השדים שלו - פרק 4

עֶשֶת - שד הניכור

עשת זו פלדה חזקה מאוד. שילוב של סגסוגות מתכת מסוימות. לכן בחר פררו בשם הזה כדי לתאר את הזרות. את תחושת חוסר השייכות; הוא שנא את התחושה הזו, בימים שבהם עדיין הרגיש שנאה, ועתה - הייתה בלבו כלפיה הסתייגות קלה, סלידה. לא משהו חזק מדי. ובכל זאת, בתוכו היה נרתע כשראה את הזרות הזו לובשת צורת אדם.

עשת לא הורשה לשמור במרפסת הדרומית, אחת מהשתיים היחידות שפנו אל גן הירק הפרטי של הקוסם – באף צורה מלבד מים. פררו פחד שהשד הזה, השלישי ביצירותיו, ומי שהכיל שנאה מזוככת אמתית, ייזום משהו מסוכן, בכל צורה אחרת. הוא ראה איך במוחו של השד מתרקמות בקלות אפשרויות לגז חונק, למכרסם ששיניו חדות מספיק לתלוש אצבע, או אפילו לציפור דורסנית שתנצל את השהות במרפסת להיטפל לציפורים שקיננו קרוב לגן הירק. הוא לא בדיוק פחד מעשת, היות והאחרון היה תחת שליטתו, וציית לו בכל פקודה. הוא פחד יותר ממה שידע שהשד יכול לחשוב. הוא זכר את טעם השנאה בפיו, את הניכור שהרחיק אותו מאחרים וגרם לו להתכנס בעצמו, והוא ידע שעם קצת השפעה, השד יכול להגיב בצורה קטלנית. לכן טיפל בו בזהירות עצומה.

המרפסת הייתה נחלתו של עשת, וממלכתו. הוא פקח עין ממנה על כל האזור, ללא מילה, וללא רחש מיותר. רק בעבוע המים, שהיו תמיד רותחים למגעו של הקוסם, רמז לקיומו במרפסת ההיא.

פררו נהנה מגן הירק שלו; הוא היה מטפל בערוגות יום יום. עודר, משקה, גוזם ומנכש. הוא השתמש בדשנים מיוחדים ובחר רק את הסוגים העשירים ביותר בפירות ובירקות. בחורף הקר היה מותח רשת דקה לשמור על הבננות, ובקיץ הקפיד להרטיב מדי בוקר, מוקדם, את ראשי הכרוב הרכים. הוא היה עומד מול הגן וסוקר אותו בסיפוק, אבל כל אותו זמן, הרגיש עיני פלדה ננעצות בגבו. הוא ידע שעשת מסתכל עליו, והתחושה הייתה לא נעימה. כמו חיית טרף שאורבת בצל מערתה לקורבן שלה. צופה בו כל העת.

עשת לא היה מביע בקול מילים אלו. פררו רק ידע שהוא שומר לו טינה על שיצר אותו, כפי שהוא. הוא שמר לו טינה כל רגע, והיא לא פחתה או דעכה. גם כשניסה להתחבב עליו, לפחות מעט, והיה יושב אתו במרפסת, הפיק קולו של עשת חשדנות.

לכל הפחות היה כנה אתו, הרהר הקוסם, גם אם לא אמר את כל מה שהרגיש. צורת האדם שאליה יצק את הניכור שחש הייתה צורתו של גבר גבוה, שרירי וקירח. עיניו הבהיקו באפור מתכתי; פררו הצטמרר כשהיה מישיר אליהן מבט. הוא היה מוצא את עצמו פעמים רבות שמח על שהחליט לאפשר לו להתקיים במצב נוזל בלבד כשהיה במרפסת. שלוליות מים, טפטוף עקשן מהמרזב - את כל אלה יכל לקבל. גם הטיפות הכבדות לא הכבידו על לבו כמו המבטים שנעץ בו בארוחות השנתיות.

''איך נראה גן הירק, לדעתך, עשת?'' היה פררו מנסה, ושב ומנסה. ''אתה חושב שהחסה תגדל יפה השנה?''

הטיפות נקשו דקות ארוכות עד שהיה מסנן - ''אולי'' לא מתחייב. לקול שלו היה טעם מתכתי של דם בפיו של הקוסם.

פררו קם. לפעמים היה השד מביא אותו לידי עצבנות, ואז היה מאלץ את עצמו לצאת, רגוע ככל שיוכל, מהמרפסת, לפני שיאמר משהו שילהיט ויכוח. אף פעם לא ניסה להתווכח אתו. הוא הרגיש שלא יהיה לזה טעם. עשת לא האמין לדבר ממה שאמר.

יותר מכל היה חושש שימרה את פיו דווקא באירועים שהיה מארגן. הוא נשם לרווחה אחרי אותו ערב, מסיבת התלמידים הראשונה בבית שלו. הוא היה היחיד עם טירה גדולה מספיק לאכלס את כל אותם בוגרי בית הספר לכישוף. בטוב לבו, הציע את ביתו לאירוח האירוע, ורק מאוחר יותר צצו הדאגות. השדים האחרים, מילא, אבל מה אם יחליט עשת פתאום לעשות משהו? מה אם יפעל? ואולי הוא לא חושב רחוק מספיק, והשד יכול לפגוע גם כשהוא במצב כזה?

אבל עשת לא עשה דבר. פחדיו של הקוסם היו לשווא. התלמידים שלו הגיעו, רקדו ונהנו, ולא חשדו בדבר. רבים מהם התקבצו במרפסות כדי לראות את גן הירק שלו, והתרשמו ממנו מאוד.

רק בסוף המסיבה, כשאחד מבוגריו יצא לסיבוב במרפסת כדי להתרענן ולהתחמק מהרעש לכמה דקות, שמע אותו הקוסם ממלמל, כשחזר, ''יש שם טפטוף מעצבן כזה; בטח נזילה מלמעלה. זה היה ממש על הראש שלי, וזה לא הפסיק.''

נוקם בדרך משלו? הרהר הקוסם, אבל למרפסת לא עלה. המסיבה נגמרה רק בשעות המאוחרות של הלילה, והאורחים נהנו מאוד. מאז הסכים לארח אצלו ערבי סטודנטים ותלמידים בשפע. הוא אהב לארגן אירועים, ובמיוחד אירועים גדולים. חששותיו הלכו ופחתו ככל שרבו האירועים. הכול פעל כשורה. יותר מזה, תלמידותיו האהובות - ג'ייד ושרלין, היו מופיעות לכל אירוע כזה. הן אהבו את פררו, ואהבו לשבת לידו ולשמוע אותו מדבר. הוא זכה לחיבתן המלאה, ולמבטים מעריצים בלי סוף. הטירה הייתה בעיניהן גן עדן, והן ניצלו כל הזדמנות לקפוץ לשם - כל אירוע חברתי שאירח בביתו.

''מה אתה חושב על בני האדם?'' שאל את עשת, בפרץ חיבה שהפתיע אפילו אותו, כשהסתיים עוד אחד מערבי הסטודנטים האלה.

''רעשניים והמוניים מאוד.'' בעבע השד. הוא שלף את ראשו, ראש אדם, מתוך שלולית המים שכיסתה את המרפסת. עיניו נתלו בפררו, שכבר החל להרגיש את העקצוץ המוכר של אי הנוחות. הוא שפשף בהיסח הדעת את הצלקת שעל ידו.

''לא כולם רעשניים. הנה, שתי הבנות שהלכו עכשיו, למשל.'' הוא פרש את ידו הימנית אל המרחב שהשחיר ככל שהלילה ירד. ''אולי היית יכול למצוא איתן שפה משותפת, מה דעתך?''

המים סביב ראשו של השד בעבעו. הוא נשך את פנים לחיו; מתחבט בשאלה. לבסוף הפנה את ראשו אל השמיים הקודרים, ''אין לנו מה לדבר'' פסק.

''מה אם הייתה לך הזדמנות לנסות, בכל זאת?'' שידל אותו פררו. ''הן יכולות לחלוק אתך הרבה מאוד. הן בנות טובות. הן יגרמו לך להרגיש שייך.''

עשת צמצם את עיניו. ''לא יצרת אותי כדי לפטפט עם ילדות.'' ובזה נחתמה השיחה.

פררו נאנח, אבל משך בכתפיו. עשת יישאר תמיד עשת. לא ימינה ולא שמאלה מהליבה המזוככת שלו - קר ואדיש, מבעבע בשנאה שקטה.