היכרות קלילה

סיפורים הם הכוח החזק בעולם.

זה מה שחשבתי עליו, כשהתלבטתי אם לפתוח את הבלוג הזה. המון מים זרמו בנהרות של ישראל מאז (למרות תקופות בצורת כאלו ואחרות), והגעתי לכמה מסקנות:

1. אני מאוד מאמינה במשפט הזה.

2. אני אפתח בלוג על סיפורים.

3. הבלוג הזה יהיה בעברית, מכל מיני סיבות שלא מעניין לפרט.

אז היי, אני ע.תנע. ידיד טוב שלי השווה אותי בעבר לכוח המומנטום (או בעברית תנע), כשהוא ניסה להמחיש את היכולת שלי לגרום לדברים לקרות.

הבלוג הזה, בתקווה, יהיה גם הוא מקום שיגרום לדברים לקרות.

גם מהצד שלכם.

זבלית פרעה (Scarabaeus sacer) היא דוגמה טובה למישהי שמגלגלת עניינים, או במקרה שלה כדורי זבל. המצרים הקדמונים קישרו אותה גם ליצירה מאין וגם לאל חפרי, שתפקידו לגלגל את השמש מדי יום במסלול השמיים.

נכון לעכשיו, אין סיבה טובה שאפרט על חיי האישיים. אני רוצה להעביר מסר, ואני רוצה שהוא יעבור בצורה הכי חזקה שאפשר.

אני יכולה לתת כאן הסבר מפורט ומשתלשל על איך, בעזרת היכולת שלנו כמין להתכנס ולספר אחד לשני סיפורים (שהם הרבה פעמים מקור למידע ואסטרטגיות לשרוד), הצלחנו להפוך לבעל החיים השליט על פני כוכב הלכת הזה.

אני יכולה להיתלות בציטוטים ממקורות מהימנים וכבירים ממני, כמו פטריק רות'פס ["כל האמת שבעולם אצורה בסיפורים"], מחבר "שם הרוח", אורסולה קרובר לה-גווין, מחברת "הקוסם מארץ ים" ואפילו שייקספיר עם "כטוב בעיניכם" שלו, ב-"כל העולם במה וכולנו שחקנים".

אני יכולה להסביר באריכות איך אנשים בוראים את עצמם ואת הסביבה שלהם בכל יום, במכוון או בטעות. יש מיליון דוגמאות שם בחוץ.

אבל, כרגע, אני רוצה לתת משהו עמוק מזה. כנה מזה. ותובעני מזה.

כתבתי סיפורים מאז שהייתי קטנה, כמו שהרבה אנשים עושים, בתקופות כאלו ואחרות. בשבילי, הסיפורים היו התמכרות, תחביב ודרך לבטא את מה שישב לי על הלב באותה תקופה. הראיתי אותם למעטים, ואת רובם שמרתי לעצמי. פחדתי מכל כך הרבה דברים – תגובות מרושעות, התעלמות, ניסיונות לפגוע בי דרכם. בעיקר - פחדתי מהמחשבה להיחשף.

בחודשים האחרונים התגבשה בי ההבנה שהגיע הזמן. הם צריכים להיות חשופים לעיניים אחרות.

למה?

כי מעניין אותי לדעת איך הם הזדקנו. העשורים האחרונים משנים את העולם בצורה דרמטית, ואת האנשים איתו. אולי מה שעניין אותי הצעירה כבר לא מעניין את הצעירים של היום.

כי אני רוצה תגובות. אני רוצה הערות. אני רוצה לדעת איך אפשר להפוך אותם לטובים יותר. לדייק אותם. לא בשביל לפרסם אותם – אלא כי הם עזרו לי כמתבגרת לצלוח תקופות קשוחות.

והסיבה היותר חשובה – כי אם הם עזרו לי, אולי הם יוכלו לעזור לעוד א.נשים. אולי דרך הזדהות, אולי דרך בריחה מהמציאות, אולי דרך תחושת מסוגלות שגם הם יכולים לכתוב. ולהמשיך לכתוב – ולא לעצור גם כשזה נעשה מאתגר.

מה שבטוח, אני לא אפסיד כלום אם אנסה.

במה הסיפורים האלה שונים?

חוץ מהראשון, שיהיה אינטראקטיבי יותר, הם לא מתוכננים להיות שונים מכל סיפור שתקראו. ההבדל היחיד, אולי, הוא שהדמויות בסיפורים שלי הן בנות גילי כשכתבתי אותם. אני חושבת שזה מוסיף ממד של אותנטיות לסיפור, להיות כתוב דרך עיניים של מישהי כשהיא באמת בת 16, ויכולה לבטא את מה שמעניין בנות 16 ואת תפיסת העולם שלהן.

אני אעשה עריכות קלות בלבד לכל מה שיתפרסם פה, כדי לשמור על הלך הרוח הזה. הרוב יישאר כמו שהיה כשכתבתי אותו לראשונה.

כל עוד אנחנו בענייני היכרות, שאבתי השראה מ-"הסיפור שאינו נגמר", מאת מיכאל אנדה, כשעיצבתי את הסמל. סיפור שהוא יפהפה וגם מעגלי במידה, בדומה לסמל שמייצג אותו.

אה, יהיו פה כל מיני סמלים וארכיטיפים לאורך הרשומות. חוץ מזה שהם כלי חזק בתוך המדיום של סיפורים, אני מאוד מחבבת אותם.

אז אם אתם כבר סגורים בבית (כמוני), מוזמנים להקדיש כמה דקות בשבוע לקרוא פרק או שניים ; )

כמו שאמרתי – אני אשמח לתגובות (גם לא על הסיפורים עצמם).