השדים שלו - פרק 6

בְּלֶנְקַה - שד הבושה

בלנקה היה שונה. טוטאלי כמו שאר אחיו, אבל כמו יום מול לילה לידם.

פררו הציץ מהמרפסת אל גן הירק. השיחים החדשים גדלו והתפתחו במהירות, לשביעות רצונו.

המרפסת עצמה, זרועה עציצי קקטוס, הייתה יפהפייה. הקקטוסים הנצו פרחים בכל פינה, ועם הניחוח, נמלא האוויר בבועות סבון גדולות, שפרחו אחת אחת, כמו מעצמן, מתוך בריכת מים קטנה, מצופה קישוטי זכוכית מרהיבים. המרפסת הייתה פינת חמד מוצלת, שסחפה אליה אורחים מכל הסוגים שהתארחו בבית הקוסם. ודווקא פררו עצמו לא ראה את היופי הזה. הוא פקד את המקום יום יום, בין אם זה היה שרב, גשם כבד או שלג. הוא העדיף לדלג על ארוחות ולא למנוע את הביקור הזה - הייתה זו המרפסת היחידה שבה תמיד דרכה כף רגלו.

מזואה התחמן, שלא היסס להמרות את פיו לפעמים בתעלולים - לשים עין אחת במרפסת לשמור במקומו, חושב שהקוסם לא יבחין בהבדל, ולצאת לטיול הרס בבית - ועד אקם, שרק איים עליו, לא היה שד אחד שדמה לבלנקה.

בלנקה. לבן, ריק, חלק. אפס נראות.

לא היית מנחש ששד חולש על המרפסת, אבל בלנקה מילא את תפקידו בכבוד. רציני ועדין, שמר בעזרת אלפי עיני-בועות הסבון שלו על גן הירק ועל המעבר אליו, מהכניסה הראשית. בועות הסבון היו העדות היחידה להימצאותו בשטח, אף על פי שהקוסם הפציר בו ללא הרף שישמור גם בצורות אחרות. בלנקה קיבל את אישורו להשתמש בכל צורה מתוך ה5, כמה שיחפוץ, ולא ניצל אותו לדבר מלבד בועות סבון; מצב שהוא ספק גז- ספק נוזל. מצב הצבירה היחיד שלא הביך אותו נוראות.

פררו אהב את השד כפי שאהב את עצמו, ולבו נשבר על שדווקא אתו לא הצליח לנהל אפילו שיחה אחת אמתית. אי אפשר היה לתקשר עם בלנקה; הוא לא הישיר מבט, הוא לא דיבר. בקושי הספיק לו בטחונו העצמי כדי להנהן כן או לא, בתשובה לשאלות הקוסם. פררו ידע שאין לו סיבה לחשוש שבלנקה יתחבל כנגדו תחבולות או ינסה לרמות אותו; לא היה בו כעס כלפי הקוסם. את הכל שאב לתוכו אקם; את הנקמנות לקח עשת, את הקנאה זואה, אפילו פסימי לא יכל להיות, מכיוון שאחיו הצעיר סובך כבר קיבל מנה גדושה מלבו של הקוסם. באשר לו, לבלנקה - הבושה הייתה מה שאכל אותו. היא חסמה את הקול בגרונו והחווירה את פניו. כל שהיה צריך לעשות כדי לשמור אותו שמח, היה לעזוב אותו בשקט, ולהשאיר אותו להתפעל מגן הירק.

''ספר לי, בלנקה, ראית ציפורים היום?'' ניסה פררו לדובב אותו. לבו היה מתכווץ מול שתיקותיו של השד, והוא מיאן להיכנע לאופיו האבסולוטי. הוא היה מי שיצר את בלנקה, אחרי הכול. וכמה מדויק עשה אותו! החל מהשיער השחור הארוך, כמו מפל פחם, ועד קצות אצבעות רגליו הלבנות - הכול בו היה מושלם. ודווקא הוא בוחר שלא להשתמש בצורה הזו כמעט; מלבד במשתה.

אפילו שם לא הצליח לחלץ ממנו מילה. אם לדייק, פררו לא שמע אותו מוציא קול מפיו כבר 3 שנים, מאז שתבל דרך לו על הרגל בזמן שעבר על פניו, וחילץ מפיו יללת הפתעה מבוהלת. הוא הסתיר את פניו בתוך שערו הארוך מֶשֶך כל הסעודה אחר כך; לא פנה לעבר תבל ולא אכל כלום. תבל, כדרכו, לא התנצל. שד כמותו לא יודה שטעה, גם אם יאיימו עליו במכות.

זואה צחקק.

''הצלחת לגרום לפנטומימאי לדבר.''

''רציתי לראות שהוא זוכר איך, זה הכול.'' משך תבל בכתפיו, והתעסק עם הספגטי שלו. המזלג הסתובב סביב הלולאות הצהובות, אבל תבל לא הרים אותו. מדי רגע היה מגניב מבט לבלנקה. הוא חשש שאיבד את אמונו.

תבל לא יכל לתפוס, כפי שלא תפס אף שד, שהבושה הייתה המצפן שכיוון את חייו של בלנקה, ועל ידה הוא הובל, לרוב בעל כורחו. היא תמיד ניצחה מולו, לא משנה מה היו ההעדפות האחרות. כמו פקודה פנימית שהייתה נטועה בתוכו - הורתה לו להתחבא מאחורי אחיו הקטן והשוויצר. הוא היה קשור לתבל מאז המשתה הראשון - עוקב אחריו לכל מקום.

''תפסיק, אתה לא הזנב שלי!'' היה מוחה, אבל לא גירש את בלנקה. תבל אהב תשומת לב, ולבלנקה תמיד הייתה סבלנות להקשיב לנאומים שלו. גם אם אכזב אותו, התבייש בלנקה להישאר בלעדיו ליד השולחן. הוא ברח בעקבותיו למטבח.

איך הצליחו השניים האלה להתחבר? תהה פררו לא אחת, בינו לבין עצמו. זה נראה רק אירוני בעיניו ששני השדים שאתם הכי נהנה לבלות, מסתדרים ביניהם בקלות; על אף שהיו רחוקים זה מזה באופיָם שנות אור, כמעט הפכים, מצא אותם הקוסם, שנה אחר שנה, יושבים זה ליד זה, ומשוחחים בערנות. טוב, משוחחים זו מילה חזקה מאוד כדי לתאר את התקשורת של בלנקה עם אחיו, אבל הוא נראה נלהב. כשתבל היה לידו, הפך השד הרזה למלא חיים, אנרגטי ממש. הוא יכל לזנק למטבח לבקשה הכי פעוטה שלו, כלבלב נאמן לרצונות בעליו. וסתם כך. פררו ידע בביטחון שהוא לא התבייש להתנגד לתבל; לאקם ציית כי התבייש. לללקה ציית כי התבייש. מעשת וזואה נרתע בכל פעם שפנו אליו, ומסובך התרחק, מסיבות ברורות. השדים הגיבו בדרכם - עשת שנא אותו קצת יותר, וזואה חיפש להסית את תבל נגדו, אבל מזימתו נועדה לכישלון מראש. תבל גילה נאמנות מפתיעה לאחיו הגדול והחיוור; כאילו בחר להיות שומר ראש בשבילו, היה מסתער לא פעם על השדים שניסו להיטפל אליו. אפילו מול אקם מצא את עצמו מתעמת לילה אחד, לקראת סוף המשתה.

בלנקה ישב וצפה בתעלולי הקסמים שהעלה מולם הקוסם, כמדי שנה. הם הצטופפו על השטיח הפרוותי שבסלון.

בלנקה תמיד ישב בצד. זה בדיוק מה שהפריע לאקם.

הוא היה בדרך שלו.

בלי לחשוב יותר מדי, שלח שד הזעם את רגלו קדימה ובעט אותו הצידה. בלנקה התגלגל עד הקיר, ככדור צמר שחור ודחוס. צד הגוף שלו הכחיל דרך חולצת הפסים הדקה.

תבל קם, עיניו רשפו. ''מי אתה חושב שאתה?!'' אקם מיד סובב אליו את הראש, מוכן לקרב. פררו רק בקושי הספיק לעמוד ביניהם בזמן. הוא חרד. לא היה דרוש יותר מטריגר טיפשי כמו זה בשביל לעורר את צימאון הדם של אקם.

וכצפוי, פניו של השד הגדול התעוותו. ''פשפש קטן וחצוף! אני האח הגדול שלך, תראה קצת כבוד!''

''אני אעדיף למות ולא לתת כבוד לאח שמורח את אחיו הקטן על הקיר במכות!'' התלהט תבל. ידו של פררו הייתה הדבר היחיד שהפריד בינו ובין אקם. הוא כבר שלף ציפורניים.

מנין כל רוח הקרב הזאת? חשב הקוסם. ייתכן שנתתי לו בטעות יותר מדי מהאופי שלי? זו לא הייתה הפעם הראשונה שחשב על זה.

''רוצה להתחלף אתו?!'' שאג השד האכזרי.

תבל נסוג. לפחות טיפת שכל הייתה לו בראש, חשב הקוסם.

''מספיק! אל תשפכו דם מיותר.'' התרה בהם. הוא הסתכל על אקם. תבל כבר יירגע, רק את האריה הזועם היה צריך לרכך, ונדרש לכך מלוא הריכוז שלו. הוא נעץ באקם מבט, נזכר בינו לבין עצמו בקרב בין כלבי רחוב שראה פעם. השניים נלחמו על טריטוריה, ועמדו זה מול זה, בדיוק ככה. אקם הסתכל בחזרה, תוקע בו מבט עוין ממושך. לבסוף הסית את עיניו, נוהם באי רצון. פררו החניק אנחה.

תבל רכן מול אחיו הדומם. בלנקה נראה פצוע, אבל הקוסם יכל לתקן. הוא העביר מעליו את היד, זרה כמה אבקות, והכריח אותו לשתות מין נוזל עכור. בלנקה התיישב, בובת סמרטוטים שהתעוררה מחדש לחיים.

''אני לא מוכן לזה, אדון.'' סינן תבל כשהקימו אותו על רגליו, לאט. ''זה לא הוגן! אתה חייב לעצור אותם!'' הוא הסתובב חדות לבלנקה - ''ואתה!'' כמעט צעק, ''תגן על עצמך כבר, לשם שינוי!'' הוא בחש בשערותיו ומרט אותן, מסתובב מול בלנקה, ימינה-שמאלה, ''אוף! אני משתגע ממך! למה אתה לא בועט חזרה?! למה שלא תגיד שכואב לך?! תפגע בו! תכאיב לו!'' הוא התכופף לתת לאחיו הביישן מבט שכולו בוז צורב - ''אתה רוצה שימשיכו להציק לך כל החיים?! מי הוא -'' החווה בידו על אקם, ופררו מיהר לעמוד ביניהם - ''מי הם כולם שיעשו לך מה שבא להם?! הא?!'' הוא צעק, בוער בכעס מול אחיו חסר הישע.

אבל בלנקה שתק. הוא תלה בו עיניים גדולות, שחורות, ולא אמר מילה.