, לא אנחנו שטפנו בשנה שעברה, כשסובך הפך את השולחן וכל הג'לי של הקינוח נשפך על הרצפה?''

''זה היה לפני שנתיים!''

''נו, זה ברור! סובך, אתה שוטף השנה!''

''מה? לבד?! אני בחיים לא אסיים הכל!''

''מה הלחץ? יש לך שנה שלמה להיות במטבח.''

''זואה, זה לא מצחיק! שללקה ישטוף אתו!''

הקוסם התמקם על הבמה שבטרקלין. הם השתתקו מיד. הוא הרשה לעצמו חיוך של נחת.

זה היה משתה טוב.