השדים שלו - פרק 1

תחילת הזמן - פֶרֶרוֹ

זה היה יום אביכי. אביכי וחם מאוד. סידרתי את הבית אחרי ליל אמש; הנשף היה גדול מאוד, יותר אנשים הגיעו ממה שציפיתי. כבר הרבה זמן לא הייתי חלק ממסיבה צבעונית כל כך. והנה אני, למחרת, חוזר לשגרה.

אני צריך לעשות את הסיור הרגיל; אני עולה במדרגות לקומה השנייה של הטירה האדירה שלי. מולי ניצב המסדרון הראשי. יש לי שני חדרי אירוח, וזה שבקומה השנייה הוא היפה מבניהם, והוא שמור לאורחים מיוחדים בלבד. ולסעודה השנתית. מכאן המסדרון מתפצל ל4 רוחות השמיים, וגם לעוד 2 כיווני אוויר קיצוניים פחות. אם אעשה את הסיור המלא, זה ייקח חצי שעה לפחות.

אני עובר על פני הווילונות הצהובים של המרפסת הראשית. אני חייב להזכיר לעוזרות להוריד את הכתמים שללקה השאיר. בכל זאת, מדובר במרפסת הראשית הצופה אל החזית, אי אפשר להשאיר ככה את הבד מלוכלך.

אני שולח את הראש החוצה, מציץ בזהירות, שלא אפתיע אותו. אה, הנה הוא! היום הוא במצב רוח עצלני במיוחד, מכורבל כנגד קיר השיש הלבן. פרוות הארנבון הלבנה שלו נוצצת, למרות האביך. הוא מטפל בעצמו היטב, אני יודע. הוא ממצמץ אליי וזוקף אוזניים רכות, ומשהו במחווה התמימה מזכיר לי ילד קטן. אני מנסה לשווא לשכנע את עצמי להיות הגיוני. אני מדמיין. ובכל זאת, הנה כבר היד שלי נשלחת לראשו. אני שמח למצוא אותו ככה, ארנבון קטן ותמים, אבל אסור להתעכב. מיד אצא. למה קשה לי כל כך לזכור שהם לא בני אדם כמוני? הם מבלבלים ומטעים אותי לפעמים, עד שאני כמעט חושש; אבל הפחד הוא ממני והלאה, כי אני יודע שאבין אותם בסוף. כולם חלק ממני, ואת כולם אני אוהב מדי.

אני פוזל אל המרפסת של עשת; נראה שהאביך משפיע עליו; היום הוא התמקם במרזב, והוא דולף לו לאיטו, טיפה אחר טיפה, אדיש אליי לחלוטין. נו, אני לא מופתע.

אני לא מעז להסתכן בהצצה למרפסת של סובך. מחר אשמע אותו מספיק. בוודאי גם עליו מזג האוויר משפיע רע. אני נאנח, למרות מצב הרוח העליז שאפף אותי עד עכשיו. אפילו הנוף לגן הנוי המבושם שטיפחתי כל כך לא משפר את מצב רוחו.

נראה שהעוזרות סיימו עם הניקיון בקומה הראשונה. מצוין, הבית יהיה מוכן בזמן. עד מחר יש עוד כמה דברים דחופים שאני צריך לארגן - אבל המשתה השנתי ייצא לדרך כהרגלו.

זו מסורת פרטית שהתחלתי לפני 8 שנים. רק אני ובני הבית שלי משתתפים במשתה הזה; למען האמת, אני לא מדייק. אני מבקש מהעוזרות שלי, שתי נשים חינניות ומתחשבות מאוד, לעזוב את הבית למשך יום שלם אחד. משתה אמתי צריך להיערך מהבוקר עד הערב - וזה בדיוק כמה שאני מסוגל להחזיק, פעם בשנה.

בני הבית שלי, 7 היצירים היקרים שלי, הם השותפים היחידים שלי לסעודה הזו. אני קורא לה סעודת שחיתות, למרות שהם לא צריכים לאכול או לשתות; אני יודע שהאוכל מרגש אותם, גם אם לא כמו שהוא מרגש אותנו, בני האדם.

שמי פררו, ואני קוסם. לא אחד כזה ששולף ארנבים מהכובע. בעצם, יותר מכשף. אני עוסק בקסם למחייתי, ולא לבידור עממי. עכשיו כשכבר הגעתי לגיל שמתחילות בעיות במפרקים, אני מרשה לעצמי קצת פחות להתהדר בהמצאות משונות ובמקום זה מגיע יותר לאקדמיה. בית הספר לכישוף, שנמצא ממש על הדרך הראשית של האי הוא די רחוק מהטירה, אבל אני מעדיף את זה ככה. אני מלמד שם בכל שבוע, כמעט כל יום, ואוהב את התלמידים שלי מאוד. אני יכול להיות תובעני כשזה מגיע לאיכויות של קסם; אני בעצמי הייתי פעם קוסם צעיר ושאפתן. אבל זה היה מזמן מאוד, בימים האפלים שלי - אז לא אהבתי אף אחד, ולא הרשיתי לאף אחד לאהוב אותי. חייתי רחוק מקהילת הקוסמים, התבודדתי וכעסתי על העולם בלי סיבה. למזלי, הייתי מבריק מספיק כדי לעשות את הצעד שישפר את מצבי. תודות לילדה אחת, הבנתי שאני צריך להשתנות, ועבדתי יום ולילה על נוסחה שתהפוך אותי למושלם. זה היה כישוף מורכב יותר מכל מה שניסיתי בעבר, אבל לאחר חודשים של עבודה וניסיונות, עשיתי את זה. לקחתי את הפגמים והדחפים הרעים ביותר שלי - דו פרצופיות, פסימיות, ביישנות, אנוכיות, שחצנות, ניכור ואת הכעס - הכעס הבלתי נדלה הזה - והוצאתי אותם מהנשמה שלי אל תוך גלמים שיצרתי. שבעת השדים שנוצרו הכילו אותם במקומי. הפכתי לאדם נקי ואמתי; הרגשתי את זה באותו רגע - השלמות הייתה בכף ידי. הייתי לאדם אחר.

והיום, כשאני רחוק מהשנאה שנכלאה בי בגלל אותם פגמים, אני בוחר ללמד גם את התלמידים שלי ללכת בדרך הזו. את הכישוף המורכב שיצרתי לא נתתי לאיש, כדי שלא ייווצרו עוד שדים. הכישוף שאב חלק מהנשמה שלי; עכשיו גם לשדים יש חלק ממני. לכן אני מבין אותם, ולכן אני יודע כמה מסוכנים הם יכולים להיות. אני לא יכול לסמוך על קוסמים אחרים שישמרו על השדים שלהם כמוני, ולכן אקח איתי את הסוד לקבר.

ברור לי שישנם אנשים שעדיין מחפשים בכל דרך לפרוץ לטירה כדי לגנוב את הרישומים שלי, ולכן הצבתי את השדים האלה לשמור מכל זווית של הבית. הם המגנים הנאמנים שלי, כפי שהם מגנים על נשמתי בכך שהם לוקחים ממני את הרוע שבה. הם כמו הילדים שלי, ולכבודם אני עורך בכל שנה את הסעודה החגיגית הזו. רק בזמן הסעודה הם יכולים לעזוב את המרפסת שלהם ולבוא אל תוך הבית. כמובן, העוזרות שלי לא יודעות על זה כלום, וחשוב מאוד שזה יישמר הסוד שלנו בלבד. לבני אדם אסור לדעת עליו, והשדים שלי יודעים את הכלל הזה היטב.

אני חוצה את המסדרון לכיוון המרפסת האחורית. דרך דלתות הזכוכית כבר אפשר לראות כמה האובך התפשט. השמש נראית כאילו נתלתה בשמיים מאחורי קורי עכביש.

הלב שלי נהיה פתאום כבד. אי שקט שכזה, ואני לא מבין למה, עד שאני מסתכל סביב. תבל אמור להיות כאן, איפה הוא?

בפינת המרפסת, מציץ מחור נשכח באחד העמודים, ניצב עכברון קטן, אפור. הוא משקיף אל האופק, והזנב הדקיק שלו מתפתל מאחוריו, חסר מנוחה. תבל, אני חושב. הוא אפילו לא הבחין שנכנסתי.

הוא היחיד שיענה לי אם אומר ''בוקר טוב''. הוא גם היחיד שקיבל את האישור שלי ללבוש צורת אדם; אני סומך עליו, שחצן ככל שיהיה; אני חושב שהממזר הקטן לקח ממני גם לא מעט מהתבונה האנושית שלי. הוא הקטן ביותר, והכי פחות קיצוני.

אני תוהה מה קרה.

אבל זה לא לעכשיו; אני חייב לצאת. עצבות אופפת את הנסיעה שלי מהטירה.

משהו מטריד אותו, ואני לא יודע מה.

אולי אוכל לחלץ את זה ממנו מחר, כשכולנו נשב לשולחן.