השדים שלו - פרק 5

זוֹאֶה - השד הדו פרצופי

אם היה יכול, היה פררו בוחר לתת לזואה להתקיים בצורת גחלים רוחשות. היה בזה מן המסתורין, ופררו האמין שבכל הנוגע למסתורין - זואה קיבל את חלק הארי. לא פלא שידע לשקר. הוא היה יצור הרסני, שתאוות המדון מילאה אותו במידה שאפילו הקוסם התקשה לתפוס שהיא קיימת.

כזה דבר יצא ממני? היה לפעמים תוהה.

אבל התהיות נשארו להצטופף מחוץ למרפסת כשישב עם זואה. הוא היה צריך לגייס את כל ההיגיון שבו ניחן כדי לעמוד בפני הפסיכולוגיה שהשד הפעיל. הוא התרשם עמוקות מהתשוקה שבה שיקר וזייף הבעות.

''אקם מתכנן לפרוץ מהכלא שלו. כבר הרבה זמן הוא חושב על זה, והוא הצליח להבין איך הקסם שלך פועל.'' היה היצור השטני, שהורשה להתקיים רק בצורות נוזל וגז, מלחשש באוזנו. ''לא תעשה משהו עם זה?''

''אם הוא ינסה, אני אעצור אותו.'' היה הקוסם משיב בסבלנות, אבל השד לא ויתר - ''אתה יודע כמה הוא גדל. הוא מתחזק מיום ליום. מישהו עוד עלול לעזור לו. מספיק שהוא יתחנף קצת לללה, והטיפש הזה יפתח לו את הכלוב-''

''ללקה לא יכול לפתוח את הכלוב. אף אחד מכם לא יכול, זואה. רק קוסם יכול לפרוץ סורגים מכושפים.''

זואה צחקק; הקול שלו היה צרוד, ובאור העמום שבקע מגן הנוי שמתחת למרפסת שלו, ראה פררו רק את תווי אוזניו הארוכות. הוא היה מרשה לעצמו להגיח, ראש ויד, כשהיה הקוסם מגיע. ''אהה, אבל זו הבעיה, יש קוסם שמוכן לעזור להם. ראיתי אותו, אחד מהסטודנטים המוכשרים שלך...''

''נערי היקר, אני לא מאמין למילה ממה שאתה אומר.'' היה פררו נאנח. לעתים הטרידה אותו האפשרות שיבוא יום וזואה ימכור אותו לאדם הראשון שינסה לגנוב את סודות פיצול הנשמה. זה הטריד אותו פעמים רבות. עד היום שזה אכן קרה - קוסם צעיר ושאפתן, יריב ששמע את השמועות על הכישוף שיצר פררו, ניסה להתגנב אל תוך הטירה. זה היה בתום לילה ארוך ומלא חגיגות לכבוד פתיחת מועדון חדש לסטודנטים. הקוסם הצעיר הזה היה אחד מהמורים, אבל לא היה קשור לאירוע, וגם לא הוזמן אליו. פררו ראה בעיניו את החמדנות, והעדיף לא לתת פתח להזדמנויות לאסונות. הוא לא ניחש שהקוסם יגיע בכוחות עצמו לטירה שלו, למרות כל מאמציו למקם אותה הרחק מעיניים משוטטות, ואפילו יצליח להיכנס מהדלת הראשית ולהתגנב דרך גן הנוי.

התוכי במרפסת הראשית נראה כמו אזעקה מהלכת, והוא עשה את הסיבוב וחתך דרך גן הנוי. המרפסת הבאה הייתה ממש מעל לראשו, והוא זינק מעלה. פררו לא האמין כמה רחוק החליט ללכת כדי לפרוץ אליו הביתה. הוא המשיך לטפס עד שהגיע אל המתחם של זואה. הוא נחת היישר אל תוך מערבולת הרוח, שהתגלגלה מכיוון לכיוון במרפסת. זואה השתעמם בקלות, וחיפש דרכים להקניט. השיחה בין השניים התנהלה בערך כך-

''בן אדם! מה אתה מחפש פה?''

''מ-מי זה? איפה אתה?'' הוא מסתובב, מסתכל לכאן ולכאן, אבל לא מזהה את מקור הקול, שנשמע כל כך ברור בתוך אוזניו, כאילו שם הוא קיים. גיחוך יבש, ולאחריו הקול הצורם הזה, ''כבר שנים שלא היה לי אורח; אני שד, וביכולתי למלא כל משאלה שרק תבקש.''

העיניים של הצעיר הבריקו בחדוות ניצחון. ''אני כאן כדי להשיג את הסודות של פררו. אני צריך לדעת איך הוא הפך את עצמו למצליח כזה.''

זואה חיכה רגע, לפני ששאל - ''ואתה יודע מה אתה מחפש?''

''כן,'' לחש הקוסם הצעיר, ''כישוף ארוך שרשום על פני 17 מגילות. אומרים שפררו כתב אותו לפני כמה שנים. שזה סוד הקסם שלו. אם אתה באמת שד, ויכול להגשים כל משאלה, זו המשאלה שלי - אני רוצה להניח את ידיי על המגילות האלו.''

''כמה תהיה מוכן לשלם?'' לחשש השד.

''כל מחיר,'' נשבע האיש, ''אני אתן הכול בשביל המגילות האלו!''

זואה נהנה מהמצב הזה יותר מדי מכדי להזעיק את הקוסם. הוא השתעשע כל כך, שהחליט לקחת את העניינים לידיו.

''אם כך, מכור לי את נשמתך.'' צהל, אופף את הקוסם וצופה מקרוב איך פניו מלבינות בחיוורון. כפי שחשב, האיש האמין לכל מילה שאמר. הוא שאג בתוכו מרוב צחוק. השד הדו פרצופי של פררו ידע להאזין לבני האדם היטב, והוא למד משיחותיהם שבכדי לעשות עסקאות, מוכרים בני האדם את נשמתם. הוא חשב שזה יהיה מצחיק לנסות את העסק בעצמו.

''ל-לא,'' הקוסם גמגם, רגליו החלו לרעוד, ''ש-שיניתי את דעתי. אני לא סומך עליך. תתרחק ממני.'' והוא התכוון לעבור, אבל זואה, שאומנם היה רמאי ותחמן, לא רצה לערב את הקוסם. אם הבחור היה מגיע לאוצר ששמר, הוא יצטרך לתת את הדין. והוא רצה לנצל את המצב. מכל מקום, מה שפררו שכח, בדאגתו הרבה, הייתה העובדה הפשוטה שלא היה לאף אדם בעולם משהו שזואה ירצה. אי אפשר היה לשחד את השד, ולכן שמר על נאמנות, גם אם זאת הייתה בניגוד מוחלט לאופי שבו ניחן.

רוח חזקה העיפה את האיש אל קצה המרפסת. הוא נצמד לעמודי השיש, רועד.

''טיפש! אם לא תמכור לי את נשמתך תמות! אתה לא יודע שהשומרים של פררו כאן?'' לחשש זואה באוזניו, נושף את נשימותיו החמות עד שעיני הקוסם דמעו, ''אם לא תעשה איתי עסק, ותיכנס לבד, הם יקרעו אותך לחתיכות!'' זה הספיק לבחור. הוא ברח כל עוד נפשו בו, קפץ מהמרפסת ושבר שתי צלעות. בקושי הצליח לגרור את עצמו מחוץ לגן, מתנשף ומבועת עד מוות. לטירה לא חזר יותר. גם לא לאקדמיה.

סובך היה מי שסיפר לו את זה, בין התייפחות ליללה. מתברר שללקה לא שם לב לאדם הזה בכלל. ודווקא זואה, המושחת הקטן, היה מי שהציל את הסוד שלו.

''זאת אשמתו של ללה שהוא הצליח לעבור. הם תכננו את זה ביחד, כי הוא הבטיח לו סוכריות על מקל לכל החיים!'' שיקר זואה, כששאל אותו פררו על המקרה. בימים רגילים אולי הייתה ההאשמה, שנבעה מאופיו מחרחר הריב, מעכירה את רוחו של הקוסם, אבל היום הצליחה דווקא להעלות על פניו חיוך.

אפילו כשהוא עושה משהו טוב, הוא מיד הופך את זה לרע, הרהר הקוסם. הוא לא יודע להודות שעזר למישהו; ידיו נעו קדימה, ללטף את אוזניו הארוכות של השד.

''תודה לך, זואה.''

''תמיד לרשותך, אדון.'' לחשש השד, שפתיו מתעוותות לחיוך זדוני, רמז קל לכך שאולי הוא לא מתכוון למה שהוא אומר. ''אתה יודע שאפשר לסמוך עליי.''

פררו צחק. כן, הוא ידע.