השדים שלו - פרק 2

אָקַם – שד הזעם

הוא התעורר מהר מאוד. גוף עירום, נאבק במקומו, כמו תינוק חדש, מתאמץ לצרוח, אבל לא השמיע קול. בהתחלה לא היה שיער על ראשו. המחלפות העבות שנמהלו באש של זעם באו רק אחרי כמה דקות; הוא הרים יד אחת, ואז שנייה. מותח אותן קדימה, הוא זרק את עיניו מעלה, נותן מבט נוקב בזקן שניצב מעליו. אני...מחשבותיו התנשפו במרוץ מהיר סחרחר- אני...הייתי חלק ממך! הוא שאג. לא, הוא הרעים את זה. הוא רצה שהזקן יבין מה הוא עשה, איך הוא מעז?! משחרר אותו ככה לאוויר העולם, הוא ניסה להיפטר ממנו!

אבל הוא יראה לו! הוא יראה לו מה זה לנסות להשאיר אותו בחוץ!

הוא תלש את הבשר על היד הרועדת שהושטה לעברו. ציפורניו גרפו חופני עור אדם ושאריות ורידים. הקוסם זעק ונפל לאחור. עכשיו משהרים את ראשו, יכל למתוח את הצוואר. משהו השתחרר. הוא יכל לזוז יותר בחופשיות. אה, הוא התנשף. ידיו היו גדולות, שריריות. נוזל דביק שקוף לכד אותו, אבל הוא לא הרגיש מוגבל. הוא יכל להמריא לשמיים מרוב כעס. הוא רצה להלום בזקן הזה, הוא רצה לקרוע את כל העור שלו מעליו! עוד צעד אחד— הוא משך בכוח את רגליו, אבל גילה שהוא כבול. כבול! קללות שאפילו לא ידע שהוא מכיר זרמו מפיו בשצף, יחד עם רסיסי רוק. הוא שאג שנית, הוא נאנק.

העיניים החומות של פררו ניבטו אליו, מקרוב. עדיין החזיק את ידו הפצועה; ריח הדם הנוטף רק עורר אותו יותר.

הקוסם דיבר - ''אקם, שד הזעם, אני מצווה עליך לציית לי!'' הוא נהם. כל הבפנים שלו השתולל; הוא היה כדור אש בדמות אדם, דרקון פראי שמסרב להיות שבוי - אבל הקוסם היה חזק מדי. הוא סובב סביבו את שרביטו, ומוטות פלדה הקיפו אותו. הוא יכל לכעוס כאוות נפשו, הוא היה חופשי להתנגח במוטות - אבל אלו לא זזו, אפילו לא רעדו.

כוחו של הקוסם היה גדול מדי בשבילו.

פררו בכה. הדמעות הצטברו ונשרו מול השד, והוא התבייש בכך מאוד. זה היה הראשון שלו. הוא חישב את הכמויות, את זוויות האור והמלים בדיוק רב. חודשים עבד על הפרויקט הזה, איך היה תמים והאמין שיצליח לרסן אותו?

הזעם היה הדבר הראשון שהחליט להוציא. הוא לא יכל לסבול את המחשבה שיתקיים עוד יום אחד בתוכו. אולי היה פזיז מדי? אולי נדרש עוד זמן? ובכל זאת - הכעס היה ממנו והלאה עכשיו. כאילו קצת רוקנו אותו, אבל ממשהו שהכביד עליו המון זמן. הנה, כבר הוא מרגיש קל יותר. נכון יותר. זה יצא ממנו, בשלמות. התוקפנות, החוצפה, הטירוף, האגרסיביות, העצבנות והזעם הזה - הכל הצטבר לגוש גדול ונוהם שקילל אותו עכשיו, בכל הקללות המכוערות והמשפילות שידע שהכיר פעם, ועכשיו כבר לא הרגיש צורך להשתמש בהן בכלל. אקם היה הכלי שלו, המפלט שלו להשתחרר מהרגשות הנוראים האלה. אבל כמה איום הוא נראה, גוף שלם, מלא כולו מקצות אצבעות רגליו ועד אחרון שערותיו בכעס שאינו כלה. הוא לא יכל לדמיין אותו עומד ושומר באחת המרפסות שתכנן. לרגע הרגיש ייאוש - איך יוכל להפוך את השדים לשומרי הסוד שלו אם כולם יהיו כאלו? אי אפשר לרסן אותו מספיק. הוא חייב להשאיר אותו כאן. לפחות כרגע.

למזלו, הוא לא טעה כפי שחשש. הניסויים שלו הלכו והשתפרו. השדים האחרים היו ניתנים לריסון. הם היו בסדר; כל אחד נורא בדרכו, אבל לא מזיק מדי.

וככל שהפך נקי יותר, כך החלו התכונות האחרות להציף אותו. החמלה, טוב הלב שנאלץ להתכווץ עד עתה - הכול התנקז לליבו, שהתפנה ממחשבות אחרות. זה היה כאילו הלב שלו התרחב פי שניים עכשיו. לא, פי 7! והוא רצה לחלוק את האושר הזה, את השלווה שהרגיש, עם השדים שלו. נכון, לא היה לו קל להתקרב אליהם, אבל הוא חשב על רעיון מקורי – הוא יתכנן למענם משתה. פעם בשנה, כולם יתאספו סביב השולחן, יחליפו סיפורים ויצחקו ביחד. זה אפשרי, הוא האמין שזה גם יקרה.

אבל אקם היה כמו חור שחור שהעיב על האושר הזה. מן היום שנוצר, לא הצליח פררו לגרום לו להקשיב לו, אפילו פעם אחת. הוא לא יכל לשחרר אותו מהכלא שלו במרומי עליית הגג שבה יצר את כולם.

''בבקשה, אני יודע שלא בראתי אותך כזה, אבל אני מתחנן, נסה לבלום את עצמך לרגע.'' היה כורע על ברכיו מול הכלוב. ''נסה להקשיב לי!''

''אתה ארור, ואני מקלל אותך ואת כל בני מינך. את כל האנשים הבוגדניים והמטונפים שאתה רוצה להרשים אני נשבע שאנשוך למוות!'' היה השד נוהם. ''אל תתקרב אליי! אני אתלוש את העור שלך, כמו שעשיתי בפעם הראשונה!'' הצלקת על ידו של הזקן נשארה, ברורה עד כאב. זיכרון אכזרי לפגישתם הראשונה. ללידה שלו. המגע היחיד ביניהם.

הוא לא הבין איפה טעה ביצירתו של אקם; ואולי זו הייתה תמימותו שלו, כשחשב שיצליח להפחית מהקיצוניות שלו. ובכל זאת, היה לו סיפוק אחד - בכל שנה, בדיוק בתאריך שבו נוצר אקם, כשהתכנסו כל השדים למשתה, היה אקם נרגע. הזעם העיוור היה מתמתן מעט, מתרצה כגור אריות ישנוני. הוא היה משאיר את דלת הכלוב פתוחה, ונועל את המרתף, ובשעה היעודה, היה מגיע לפתוח אותו. אקם היה פורץ קדימה, לוהט בזעמו, אבל נשלט. הוא ישב לאכול אתם, והיה משתף פעולה. כעסו לא שכך; פררו לא ציפה שישכך, אבל לפחות ביום האחד הזה בשנה - הרגיש כאילו זכה בו. אקם היה חלק מנשמתו, חלקיק קטן, ועדיין משמעותי ללא ספק. אקם היה מי שעשה לו את הצלקת המכוערת על ידו השמאלית. אקם היה מי שהדיר שינה מעיניו במשך לילות ארוכים, לאחר שנוצרו כל השדים. חודשים היה מבלה במיטה, מחשב את הכמויות מחדש. תוהה מה הוא יכול לעשות, מה אפשר לעשות כדי להקל על סבלו של השד הנעול. הוא לא רצה להחזיק אותו כלוא כך לנצח. הייתה לו תקווה למתן אותו, ולעשות אותו חופשי כמו אחיו. בתקופה מסוימת אפילו חשב שכדאי לפצל אותו, כדי להקטין את הזעם, אבל כישוף כזה לא היה ברשותו, והרעיון נראה מסוכן.

''שחרר אותי, זקן!'' היה נוהם כלפיו השד. ''תן לי לברוח. אני ארוץ למרחקים ולא תראה אותי יותר.'' ופררו היה מגרד בראשו. ''בדיוק מזה אני חושש, אקם.''

''למה לך לדאוג? אני אהיה חופשי, אתה תהיה חופשי ממני. עסקה הוגנת.'' נהם-לחש. הבל הפה שלו התאבך באוויר. הוא גדל משנה לשנה, וצבר ממדים מאיימים. פררו קימט את מצחו כשמדד את גודלו בכל ביקור. הוא היה צריך לשפץ את מידות הכלוב. אקם גדל, אריה בשבי חשוך, ולא ראה את העולם שמחוץ לטירה אף פעם.

עם השנים, למד השד לרסן את עצמו כשדיבר. פררו היה עולה לבדוק אותו בכל שבוע, והם היו יושבים כמה דקות. הוא הצליח להבין איך ללמוד לגרום לשד לשתף פעולה, וגם למד להשתמש בקשר המיוחד שלו עם ללקה. רק השד הילדותי והמפונק הזה יכל לגרום לאקם לשתף פעולה בשטיפת הכלים. ותמיד, תמיד - עלה הנושא בסוף המשתה.

פררו התפלא על השפה המשותפת שמצאו שני אלה, אבל הוא למד להבין שבין השדים שלו יש קשרים מיוחדים; אולי פעם, כשהיו בתוכו, היו קרובים יותר כתכונות זה לזה.

אם רק היה יכול לשחרר את אקם. כמה רצה לתת לו לשמור על הגג; אבל אקם היה תוקפני. למרות הכשפים שניסה להפעיל, הלחץ, הפסיכולוגיה, המיקוח הארוך והבלתי פוסק שלו - עם שד! חלק ממנו לשעבר! - פררו חשש. היו לו, לאקם, התפרצויות שלא יכל לשלוט עליהן גם אם רצה. דבר לא היה מונע אותו מלקרוע לגזרים משהו כשהייתה משתלטת עליו הפראות, הצמא הזה לדם.

פררו לא הרים ידיים, אבל ככל שאזלו לו הפתרונות, כך התרחק ממנו.

אקם נשאר נעול בעליית הגג, חסום מכל עבר; אף אדם לא ראה ולא שמע אותו מלבדו.

רק הצלקת נשארה על היד.