השדים שלו - פרק 3

לַלְקָה - שד האנוכיות

''אתה יודע מה הבעיה שלך? אתה מתאמץ מדי להיות בסדר עם כולנו.'' ללקה נזף בו, בעיצומו של איזה ויכוח אחר צהריים קיצי. הוא הצליף באוויר בזנב הצבעוני הקצר שלו, סוחט את טופרי הציפור שלו על אדן המרפסת. הוא נעץ בפררו מבט שכולו חשיבות עצמית. ''למי אכפת מכל השרצים האלה? מרוב שאתה מתעסק בנו, התרככת! עכשיו כל אחד יכול לסחוט ממך מה שהוא רוצה!'' הוא קרקר, מפנה לו את הגב. הוא פרע את נוצותיו ולקח לעצמו את הזמן לנקות עם מקורו את הכנף הימנית. נוצה נוצה.

פררו המתין בסבלנות.

''לדוגמה אקם,'' המשיך ללקה לקרקר. ''אם היית מוציא אותו לחופשי, לא היית צריך לדאוג כל כך שישתגע יום אחד. או לפחד ממנו.'' הוא קלע בדיוק מכאיב לרגשותיו של פררו לפעמים, עד כי הקוסם תהה אם לא העביר לו בטעות גם קצת טאקט. הוא היה זקוק לכל טיפת טאקט כדי להתנהל בחיים הכפולים האלו, ונדמה היה שללקה, באלגנטיות מכעיסה, לקח יותר מדי.

פררו שמח שהוא יכול לזהות את הטקטיקה הזאת. ללקה רק רצה תשומת לב. הוא חיפש כל כך את תשומת לבו של הקוסם, ולא הסכים לקבל את הקדשת הזמן שלו לשדים אחרים. מבחינתו היא הייתה מיותרת.

פררו אהב לדבר עם ללקה, ולו רק בגלל שהאחרון היה גורם לו בקלות לחייך. הוא לא היה שד לשוחח אתו שיחה רצינית; ילדותי ואגואיסט, היה ללקה מרכז תשומת לבו שלו בלבד. בתחילה חשש הקוסם שזה ימנע ממנו מלשמור על החלקה הקטנה שלו, ממרומי המרפסת, אבל מסתבר שאם אתה יודע למשוך בחוטים נכון - כל דבר יעבוד על ללקה.

כשהביא אותו אל המרפסת - אה, זה היה יום בלתי נשכח. למחרת היום שבו יצר אותם - היה עליו לחלק אותם למרפסות.

ללקה נבחר לשמור על המרפסת הראשית. פררו חשב זמן רב לפני שפתח באסטרטגיה שלו.

''תראה,'' החווה כלפי הכניסה הראשית למול עיניו של השד, ''בחרתי להציג אותך לפני כל מי שייכנס לטירה שלנו. אני רוצה שכולם יראו כמה אתה יפה,'' לחש על אוזנו של השדון הגנדרן, שהקפיד על המראה שלו עד לאחרונת השערות שעל ראשו- ''וכדי שכולם יראו אותך, אתה חייב תמיד לעמוד כאן ולהסתכל סביב.'' ללקה הנהן בהתלהבות, זונח מיד את היללות ההיסטריות שפלט למן הרגע שנודע לו שהוא צריך לעמוד כל חייו במרפסת. זו הייתה אשמתו של סובך; השד ניחן בכישרון להרע את המצב בכמה מלים פעוטות. פררו הרהר בכך שהיה צריך לחשוב על העניין מראש ולהרחיק אותו משאר השדים.

מכל מקום – ללקה, או ללה - בובה, כפי שבחר הקוסם את שמו, ''הציג'' ברצון את יופיו לאורחיו של הקוסם. הוא לא קיבל אישור להופיע בדמות אדם על המרפסת, כדי שלא יסבך את הקוסם. פררו הניח, שכל צורה אחרת שילבש מתוך החמש שהתיר לשדים שלו להופיע בהן, תהיה מספיקה. גם אם בחר להופיע בצורתו של תוכי גדול, מלכותי וארוך זנב, לא היה כל רע בכך שישמעו אותו הקוסמים והתלמידים שבאו להתארח אצל פררו. אחרי הכול - אף אחד לא ייקח ברצינות תוכי.

ללקה היה יפהפה בצורתו האנושית; עם שיער הזהב שלו, העשוי היטב בקארה קצר, ועיני האזמרגד הנוצצות שלו. לכבוד הסעודות השנתיות היה מעצב בכל פעם בגד מיוחד ומופיע בו - והוא הרגיש שהוא משהו אחר.

פררו נתן לשד להרגיש שהוא מיוחד כאוות נפשו; הוא עקב בדריכות אחרי מצבי הרוח המתחלפים שלו, מהקיצוניות שבה קיפץ ועשה תעלולים במקורו, ועד לימי הדכדוך בהם שקע בלי כל סיבה נראית לעין, והעדיף להימצא במרפסת בתור קערית מים זכים. בכל צורה היה יפהפה, והצורה האהובה על פררו הייתה הארנב. אותו ארנבון לבן-פרווה שבה את לבו במהירות, והוא יכל לבלות שעות במרפסת הראשית, יושב בכיסא הנוח שלו, וידו מלטפת הלוך ושוב את הפרווה הרכה. ללקה היה מפיק עונג צרוף מתשומת לבו, וייחל לה, כמו שילד קטן מייחל לחיוך מאמו.

אם רק היה מודע יותר לסביבתו, היה הקוסם נותן לו להופיע בכל צורה שיבחר, אבל פררו ידע שללקה עלול למעוד בלשונו. לפעמים היה מביט בו מוקסם, ואז עננת מחשבה הייתה חולפת מעל לבו - כמה שהוא יפה, כך הוא אנוכי. טוב שהוצאתי אותו.

האנוכיות הזו הייתה המפתח לכישלונו בעבר, כשהתמקד רק בעצמו וברצונותיו. הוא לא ראה את הקוסמים האחרים, לא ראה את השכנים שלו או את חבריו לעבודה. לכן היה כל כך לבד. הוא ניסה להסביר זאת לללקה, כשהיה מילל על בדידותו.

''אם אתה חושב על עצמך, תמיד תהיה עסוק רק בעצמך. לא יהיה מי שיחלוק אתך את האהבה הזאת לך.''

''זה לא נכון! אתה תמיד תהיה שם בשבילי! אתה חייב! ואתה תמיד תאהב אותי!'' משך באפו, ודמעות גדולות התגלגלו ונשרו מלחייו.

''אתה תמיד תאהב אותי!''

פררו השתתק, נבוך. עיוור או לא, ללקה צדק.