השדים שלו- פרק 7

סוֹבֵך - שד הפסימיות

''הקאתי היום.'' קונן השד המגושם, שפשט על כל המרפסת בדמות ביצה מבעבעת. ''אני שונא את היום הזה, מתי יהיה חם יותר?'' הגשם עשה לו רק רע; הוא פשוט הגדיל את האופי שלו פי 70.

פררו התאמץ ללבוש את ארשת הרופא המלומד והתכופף, מעודד את השד להשתנות לצורה האנושית שלו. הוא התהווה מולו מתוך השלולית הבוצית. עיניו, שצבען כמימי הביצה, היו עכורות ונפוחות. השדים היו רק חלקיקים מנשמתו, ולפי כל הגיון, לא היה סובך מסוגל לבכות, אבל בכל מה שנגע לשד הפסימי - ההיגיון קיבל שחרור מיוחד.

פררו כיווץ את עיניו, בדק את לועו, את ידיו ורגליו - שרק אתמול התלונן על חולשה בהן. הוא ידע היטב שאין לו לסובך שום מחלה. הוא היה שד, בשם שמיים; לא היה סיכוי שיתפוס איזו נזלת פתאומית. לא כל שכן להקיא - הפעם האחרונה שאכל הייתה לפני כמעט שנה.

פררו בדק וחקר לעומק את נבכי נשמתו ואת מסתרי האופי האנושי לפי שביצע את הניסוי על עצמו; הוא ידע מאז ומתמיד שהצד הפסימי שלו יהיה לו למכשול. זה היה צד דומיננטי אצלו, צד ששלט על כל מחשבה ותנועה שעשה בימים עברו. לכן לא הפתיע אותו כשהחל הגולם הראשוני שיצר לצבור גודל ולהתרומם. בסוף השנה הראשונה לקיומו, הגיע סובך ל-2 מטר ועשרה סנטימטרים. בלי להזיע. כשעמד ליד תבל, הם נראו כמו חלק מקרקס. אבל זה לא היה עניין מצחיק; סובך היה גדול יותר, פשוט כי חומר המילוי שלו היה רב יותר משל שדים אחרים - הוא היה יותר. אפילו אקם לא היה מוגזם בצורה כזו.

הפסימיות והדיכאון שלטו בכל נשימה שלקח סובך; הוא היה מריר בכל משפט שאמר, ואף אחד מאחיו לא סבל אותו. אפילו כשדים הצליחו להסתדר איכשהוא ביניהם בלי להרוג אחד את השני. לפחות, בדרך כלל. הם היו מסוגלים להסתדר לפחות עם אחד מאחיהם בצורה סבירה; אקם היה משחק עם ללקה, כשביקש ממנו אחיו הצעיר להרים אותו על הכתפיים. הוא יכל להשלים עם האופי המפונק של ללקה, כפי שעשת יכל להשלים עם השקרים המגוחכים של זואה - אבל סובך היה מובדל. זאת הייתה אשמתו, בעצם. הוא בחר לנתק את עצמו מהחברה, והיות שלא הייתה מסביב הרבה חברה ממילא, נשאר לגמרי לבד. כלומר, חוץ מפררו, שהיה מבקר אותו. הוא לא ניסה לאלץ אותו לראות אחרת את המציאות שאליה נוצר; סובך היה עניין אבוד.

אבל עד כמה?! פררו היה מודאג יותר ויותר ככל שהשד צבר ממדים. סובך לא גבה יותר. הוא גם לא התרחב; אבל את השינוי הסופי ראה בעיניו. מתכלת נוגה ומהורהרת, השתנה הצבע בתוך 3 שנים לירוק-עכור, ואתו התעבה האופי של סובך. כמובן, הוא עדיין שמר על המרפסת שלו, הוא שמר על הגבול של גן הנוי והוא לא נכנס לטירה ולא חשף את עצמו לאף אדם.

אבל הוא היה אומלל, בלשון המעטה.

סיוטים תקפו אותו, כאבים ומחושים דמיוניים קפצו עליו וחילצו מפיו אנקות וזעקות שבר. פררו אפילו שקל לתת לו כדורים בשלב מסוים, אבל ויתר מיד. איזו שטות זו תהיה להתייחס אליו כאל בן אדם. כדורים לא יעזרו. זה האופי שלו.

''בבקשה, אדון,'' היה השד מתחנן, ''תגאל אותי מהכאב הזה! הלב שלי עומד לצאת מהמקום, אני מרגיש את זה!'' הוא לא הרגיש דבר; חשב פררו בעצב. הכל היה בראש שלו. אבל השד היה חירש להסברים כאלה.

פררו אהב להיזכר בו כשהיה צעיר יותר. יצור חיוור, מגושם, עם שיער חום כהה פרוע ועיניים קרועות לרווחה. הוא לא בכה כל כך הרבה בהתחלה.

''אין כאן אף אחד! והשמש מכאיבה לעיניים שלי!'' היה מתלונן כששמר במרפסת. בארוחות המשפחתיות היה מוצא סיבה אחרת לילל.

''למה אף אחד מכם לא מדבר איתי? אה?'' היה מפנה את ראשו הנה והנה. פררו היה מבליע חיוך, משתדל בכל הרצינות לא להיגרר לצחקוקים שעברו כגל בין השדים האחרים סביב השולחן. סובך היה רחוק מלהיות מעורר רחמים, בגודלו המגושם, ובעיניו הקטנות. ''למה תמיד אתם צוחקים עליי? למה כולכם רעים אלי? למה?'' המשיך לילל, עד נושא הכלים. מספר השדים היה אי זוגי, והוא היחיד שנשאר לבד במערכה מול צבא הצלחות והסירים - תוצרת הכמות האדירה של האוכל וסוגי המעדנים שחיסלו השדים והקוסם ב-24 השעות של המשתה.

''תמיד אתם מכריחים אותי לעשות את העבודה הקשה! תמיד אתם משאירים אותי לבד! זה לא הוגן!'' התמרמר והתלונן, ופררו החליט להצטרף אליו; הם שטפו את הכלים יחד בסבב שלו; מבחינת השדים האחרים, זה היה נחשב לכבוד שהקוסם יעבוד אתם, אבל לא סובך. תלונותיו היו מטר פוסק וחסר רחמים של מלל, ששום טובה מצד פררו לא הייתה עוצרת.

אבל את זה יכל הקוסם לסבול.

כשנקפו השנים, והמצב הורע, החל פררו לחפש בנרות כישוף שיעצור את הגדילה של סובך. הוא הגיע רק עד האפשרות שהעלה גם במקרה של אקם - פיצול, אבל החליט שזה לא יהיה רעיון טוב. אחד כמו סובך הספיק לו בהחלט.

''רע לי.'' לחש לו השד, שפתיו יבשות. הוא היה עורב שחור, חולדה, ולפעמים כתם מים בצבע דלוח שהזכיר יותר דיו מדולל ממים. ''כואב לי הראש, ואחת הציפורים חשבה שזה מצחיק וליכלכה את כל המרפסת מקודם בחרא שלה.'' הוא משך באפו. ''כל כך הרבה לבן. הכל הייתי צריך לנקות לבד.'' הוא החל לרעוד, נכנע להתקף תסכול חדש -''זה לקח שעות! כל היום ניקיתי אחריה!''

''סובך,'' הניח הקוסם יד מנחמת על כתפו. סובך ישב לידו עכשיו, ברגליים ארוכות משוכלות וראש מושפל. ''אני גאה בך מאוד שעשית את זה.''

''לא נכון. אתה סתם אומר את זה.'' ירה השד, פניו מושפלות. ''אתה אומר את זה כדי שאני אשתוק!''

''לא, ילדי,'' הקוסם משך אותו אליו, מחכך את פניו כנגד שערו הפרוע, שמזמן לא טופל, ''אני אוהב אותך מאוד. יותר ממה שאי פעם תבין. אני רוצה שתנסה לזכור את זה, גם כשאני לא כאן.'' הוא קיווה שיצליח לנסוך קצת כוח בשד, אבל בקושי זכה להינד ראש. סובך היה שקוע מדי ביגון שלו. שקוע עמוק, עד לכתפיו. הוא לא ראה ימינה ושמאלה. רוח החיים שלו הפכה לצל משתופף, כמעט אדיש מראש צער.

שום דבר לא יעזור, הבין פררו. רק להרוג חלק ממנו ימנע את התהום העמוקה שלכיוונה נדחף.

אבל הוא לא יכל להביא את עצמו לעשות דבר כזה. הוא לא רצה, והוא חשש שיעשה טעות שתעלה לסובך בחייו. דכאוני או לא, פררו לא שיקר כשאמר שהוא אוהב אותו. סובך היה חלק לשעבר ממנו; הוא היה רחוק מלזנוח אותו.

אבן כבדה צללה אל קרביו של הקוסם, והשתכנה ברווח שבין הלב והריאות, מקשה על הנשימה ומקצרת את דפיקות הלב.

הוא רק דוחה את הקץ. הוא יצטרך לעשות את זה בסוף.